בזמן שישבתי
מאת SexyRed(שולטת){Woody}
26 בנובמבר 2004
המולת צעדים בערה באוזניי, סטודנטים במרוצת שעות הבוקר המוקדמות עד המאוחרות מחפשים בין החדרים אחר מרציהם, אחר שיעוריהם. חבורה של סטודנטים יושבים בקפיטריה, מתווכחים ביניהם על צניחת המניות. ישבתי בכסא מול כמויות האנשים, אוחזת בכוס קפה מעט מנותקת וביד השנייה סיגריה. לקחתי שאיפה עמוקה, חידשתי כוחות ונשפתי החוצה את הלחץ. חום הקפה בגרוני נעם לי, הרגשה של שחרור ואנרגיה. המרצים יצאו מהאולמות, בזה אחר זה, נאמרו אמרות שלום ביניהם, נימוס מינימאלי בין מתחרים. הייתי צריכה להיכנס להרצאה מפי מרצה חדש.
בחוסר רצון התרוממתי מהכסא, כיביתי את הסיגריה במאפרה, מועכת אותה ולא משאירה סיכוי לעליית עשן, הבטתי בשאריות הקפה, רציתי להמשיך לשבת ולהתענג על השקט. חדר ההרצאה היה בקומה מעל לקפיטריה. עליתי במדרגות ומאחורי נשמעו צעדים נוספים. נעצרתי, שיעברו לפני, לא ממהרת להיכנס לשם. בטח הביאו לנו מרצה טירון שהשקיע המון מהמרץ שלו וזמנו כדי לשבת לדיקן על הראש. הסתובבתי אחורה בשאת נפש, אפי קלט ריח מטריף של בושם, התמכרתי.
"את לא נכנסת?" שאל הבחור הגבוה.
"יש לי זמן, אני לא חושבת שאף מרצה מגיע בזמן, וגם אני לא", חייכתי.
"חבל, אני כבר עשר דקות מחפש את האולם הזה כדי לא לתת לכם לחכות, רושם ראשוני קובע."
בהיתי בו, זה המרצה שלי?
"בואי, תכנסי איתי לשיעור."
ניסיתי לעמוד בקצב צעדיו, מעדתי פעם אחת, הוא ייצב אותי. קיבלתי רעד בגופי. נכנסתי לפניו, ישר ברחתי לאחד הכסאות הראשונים, הם לרוב ריקים.
"צהריים טובים", פתח ואמר, האנשים תלו בו מבט מופתע, "אני שחר, בן 26, אני הישגי, דורסני, יהיר, מוצלח ויוצא דופן באדישות שלי ובביטחון. בשביל למצוא חן בעיניי ולעבור את ההרצאות שלי תצטרכו להשקיע ולהתחנף".
הבחורים בשורות האחרונות החלו לצחוק בינם לבין עצמם, הבחורות בלעו את מילותיו בשקיקה. הוא הקרין בטחון בהחלט מיוחד, תווי פניו לא היו נאות במיוחד אבל גבריות ויציבות, כפות ידיו היו גדולות ומטופחות, עמידתו בפני הקהל הקרינה הצלחה.
כל ההרצאה הייתי מרוכזת בו עד כאב. העיניים שלי פילחו את גופו בכל מילה שנאמרה מפיו. הוא ידע שאני צופה בכל מהלך שלו, מחשבת את צעדיו ומחשבותיו, אבל התעלם בדרכו. כבר חשתי ייאוש, רציתי למשוך את תשומת ליבו, לפתע מבטינו הצטלבו, השפלתי את עיניי ובניסיון נואש ניסיתי להרים אותן שוב אליו אך ללא הצלחה. נחלתי תבוסה נגדו. הסומק עלה בפניי. הוא המשיך בהרצאה כאילו שדבר לא קרה, אך בתוכי השתוללה סערה, לבה ניתכה בתוכי. לאחר ההרצאה הרגשתי חלשה, כאילו ששאבו ממני את שארית כוחותיי. קמתי ללכת, הכתה הייתה עדיין הומת אדם.
"קורין, גשי אלי." רגליי רעדו מעט, הרגשה של בילוי במכון כושר במשך שעות. נעמדתי לידו, נשמתי שוב את הבושם שלו, הוא כרע לאוזני ולחש בחצי טון:
"אל תנסי להתעמת איתי". עיניי נתקעו ברצפה, שרטטתי עיגולים דמיוניים ברגליי, הרגשתי כמו ילדה לפתע.
"כן אדוני", שמעתי את עצמי לוחשת, רכשתי כלפיו כבוד פתאומי ופחד.
"מה אמרת?" שאל בקול תקיף.
לא העזתי להגיב.
"אני מצטערת, אני עייפה. להתראות".
הוא נשאר לעמוד במקום, לא אמר מילה. הרגשתי מאוכזבת שהוא לא בא אחריי, שלא חיפש את חברתי.
חזרתי לדירתי, פותחת ברז מים חמים וממלאת אמבט עם קצף. רציתי רק לנוח מכל היום הזה, ואולי גם ממנו. טבלתי את רגליי במים, הכנסתי את גופי וצללתי. המים כיסו אותי ברוגע ודפיקות הלב שלי נשמעו מתוך המעמקים. חשבתי עליו, דימיתי את ידיו אוחזות בי בעוצמה, מחבקות אותי, את שפתיו המלאות נושקות לגופי ולוחשות לי מילות תאווה. רטיבות החלה להתפשט בין רגליי, אצבעות ידיי נמשכו בכוח מגנטי לשם, הקשבתי לרחשי גופי. אוננתי. אצבעותיי חיפשו את דגדגני בטירוף, חשבתי עליו מוריד אותי על ברכיי, מנצח אותי במגרש שלי ואני מוצצת לו לפי פקודה, והוא סוטר לי בקולו הסמכותי משהו. אני שם, ולא פה, מאבדת שליטה והטירוף אוחז בי. רעד בלתי נשלט עובר בגופי, עכשיו הוא מצמיד אותי לקיר ומזיין את הישבן שלי בעוצמה כואבת, אני זועקת, הוא מתעלם, היד חודרת לתוכי, שתי אצבעות ושלישית, ופה הוא קושר אותי כשאני על ארבע וסוטר לישבני. גמרתי בצעקה.
שנתי הייתה ללא חלומות, ריקנות חנקה אותי ובכיתי, ללא כל סיבה מוצדקת לעין. רציתי אותו. הבוקר נראה לי יותר אפור מתמיד, לא רציתי לקום ללימודים, רק לשכב ולנוח. מחשבה פילחה את מוחי, קמתי במהירות ובדקתי את לוח השיעורים, כן הוא מרצה היום. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים ארוכים ומתרחבים, מגפיים עם עקב דק, פשוט ללקק, איפור שחור, אודם בוהק, מעט בושם מתקתק על גופי ודיסקמן בשביל הכוח. יצאתי החוצה. אגרתי כוחות, היום, אני אוכיח לו ממה אני עשויה. המוטיבציה הייתה גבוהה, הבטחון בשמיים.
היום עבר בערפל סמיך. ההרצאה שלו הגיעה, נכנסתי לכתה כולי רוחשת התרגשות ומשדרת עוצמה. הוא הבחין בי, ראיתי אותו, כן קלעתי לטעם שלו. בהרצאה עצמה התווכחתי איתו, פסיכולוגיה זה נושא אפשרי לוויכוחים וטיעונים, הפגנתי יכולת ווכחנות ואינטליגנציה גבוהה. פצעתי אותו כמה פעמים, הוא לא נראה מרוצה, חשבתי לחזור בי. לקראת הסוף הוא פנה לחבריי לשיעור ואמר: "היום, קורין הוכיחה לכם שאפשר לגבור על המורה. כדאי שתתחילו לקרוא יותר". הייתי מאושרת, הוא מתגאה בי!
אחרי שכל הסטודנטים יצאו פניתי אליו.
"אני מעריצה את היכולות שלך."
הוא היה ישוב מאחורי שולחנו והרים את עיניו אליי.
"אל תחמיאי לעצמך, אני נותן פידבקים רק מתי שמנצחים אותי, היום גברת עליי, עוד שבוע כבר לא."
רציתי לנער אותו על השאננות שלו, להעיר אותו. לקחתי מספר צעדים אחורה, שיביט בכולי, כרעתי על ברכיי, דפיקות ליבי דהרו כסוסים, הוא התרומם מעל לשולחן.
"מה את חושבת שאת עושה לכל הרוחות?" הביע תמיהה.
"הולכת על כל הקופה א ד ו נ י", דאגתי להוציא כל הברה מהפה לאט בטון בטוח.
עברו שניות כמו נצח, הוא הביט בשעון, אז בדלת ואז בי. במעין החלטה סופית ידו תפסה את שערי ומשכה את ראשי למעלה, הוא בעל את עיני במבטו. תתפשטי" הוא עצר, "בישיבה". גיחכתי קצת, נראה לי מוזר. נאבקתי בשמלה שלי, בנעליי, בתחתונים... המזגן הקפיא אותי. "תשעני על השולחן, ישבן אליי."
התרוממתי מהר, מעדתי על סף נפילה ובסוף מיקמתי את עצמי מולו נשענת על השולחן. ידו נחתה עליי, בזמן שהוא ליטף את ישבני, אצבעותיו נאבקו בחדירה לתוכי, לאט ובעדינות. "כבר את רטובה?, עוד לא התחלתי לשחק." התביישתי, מחורמנת מהפנטזיות שלי.
הוא העביר את המיצים שלי לחור ישבני, ירק מעט על אצבעותיו, הרטיב אותי, הריצ'רץ' נפתח, הוא הולך לזיין אותי. החדירה הייתה עוצמתית, לא רגילה, כאב לי, עד ששטף דמעות עטף את פניי, הוא המשיך, מתעלם מקיומי הקטן, כמו חפץ בין ידיו כמו שרציתי להיות. כמו כלבה. רציתי לנבוח אליו, כה עלובה. הוא הפסיק. "תסתובבי", וגמר על פניי. הודתי לו בחיוך, על זרעו. הוא החזיר לי חיוך וסטר על פניי, תפס את כתפיי בכוח, הקים אותי, כשלתי, אחז בפניי ונשק לי. נשיקה רכה, לשונו חקרה אותי, ואני אותו, כאילו גיליתי יקום חדש. הוא התחיל להשתעשע בסרגל שהיה מונח על שולחנו, לאחר מכן אחז בו והחל להכות אותי איתו במרץ על ירכיי, בערתי מתשוקה. באותו הזמן אמר לי, "תפסיקי לעשן, בפקודה", הסכמתי בלחש, "מחר תתייצבי בדירתי". ללא היסוס הסכמתי, התלבשתי, הוא חיבק אותי אליו, הרגשתי רגיעה אין סופית.
"אני אשמור עלייך."
"תודה, אדוני."
בחוסר רצון התרוממתי מהכסא, כיביתי את הסיגריה במאפרה, מועכת אותה ולא משאירה סיכוי לעליית עשן, הבטתי בשאריות הקפה, רציתי להמשיך לשבת ולהתענג על השקט. חדר ההרצאה היה בקומה מעל לקפיטריה. עליתי במדרגות ומאחורי נשמעו צעדים נוספים. נעצרתי, שיעברו לפני, לא ממהרת להיכנס לשם. בטח הביאו לנו מרצה טירון שהשקיע המון מהמרץ שלו וזמנו כדי לשבת לדיקן על הראש. הסתובבתי אחורה בשאת נפש, אפי קלט ריח מטריף של בושם, התמכרתי.
"את לא נכנסת?" שאל הבחור הגבוה.
"יש לי זמן, אני לא חושבת שאף מרצה מגיע בזמן, וגם אני לא", חייכתי.
"חבל, אני כבר עשר דקות מחפש את האולם הזה כדי לא לתת לכם לחכות, רושם ראשוני קובע."
בהיתי בו, זה המרצה שלי?
"בואי, תכנסי איתי לשיעור."
ניסיתי לעמוד בקצב צעדיו, מעדתי פעם אחת, הוא ייצב אותי. קיבלתי רעד בגופי. נכנסתי לפניו, ישר ברחתי לאחד הכסאות הראשונים, הם לרוב ריקים.
"צהריים טובים", פתח ואמר, האנשים תלו בו מבט מופתע, "אני שחר, בן 26, אני הישגי, דורסני, יהיר, מוצלח ויוצא דופן באדישות שלי ובביטחון. בשביל למצוא חן בעיניי ולעבור את ההרצאות שלי תצטרכו להשקיע ולהתחנף".
הבחורים בשורות האחרונות החלו לצחוק בינם לבין עצמם, הבחורות בלעו את מילותיו בשקיקה. הוא הקרין בטחון בהחלט מיוחד, תווי פניו לא היו נאות במיוחד אבל גבריות ויציבות, כפות ידיו היו גדולות ומטופחות, עמידתו בפני הקהל הקרינה הצלחה.
כל ההרצאה הייתי מרוכזת בו עד כאב. העיניים שלי פילחו את גופו בכל מילה שנאמרה מפיו. הוא ידע שאני צופה בכל מהלך שלו, מחשבת את צעדיו ומחשבותיו, אבל התעלם בדרכו. כבר חשתי ייאוש, רציתי למשוך את תשומת ליבו, לפתע מבטינו הצטלבו, השפלתי את עיניי ובניסיון נואש ניסיתי להרים אותן שוב אליו אך ללא הצלחה. נחלתי תבוסה נגדו. הסומק עלה בפניי. הוא המשיך בהרצאה כאילו שדבר לא קרה, אך בתוכי השתוללה סערה, לבה ניתכה בתוכי. לאחר ההרצאה הרגשתי חלשה, כאילו ששאבו ממני את שארית כוחותיי. קמתי ללכת, הכתה הייתה עדיין הומת אדם.
"קורין, גשי אלי." רגליי רעדו מעט, הרגשה של בילוי במכון כושר במשך שעות. נעמדתי לידו, נשמתי שוב את הבושם שלו, הוא כרע לאוזני ולחש בחצי טון:
"אל תנסי להתעמת איתי". עיניי נתקעו ברצפה, שרטטתי עיגולים דמיוניים ברגליי, הרגשתי כמו ילדה לפתע.
"כן אדוני", שמעתי את עצמי לוחשת, רכשתי כלפיו כבוד פתאומי ופחד.
"מה אמרת?" שאל בקול תקיף.
לא העזתי להגיב.
"אני מצטערת, אני עייפה. להתראות".
הוא נשאר לעמוד במקום, לא אמר מילה. הרגשתי מאוכזבת שהוא לא בא אחריי, שלא חיפש את חברתי.
חזרתי לדירתי, פותחת ברז מים חמים וממלאת אמבט עם קצף. רציתי רק לנוח מכל היום הזה, ואולי גם ממנו. טבלתי את רגליי במים, הכנסתי את גופי וצללתי. המים כיסו אותי ברוגע ודפיקות הלב שלי נשמעו מתוך המעמקים. חשבתי עליו, דימיתי את ידיו אוחזות בי בעוצמה, מחבקות אותי, את שפתיו המלאות נושקות לגופי ולוחשות לי מילות תאווה. רטיבות החלה להתפשט בין רגליי, אצבעות ידיי נמשכו בכוח מגנטי לשם, הקשבתי לרחשי גופי. אוננתי. אצבעותיי חיפשו את דגדגני בטירוף, חשבתי עליו מוריד אותי על ברכיי, מנצח אותי במגרש שלי ואני מוצצת לו לפי פקודה, והוא סוטר לי בקולו הסמכותי משהו. אני שם, ולא פה, מאבדת שליטה והטירוף אוחז בי. רעד בלתי נשלט עובר בגופי, עכשיו הוא מצמיד אותי לקיר ומזיין את הישבן שלי בעוצמה כואבת, אני זועקת, הוא מתעלם, היד חודרת לתוכי, שתי אצבעות ושלישית, ופה הוא קושר אותי כשאני על ארבע וסוטר לישבני. גמרתי בצעקה.
שנתי הייתה ללא חלומות, ריקנות חנקה אותי ובכיתי, ללא כל סיבה מוצדקת לעין. רציתי אותו. הבוקר נראה לי יותר אפור מתמיד, לא רציתי לקום ללימודים, רק לשכב ולנוח. מחשבה פילחה את מוחי, קמתי במהירות ובדקתי את לוח השיעורים, כן הוא מרצה היום. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים ארוכים ומתרחבים, מגפיים עם עקב דק, פשוט ללקק, איפור שחור, אודם בוהק, מעט בושם מתקתק על גופי ודיסקמן בשביל הכוח. יצאתי החוצה. אגרתי כוחות, היום, אני אוכיח לו ממה אני עשויה. המוטיבציה הייתה גבוהה, הבטחון בשמיים.
היום עבר בערפל סמיך. ההרצאה שלו הגיעה, נכנסתי לכתה כולי רוחשת התרגשות ומשדרת עוצמה. הוא הבחין בי, ראיתי אותו, כן קלעתי לטעם שלו. בהרצאה עצמה התווכחתי איתו, פסיכולוגיה זה נושא אפשרי לוויכוחים וטיעונים, הפגנתי יכולת ווכחנות ואינטליגנציה גבוהה. פצעתי אותו כמה פעמים, הוא לא נראה מרוצה, חשבתי לחזור בי. לקראת הסוף הוא פנה לחבריי לשיעור ואמר: "היום, קורין הוכיחה לכם שאפשר לגבור על המורה. כדאי שתתחילו לקרוא יותר". הייתי מאושרת, הוא מתגאה בי!
אחרי שכל הסטודנטים יצאו פניתי אליו.
"אני מעריצה את היכולות שלך."
הוא היה ישוב מאחורי שולחנו והרים את עיניו אליי.
"אל תחמיאי לעצמך, אני נותן פידבקים רק מתי שמנצחים אותי, היום גברת עליי, עוד שבוע כבר לא."
רציתי לנער אותו על השאננות שלו, להעיר אותו. לקחתי מספר צעדים אחורה, שיביט בכולי, כרעתי על ברכיי, דפיקות ליבי דהרו כסוסים, הוא התרומם מעל לשולחן.
"מה את חושבת שאת עושה לכל הרוחות?" הביע תמיהה.
"הולכת על כל הקופה א ד ו נ י", דאגתי להוציא כל הברה מהפה לאט בטון בטוח.
עברו שניות כמו נצח, הוא הביט בשעון, אז בדלת ואז בי. במעין החלטה סופית ידו תפסה את שערי ומשכה את ראשי למעלה, הוא בעל את עיני במבטו. תתפשטי" הוא עצר, "בישיבה". גיחכתי קצת, נראה לי מוזר. נאבקתי בשמלה שלי, בנעליי, בתחתונים... המזגן הקפיא אותי. "תשעני על השולחן, ישבן אליי."
התרוממתי מהר, מעדתי על סף נפילה ובסוף מיקמתי את עצמי מולו נשענת על השולחן. ידו נחתה עליי, בזמן שהוא ליטף את ישבני, אצבעותיו נאבקו בחדירה לתוכי, לאט ובעדינות. "כבר את רטובה?, עוד לא התחלתי לשחק." התביישתי, מחורמנת מהפנטזיות שלי.
הוא העביר את המיצים שלי לחור ישבני, ירק מעט על אצבעותיו, הרטיב אותי, הריצ'רץ' נפתח, הוא הולך לזיין אותי. החדירה הייתה עוצמתית, לא רגילה, כאב לי, עד ששטף דמעות עטף את פניי, הוא המשיך, מתעלם מקיומי הקטן, כמו חפץ בין ידיו כמו שרציתי להיות. כמו כלבה. רציתי לנבוח אליו, כה עלובה. הוא הפסיק. "תסתובבי", וגמר על פניי. הודתי לו בחיוך, על זרעו. הוא החזיר לי חיוך וסטר על פניי, תפס את כתפיי בכוח, הקים אותי, כשלתי, אחז בפניי ונשק לי. נשיקה רכה, לשונו חקרה אותי, ואני אותו, כאילו גיליתי יקום חדש. הוא התחיל להשתעשע בסרגל שהיה מונח על שולחנו, לאחר מכן אחז בו והחל להכות אותי איתו במרץ על ירכיי, בערתי מתשוקה. באותו הזמן אמר לי, "תפסיקי לעשן, בפקודה", הסכמתי בלחש, "מחר תתייצבי בדירתי". ללא היסוס הסכמתי, התלבשתי, הוא חיבק אותי אליו, הרגשתי רגיעה אין סופית.
"אני אשמור עלייך."
"תודה, אדוני."
