הכל חדש
מאת קורינה
2 בדצמבר 2004
זה היה חדש, כל כך הרבה שנים של משיכה בלתי מוסברת, כמעט חייתית, מבהילה. שנים היו פנטזיות, לא מוגבלות, לא מדוברות, כאלו מהסוג השקט, מהסוג שלא מדברים עליו. אחרי כל הפנטזיות הרומנטיות שמכרו לי בהוליווד. מי אני שאערער על מה שטוב לי? הרי בהוליווד יודעים מה טוב בשבילי. אז תפסתי אומץ אחרי כל הזמן הזה ופשוט נכנסתי לצ'ט.
ימים שלמים עברו עברו עד שעניתי לאחד מאלו שפנו אלי בפרטי. לאט ובזהירות למדתי הגדרות, רעיונות, סתירות וסטירות. בוירטואלי היה הרבה יותר קל לומר כאילו בקול, לתת דרור לפנטזיות, לשחרר את האמת שלי, זו שהיתה חבויה מאחורי כל הססמאות ההן של הוליווד והרומנטיקה להמונים. לאט לאט אני לומדת מה אני רוצה, מה אני מחפשת. לומדת שוניל זה לא רק טעם של גלידה ושיש יותר מסאדו-מאזו בכל מה שקשור לסוג הזה של הפנטזיות ה"חשוכות" האלו. ואז פגשתי אותו.
לא יודעת מה בשיחת הצ'ט היה שונה משאר השיחות, גם לא זוכרת את השיחה ההיא בדיוק אבל משהו גרם לי לעשות את מה שהוא ביקש ממני. אפילו כשאמר לי לקחת טוש ולרשום את שמו על השד הימני שלי בתוספת המילה "שייכת", עשיתי זאת מבלי לחשוב פעמיים. אחר כך הייאוש כנראה נעשה יותר נוח, ועברנו לטלפון. כמה קשה היה לנתק את השיחה אבל הכרחי, בהתחשב בכך שהייתי אמורה לארח חברים באותו הערב.
בכל פעם שנכנסתי למטבח באותו הערב והצצתי אל תוך החולצה, חייכתי לעצמי, ואותה חברה יחידה, זו שיודעת את כל הסודות הכמוסים ביותר, היתה שותפה גם היא למחזה המרשים של האותיות הכתובות בדיו שחורה של לורד עבה על שדי הימני. ואז כבר נסחפתי. נתתי לסקרנות ולצורך לדעת להוביל אותי, ונסחפתי כל כולי אל השיחות איתו, אל השאלות. פתחתי את סגור ליבי בפניו ושיתפתי אותו בכל הדברים שהיו נעולים, סגורים, חתומים. שיחות נפש הן היו, לכל דבר ועניין, והוא גילה עלי דברים שאף אחד לפניו לא ידע, במקרים מסויימים, שגם אני לא ידעתי על עצמי.
וכך, כשנפגשנו, פנים אל מול פנים, עמדתי מולו חשופה, לבושה אבל ערומה יותר מביום היוולדתי, יותר מכל פעם אחרת בימי חיי, פותחת לפניו עולם אחר שהוא אני
והרגשתי אישה. יותר אישה מאי פעם. וכששאל אותי אם מותר לגעת, עברה בראשי רק מחשבה אחת: מה אתה שואל? תיגע, תיקח, אני פרושה לפניך... ובעודי עומדת שם, סמוקה כולי, נבוכה ואוהבת כל רגע מהתחושות האלו, מנסה להעביר במבט את מה שאני באמת רוצה שיקרה, הוא מוסיף ושואל, במבט חודר ובאמת מתעניין, "הכל בסדר?"
ובאותה השניה, דברים נפלו מבחינתי אל מקומם הטבעי וידעתי שמצאתי את ה-אדון שלי. זה שיחכה, לא עד שאומר שאני מוכנה, אלא עד שהוא ורק הוא ירגיש שאני מוכנה. וכאן, קבל עם ועדה אני צועקת, זועקת, צורחת, לוחשת לאדוני: "אני מוכנה, קח אותי, אני שלך."
ימים שלמים עברו עברו עד שעניתי לאחד מאלו שפנו אלי בפרטי. לאט ובזהירות למדתי הגדרות, רעיונות, סתירות וסטירות. בוירטואלי היה הרבה יותר קל לומר כאילו בקול, לתת דרור לפנטזיות, לשחרר את האמת שלי, זו שהיתה חבויה מאחורי כל הססמאות ההן של הוליווד והרומנטיקה להמונים. לאט לאט אני לומדת מה אני רוצה, מה אני מחפשת. לומדת שוניל זה לא רק טעם של גלידה ושיש יותר מסאדו-מאזו בכל מה שקשור לסוג הזה של הפנטזיות ה"חשוכות" האלו. ואז פגשתי אותו.
לא יודעת מה בשיחת הצ'ט היה שונה משאר השיחות, גם לא זוכרת את השיחה ההיא בדיוק אבל משהו גרם לי לעשות את מה שהוא ביקש ממני. אפילו כשאמר לי לקחת טוש ולרשום את שמו על השד הימני שלי בתוספת המילה "שייכת", עשיתי זאת מבלי לחשוב פעמיים. אחר כך הייאוש כנראה נעשה יותר נוח, ועברנו לטלפון. כמה קשה היה לנתק את השיחה אבל הכרחי, בהתחשב בכך שהייתי אמורה לארח חברים באותו הערב.
בכל פעם שנכנסתי למטבח באותו הערב והצצתי אל תוך החולצה, חייכתי לעצמי, ואותה חברה יחידה, זו שיודעת את כל הסודות הכמוסים ביותר, היתה שותפה גם היא למחזה המרשים של האותיות הכתובות בדיו שחורה של לורד עבה על שדי הימני. ואז כבר נסחפתי. נתתי לסקרנות ולצורך לדעת להוביל אותי, ונסחפתי כל כולי אל השיחות איתו, אל השאלות. פתחתי את סגור ליבי בפניו ושיתפתי אותו בכל הדברים שהיו נעולים, סגורים, חתומים. שיחות נפש הן היו, לכל דבר ועניין, והוא גילה עלי דברים שאף אחד לפניו לא ידע, במקרים מסויימים, שגם אני לא ידעתי על עצמי.
וכך, כשנפגשנו, פנים אל מול פנים, עמדתי מולו חשופה, לבושה אבל ערומה יותר מביום היוולדתי, יותר מכל פעם אחרת בימי חיי, פותחת לפניו עולם אחר שהוא אני
והרגשתי אישה. יותר אישה מאי פעם. וכששאל אותי אם מותר לגעת, עברה בראשי רק מחשבה אחת: מה אתה שואל? תיגע, תיקח, אני פרושה לפניך... ובעודי עומדת שם, סמוקה כולי, נבוכה ואוהבת כל רגע מהתחושות האלו, מנסה להעביר במבט את מה שאני באמת רוצה שיקרה, הוא מוסיף ושואל, במבט חודר ובאמת מתעניין, "הכל בסדר?"
ובאותה השניה, דברים נפלו מבחינתי אל מקומם הטבעי וידעתי שמצאתי את ה-אדון שלי. זה שיחכה, לא עד שאומר שאני מוכנה, אלא עד שהוא ורק הוא ירגיש שאני מוכנה. וכאן, קבל עם ועדה אני צועקת, זועקת, צורחת, לוחשת לאדוני: "אני מוכנה, קח אותי, אני שלך."
