שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מגזין הכלוב

פרסומים מאת קורינה


כמה כאב יש במכה?

כמה כאב יש במכה? / כמה מכות יש בכאב אחד? / כשהלב נשרט, יש רחש? / הוא צר או רחב, מעוגל או חד? / כל מילה יכולה להוות איזה סוג של מחילה ולהפך... / עד כמה נמוך נשמה יכולה לרדת?

מסקרפונה

אני יוצאת אל הסופר עם רשימת קניות וארנק, עוברת, מרחפת בין המדפים. טוב שהוא הכין רשימה, אני כולי כל כך דרוכה, כל כך מצפה, כל כך מסוקרנת לדעת מה הכין, שבטוח הייתי שוכחת לפחות חצי מהדברים שעל הפתק הצהוב. על הפתק הזה רשומים כל המצרכים לארוחת בוקר של יום פינוק...

לילה ארוך

הוא נכנס הביתה. מהמבט שלו אני יודעת ואני משפילה מבט ויורדת על ארבע, מרגישה צורך עצום להיות נמוכה ממנו, נחותה ממנו. אני מנשקת את נעליו ומניחה את מצחי על חרטום הנעל שלו, מחכה להוראות נוספות...

קו דק בין מציאות לדמיון

אם הייתי מצליחה להאמין, כמו אלה שמאמינים בקלות באלוהים, בשכינה, ביוגה, בשקט של הודו, תאילנד, בשקט של אחרי סיגריה מגולגלת היטב, אולי הייתי מצליחה להאמין שרק יד הגורל היא זו שכיוונה אותי אל הגשמת הפנטזיה הטובה ביותר, המפחידה ביותר שלי...

אינטואיציות

הגעתי אליו חדשה, ריקה, סקרנית ולא בטוחה. כל כך הרבה זמן לא נתתי את עצמי, את אהבתי, ודווקא כשהחלטתי לתת אותה, בחרתי לעשות זאת בדרך הקשה ביותר. אבל מישהו לימד אותי שככל שהעבודה קשה יותר, התוצאה שווה הרבה יותר...

נערה עם עגיל פנינה

חודשים נמנעתי מלהתקרב לסרט. בהתחלה כי הפוסטר שלו נראה קצת משעמם, ואחר כך גם נזכרתי שאני בכלל לא אוהבת לראות סרטים שמבוססים על ספרים לפני שאני קוראת אותם. אבל אדון הוא אדון, וכשהוא אומר לראות את הסרט, אני מכינה קערה גדולה של פופקורן אמיתי...

הכל חדש

במשך שנים היו רק פנטזיות, כאלו מהסוג השקט, שלא מדברים עליהן. לבסוף תפסתי אומץ ופשוט נכנסתי לצ'ט. גיליתי שבוירטואליה הרבה יותר קל לי לתת דרור לפנטזיות, לשחרר את האמת שלי, זו שהיתה חבויה מאחורי כל הססמאות ההן של הוליווד והרומנטיקה להמונים. ואז פגשתי אותו...