קו דק בין מציאות לדמיון
מאת קורינה
24 בינואר 2005
אם הייתי מצליחה להאמין, כמו אלה שמאמינים בקלות: באלוהים, בשכינה, ביוגה, בשקט של הודו, תאילנד, בשקט של אחרי סיגריה מגולגלת היטב, אולי הייתי מצליחה להאמין שרק יד הגורל היא זו שכיוונה כל כך טוב אל המקום שהגעתי אליו שעות בודדות אחרי ששוחחתי עם חברה קרובה וסיפרתי לה את הפנטזיה הטובה ביותר שלי, המפחידה ביותר שלי.
בדרך כלל השיחות שלנו מתנהלות בטלפון, איש לא יוכל להסביר לי למה באותו היום שוחחתי איתה על גבי המסך , מה אחז בי לספר לה על הסשנים שחוויותי, ועל אלו שהייתי רוצה לחוות. סיפרתי לה איך אני מפנטזת ויראה באותה הנשימה מהסשן ההוא שכולם מדברים עליו, המנטלי. הסברתי למה כמה זה בכלל לא בעייתי מבחינתי להיקשר, להיות מופשטת, עירומה. איך אני נהנית מזה... נהנית מהכאב וגם מההשפלה. סיפרתי לה את החלום מאתמול בלילה. אם רק הייתי יודעת מה צופן בחובו היום.
... הוא מודיע לי כשהוא נכנס עם רכבו לחניית הבית, אני, מודעת לתפקידי ולמעמדי מתפשטת , כורעת על ברכיי ונכנסת אל מתחת לשולחן המחשב כשרק הישבן שלי מונף אל על, מצפה לו. אני שומעת את תנועת המעלית, את דלתות ההזזה נעות בכבדות על המסילה של דלת המעלית, את הדלת הכבדה שלה נטרקת, ואת ידית הדירה חורקת, כבר מזמן הייתי צריכה לשמן אותה. הוא נכנס ומעביר יד מלטפת על הישבן הערום והמצפה שלי.
"היום אנחנו משנים את כללי המשחק," הוא מודיע.
עיני נפערות בתדהמה ומיד חוזרת לעצמי: "כן, אדוני."
הוא אומר לי לקום. אני מתיישרת, עומדת עירומה, לראשונה מרגישה קצת נבוכה, משפילה מבט כפי שלימד אותי ומנסה לכסות את גופי בשילוב ידיים.
"ידיים לצידי הגוף."
אני עושה זאת בקושי קטן ובתוספת: "כן, אדוני".
מבלי שהבנתי מה קורה, עיני נקשרות תחת צעיף לבן ואני כסומא באפלה מובלת אחריו. הוא מסובב אותי שלוש פעמים כך שאני מאבדת כל כיוון ואז מוביל אותי אחריו בזהירות רבה בכדי שלא אקבל מכה לא צפויה.
הוא מכניס אותי לאחד החדרים. אני מופתעת לגלות שעל הרצפה נפרס איזה בד, אני לא שמתי אותו שם אבל הוא שם, כאילו חיכה לי. הוא מרגיש את דריכות הגוף שלי ושואל אם אני מפחדת. אני מהנהנת וזה לא מספק אותו. הוא סוטר לי ומזכיר שהיום הוא לא מוכן לקבל סימנים, רק מילים.
"את זוכרת את מילת הבטחון שלך?"
"כן, אדוני."
"את זוכרת שהיא נמצאת שם גם בשביל רגעים שכואב בלב, לא רק בגוף?"
"כן, אדוני."
הוא יודע, אני משתדלת בכל מאודי להמנע מהמילה. בתחילת דרכי, כשרק גיליתי מה אני ומי, ומה כל זה אומר, אמרה לי איזו סאבית שיותר מהפחד מהכאב יש פחד מהאכזבה, פחד לאכזב את האדון.
ואני כל כך פוחדת לאכזב אותו.
"מה המילה?"
"סגולים, אדוני," אני עונה ורוצה שיהיה מקום נמוך יותר להשפיל אליו את עיני המכוסות.
הוא מעביר את ידיו בליטוף על ידי המונחות משני צידי הגוף ובאחת מסובב אותי ותופס את בסיסי כפות הידיים שלי ועוקד אותן אל תוך אזיקי עור נוקשים.
ואז... דוחף אותי בעדינות כוחנית אל הקיר פניי אל החדר ואני מבינה פתאום, בבת אחת את עבודת ההכנה. הוא ידע מה הולך לקרות פה היום עוד קודם. אין דרך אחרת להסביר את הלולאות שרגליי נקשרו אליהן, לולאות מתכת מחוברות לאזיקים, במרחק פישוק רחב, מעוגנות היטב אל הקיר, קור הקיר מצמרר אותי, כולי נדרכת.
הדלת נפתחת ואני שומעת צעדים אל תוך החדר. עוד לפני שהידיעה על הדמות הנוספת מכה בי, הוא סוטר על פני ושואל אותי מי אני. "אני קורינה, אדוני," אני עונה, רועדת. הוא מתחיל לשאול שאלות קשות ונוקבות, על ילדותי, על הכאב שלי, על הפחד הגדול ביותר שלי, חוקר בלי מנוח ובשלב מסוים מורה לי לוותר על ה"אדוני" בסוף כל תשובה.
"מה הכי מפחיד אותך שיקרה עכשיו?" הוא שואל.
"שהדמות הנוספת תכנס למשחק אדוני."
סטירה מצלצלת.
"את יודעת למה?"
ואני יודעת למה, אבל הקול שלו, האוירה, הקושי במקום שבו אני נמצאת...
"כן, אני מצטערת" - כמעט מוסיפה "אדוני" בסוף המשפט.
הגוש בגרון מתחיל לגדול לי, הדמות הנסתרת משתעלת ברקע ואני שומעת הצתת סיגריה. הוא ממשיך לשאול, בקול קשה יותר, חודרני יותר. אני מרגישה אותו קרוב קרוב אלי, המילים שהוא יורה פוגעות לי ישר בפנים, חום נשימתו על פני אבל הוא לא נוגע. "דמות, התקרבי," הוא אומר, ואני שומעת צעדים ומרגישה חום גוף נוסף עומד לצידי.
כשהוא שואל אותי מה הייתי רוצה שיקרה אני מרכינה ראש, מנסה לבלוע את הגוש, ובקול רועד עונה שאני צריכה שיגע בי. יד עוברת עלי, מהכתף אל היד, אל המרפק עד לנקודה שבה היא נפגשת עם המותן, משם אל הבטן ואל האגן. זו לא היד שלו. אני נבהלת , קופאת על מקומי, רק הראש נע מצד לצד.
היד שלו מלטפת את פני. "אני יודע, קטנה," הוא אומר "דמות, חיזרי למקומך,"
והדמות גוררת את רגליה אל הצד המרוחק של החדר.
ידיי משוחררת מאחורי גבי ועוד לפני שאני מנערת אותן, מנסה להחזיר את התחושה החופשית לידי, הוא עוקד אותן ללולאות שקובעו מבעוד מועד אל הקיר.
הוא מעביר עלי ידיים חמות וחקרניות, מלטפות בקשיחות כל עצב על עורי המתוח והנרגש. כשהוא מגיע אל החיבור בין שתי רגליי, אני יודעת מה הוא הולך לשאול ואני עונה עוד מבעוד מועד: "כן, אני רטובה," ואני יכולה להרגיש את החיוך שלו, מבלי לראות אותו בכלל.
אני מרגישה את השוט מטייל על ירכיי ואת הרטיבות שלי מתגברת, יודעת שזה עומד להגיע ומחכה להצלפה הראשונה אבל הוא רק מלטף, מעביר את השוט עלי כאילו הייתי אצבעות בחול הים.
ההצלפה באה בבת אחת, הספקתי לספור עד שלוש וזה נעצר, ניסיתי לקחת אויר, אבל הוא נתקע בין השוט לעונג. אני מתנשפת, מנסה לתפוס כמה שיותר אויר, ידו מלטפת את לחיי והיד השניה שוב מצליפה בעוצמה על ירכיי.
הוא חוקר אותי בצורה שלא תאמן כאילו יודע את כל התשובות לשאלות שלא העזתי לשאול את עצמי. הוא שואל כמו מכונת ירייה, כל תשובה מובילה אותי לשאלה נוספת ואני לא רואה את הסוף. פתאום הכל נעצר, הוא אומר: "דמות, את מיותרת." אני שומעת צעדים נגררים וידית הדלת מוסתת, הדלת נטרקת ורק נשמותיו ונשימותיי נשמעות בחלל החדר.
הוא משחרר את ידיי ורגליי ומעסה אותן בעדינות בדיוק בנקודה שבה היו עקודות, נושא אותי על כפיו אל הבד הנפרס במרכזו של החדר ומשכיב אותי עליו. פתאום הוא לא לצידי ואני מנסה להבין מה קורה, לאן הוא פנה ומה הוא מתכנן, והשעווה ניגרת עלי , על ביטני, על שדיי, על גבעת הונוס שלי, המגולחת למשעי, בדיוק כפי שהוא אוהב.
וזה צורב ועוקץ ואני זולגת, הדמעות זולגות לקצב הרטיבות שלי, ואני לא מצליחה לברר ביני לבין עצמי מה חם יותר, הרטיבות או הדמעות , אני מושכת באפי ובבת אחת הוא חודר אלי ולוחש: "אני גאה בך, קטנה שלי."
את כל זה סיפרתי לחברה היום במסנג'ר ואז קרה הגורל:
... אני שומעת את תנועת המעלית, את דלתות ההזזה נעות בכבדות על המסילה של דלת המעלית, את הדלת הכבדה שלה נטרקת, ואת ידית הדירה חורקת, כבר מזמן הייתי צריכה לשמן אותה.
הוא נכנס ומעביר יד מלטפת על הישבן העירום והמצפה שלי.
"היום אנחנו משנים את כללי המשחק," הוא מודיע.
עיני נפערות בתדהמה ומיד חוזרת לעצמי: "כן, אדוני."
בדרך כלל השיחות שלנו מתנהלות בטלפון, איש לא יוכל להסביר לי למה באותו היום שוחחתי איתה על גבי המסך , מה אחז בי לספר לה על הסשנים שחוויותי, ועל אלו שהייתי רוצה לחוות. סיפרתי לה איך אני מפנטזת ויראה באותה הנשימה מהסשן ההוא שכולם מדברים עליו, המנטלי. הסברתי למה כמה זה בכלל לא בעייתי מבחינתי להיקשר, להיות מופשטת, עירומה. איך אני נהנית מזה... נהנית מהכאב וגם מההשפלה. סיפרתי לה את החלום מאתמול בלילה. אם רק הייתי יודעת מה צופן בחובו היום.
... הוא מודיע לי כשהוא נכנס עם רכבו לחניית הבית, אני, מודעת לתפקידי ולמעמדי מתפשטת , כורעת על ברכיי ונכנסת אל מתחת לשולחן המחשב כשרק הישבן שלי מונף אל על, מצפה לו. אני שומעת את תנועת המעלית, את דלתות ההזזה נעות בכבדות על המסילה של דלת המעלית, את הדלת הכבדה שלה נטרקת, ואת ידית הדירה חורקת, כבר מזמן הייתי צריכה לשמן אותה. הוא נכנס ומעביר יד מלטפת על הישבן הערום והמצפה שלי.
"היום אנחנו משנים את כללי המשחק," הוא מודיע.
עיני נפערות בתדהמה ומיד חוזרת לעצמי: "כן, אדוני."
הוא אומר לי לקום. אני מתיישרת, עומדת עירומה, לראשונה מרגישה קצת נבוכה, משפילה מבט כפי שלימד אותי ומנסה לכסות את גופי בשילוב ידיים.
"ידיים לצידי הגוף."
אני עושה זאת בקושי קטן ובתוספת: "כן, אדוני".
מבלי שהבנתי מה קורה, עיני נקשרות תחת צעיף לבן ואני כסומא באפלה מובלת אחריו. הוא מסובב אותי שלוש פעמים כך שאני מאבדת כל כיוון ואז מוביל אותי אחריו בזהירות רבה בכדי שלא אקבל מכה לא צפויה.
הוא מכניס אותי לאחד החדרים. אני מופתעת לגלות שעל הרצפה נפרס איזה בד, אני לא שמתי אותו שם אבל הוא שם, כאילו חיכה לי. הוא מרגיש את דריכות הגוף שלי ושואל אם אני מפחדת. אני מהנהנת וזה לא מספק אותו. הוא סוטר לי ומזכיר שהיום הוא לא מוכן לקבל סימנים, רק מילים.
"את זוכרת את מילת הבטחון שלך?"
"כן, אדוני."
"את זוכרת שהיא נמצאת שם גם בשביל רגעים שכואב בלב, לא רק בגוף?"
"כן, אדוני."
הוא יודע, אני משתדלת בכל מאודי להמנע מהמילה. בתחילת דרכי, כשרק גיליתי מה אני ומי, ומה כל זה אומר, אמרה לי איזו סאבית שיותר מהפחד מהכאב יש פחד מהאכזבה, פחד לאכזב את האדון.
ואני כל כך פוחדת לאכזב אותו.
"מה המילה?"
"סגולים, אדוני," אני עונה ורוצה שיהיה מקום נמוך יותר להשפיל אליו את עיני המכוסות.
הוא מעביר את ידיו בליטוף על ידי המונחות משני צידי הגוף ובאחת מסובב אותי ותופס את בסיסי כפות הידיים שלי ועוקד אותן אל תוך אזיקי עור נוקשים.
ואז... דוחף אותי בעדינות כוחנית אל הקיר פניי אל החדר ואני מבינה פתאום, בבת אחת את עבודת ההכנה. הוא ידע מה הולך לקרות פה היום עוד קודם. אין דרך אחרת להסביר את הלולאות שרגליי נקשרו אליהן, לולאות מתכת מחוברות לאזיקים, במרחק פישוק רחב, מעוגנות היטב אל הקיר, קור הקיר מצמרר אותי, כולי נדרכת.
הדלת נפתחת ואני שומעת צעדים אל תוך החדר. עוד לפני שהידיעה על הדמות הנוספת מכה בי, הוא סוטר על פני ושואל אותי מי אני. "אני קורינה, אדוני," אני עונה, רועדת. הוא מתחיל לשאול שאלות קשות ונוקבות, על ילדותי, על הכאב שלי, על הפחד הגדול ביותר שלי, חוקר בלי מנוח ובשלב מסוים מורה לי לוותר על ה"אדוני" בסוף כל תשובה.
"מה הכי מפחיד אותך שיקרה עכשיו?" הוא שואל.
"שהדמות הנוספת תכנס למשחק אדוני."
סטירה מצלצלת.
"את יודעת למה?"
ואני יודעת למה, אבל הקול שלו, האוירה, הקושי במקום שבו אני נמצאת...
"כן, אני מצטערת" - כמעט מוסיפה "אדוני" בסוף המשפט.
הגוש בגרון מתחיל לגדול לי, הדמות הנסתרת משתעלת ברקע ואני שומעת הצתת סיגריה. הוא ממשיך לשאול, בקול קשה יותר, חודרני יותר. אני מרגישה אותו קרוב קרוב אלי, המילים שהוא יורה פוגעות לי ישר בפנים, חום נשימתו על פני אבל הוא לא נוגע. "דמות, התקרבי," הוא אומר, ואני שומעת צעדים ומרגישה חום גוף נוסף עומד לצידי.
כשהוא שואל אותי מה הייתי רוצה שיקרה אני מרכינה ראש, מנסה לבלוע את הגוש, ובקול רועד עונה שאני צריכה שיגע בי. יד עוברת עלי, מהכתף אל היד, אל המרפק עד לנקודה שבה היא נפגשת עם המותן, משם אל הבטן ואל האגן. זו לא היד שלו. אני נבהלת , קופאת על מקומי, רק הראש נע מצד לצד.
היד שלו מלטפת את פני. "אני יודע, קטנה," הוא אומר "דמות, חיזרי למקומך,"
והדמות גוררת את רגליה אל הצד המרוחק של החדר.
ידיי משוחררת מאחורי גבי ועוד לפני שאני מנערת אותן, מנסה להחזיר את התחושה החופשית לידי, הוא עוקד אותן ללולאות שקובעו מבעוד מועד אל הקיר.
הוא מעביר עלי ידיים חמות וחקרניות, מלטפות בקשיחות כל עצב על עורי המתוח והנרגש. כשהוא מגיע אל החיבור בין שתי רגליי, אני יודעת מה הוא הולך לשאול ואני עונה עוד מבעוד מועד: "כן, אני רטובה," ואני יכולה להרגיש את החיוך שלו, מבלי לראות אותו בכלל.
אני מרגישה את השוט מטייל על ירכיי ואת הרטיבות שלי מתגברת, יודעת שזה עומד להגיע ומחכה להצלפה הראשונה אבל הוא רק מלטף, מעביר את השוט עלי כאילו הייתי אצבעות בחול הים.
ההצלפה באה בבת אחת, הספקתי לספור עד שלוש וזה נעצר, ניסיתי לקחת אויר, אבל הוא נתקע בין השוט לעונג. אני מתנשפת, מנסה לתפוס כמה שיותר אויר, ידו מלטפת את לחיי והיד השניה שוב מצליפה בעוצמה על ירכיי.
הוא חוקר אותי בצורה שלא תאמן כאילו יודע את כל התשובות לשאלות שלא העזתי לשאול את עצמי. הוא שואל כמו מכונת ירייה, כל תשובה מובילה אותי לשאלה נוספת ואני לא רואה את הסוף. פתאום הכל נעצר, הוא אומר: "דמות, את מיותרת." אני שומעת צעדים נגררים וידית הדלת מוסתת, הדלת נטרקת ורק נשמותיו ונשימותיי נשמעות בחלל החדר.
הוא משחרר את ידיי ורגליי ומעסה אותן בעדינות בדיוק בנקודה שבה היו עקודות, נושא אותי על כפיו אל הבד הנפרס במרכזו של החדר ומשכיב אותי עליו. פתאום הוא לא לצידי ואני מנסה להבין מה קורה, לאן הוא פנה ומה הוא מתכנן, והשעווה ניגרת עלי , על ביטני, על שדיי, על גבעת הונוס שלי, המגולחת למשעי, בדיוק כפי שהוא אוהב.
וזה צורב ועוקץ ואני זולגת, הדמעות זולגות לקצב הרטיבות שלי, ואני לא מצליחה לברר ביני לבין עצמי מה חם יותר, הרטיבות או הדמעות , אני מושכת באפי ובבת אחת הוא חודר אלי ולוחש: "אני גאה בך, קטנה שלי."
את כל זה סיפרתי לחברה היום במסנג'ר ואז קרה הגורל:
... אני שומעת את תנועת המעלית, את דלתות ההזזה נעות בכבדות על המסילה של דלת המעלית, את הדלת הכבדה שלה נטרקת, ואת ידית הדירה חורקת, כבר מזמן הייתי צריכה לשמן אותה.
הוא נכנס ומעביר יד מלטפת על הישבן העירום והמצפה שלי.
"היום אנחנו משנים את כללי המשחק," הוא מודיע.
עיני נפערות בתדהמה ומיד חוזרת לעצמי: "כן, אדוני."
