אינטואיציות

שנים ניסיתי להתעלם מתחושות בטן. "אינטואיציה נשית" כפי שאני רואה אותה, עלולה הייתה לאורך שנים להכניס אותי לצרות צרורות. מדי פעם אני עוד נתקלת בשאריות האינטואיציה שלי. כך קרה גם אתמול.

כשהוא דפק בדלת, ידעתי שזה הוא וידעתי גם ידעתי מה אני אמורה לעשות, איך אני אמורה להתנהג. מעולם לא סיכמנו על כך, אפילו לא העלינו את הנושא, אבל הפעם משהו קרא לי לעשות את מה שהדמיון שלי הוביל אליו. הדמיון, האינטואיציה, הכל חוץ מהשכל הישר.

יכול להיות שהצורך שלי בקולר הוביל אותי, אבל יותר מכך, הוביל אותי הצורך בהשתייכות, להיות שייכת לו כולי. להסיר את החומות הגבוהות שיצרתי מסביבי ולתת לו להיכנס. הראשון שיבוא אל תוך החומות האלו שהן אני.

התפשטתי וירדתי על הברכיים וביד כמעט רועדת פתחתי את הדלת תוך שאני משפילה ראשי אל נעליו. כל כך קשה היה לי לנשק את נעליו ולמה? הרי כבר נישקתי את כפות רגליו בעבר. הפעם זה היה כל כך קשה אבל נדרש.

הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת. יכול להיות שהיה מופתע. בדרך כלל חיכיתי להוראה, לא עשיתי זאת על דעת עצמי. הייתי צריכה שיזכירו לי, שיורו לי, אבל הפעם עשיתי כי רציתי, כי מלבד לקרוא לו "אדוני" הייתי זקוקה להוכחה הניצחת, הניתנת על ידי, לא נלקחת על ידו. שמעתי בקולו שהוא הופתע, כשכמעט לחש:
"לכי למקום."

על שש עשיתי את דרכי אל מתחת לשולחן המחשב, הראש מופנה אל הקיר, המצח על הרצפה והישבן מורם אל על, מציץ אל מחוץ לשולחן. רעד עבר לאורך גבי עד לצוואר ולא יכולתי להחליט אם זה רעד של פחד, חשש, התרגשות או גירוי, ולכן החלטתי על כל הארבעה בתוספת עוד כמה תחושות חדשות ולא מוכרות. שתקתי וחיכיתי להמשך, וזה מצידו, לא איחר להגיע.

שמעתי את רחש החגורה הנשלפת מלולאות הג'ינס, את קול חליצת הנעליים ושקט. בקול כמעט חלול שאל אותי אם הייתי ילדה טובה בזמן שהוא לא היה לצידי. כשעניתי "כן", הונחתה החגורה בעוצמה על הישבן השמאלי שלי.

"שקרנית."
הרעד גבר, חוץ מ"שמנה" זו מילת העלבון הצורבת ביותר.
"אני יודע מה עשית אתמול כשהיית כאן לבד."
"אדוני, אני נשבעת שלא אוננתי."
"אני לא שאלתי אם אוננת, שאלתי אם היית ילדה טובה, ושיקרת לי במצח נחושה. אני יודע ששיקרת לי כי אני מכיר אותך ויודע שלא תוכלי לעולם להיות ממש מחונכת, צייתנית אמיתית, שפחה ראויה."

נושכת את השפה. יודעת שאסור לי לענות, הישבן השמאלי כואב ואני כל כך רוצה להעביר עליו יד מנחמת. הוא, כמו קולט את תחושותיי, מעביר יד מלטפת על הפס האדום הנוצר על הישבן שלי ואז מזדקף, ושוב: "שקרנית. ספרי בדיוק את כל הפעמים שחטאת, זייפת, עיגלת פינות, התנהגת לא כראוי."

אני שותקת, מתלבטת, לא יודעת מה לומר, מה לספר. לא הייתי אמורה לנהוג כשפחה בהעדרו או לפחות לא ידעתי על כך. השתיקה ארוכה מדי והחגורה ניחתת שוב, בעוצמה, מכה בי פעמיים.

"ניסיתי להיות ילדה טובה אתמול, אדוני," אני נאנקת ומנסה לנשוך את לשוני, בולעת רוק, נבהלת מעוצמת המכה. הגוף כולו מתכווץ ושקט בחדר, אפילו את נשימותיו איני שומעת. הוא גורר אליו את הכורסא ומתיישב בדיוק מאחורי, מרגישה את חום גופו נובע מרגליו שקרובות אל ישבני מרחק נגיעה.

"אז באמת היית ילדה טובה? אפילו לא חשבת על דברים שאסור היה לך לחשוב עליהם?"
קולו מאיים, הוא יודע את האמת שלי. נשימה ארוכה,עכשיו אני כבר יודעת מה היתה המטרה בכך שסיפר לי על הקולר שרכש למעני. ממלאה את הריאות שלי באוויר וממשיכה:
"לא יכולתי להפסיק לחשוב. כבר מאתמול, אחרי שנפרדנו, הראש שלי לא מפסיק לעבוד."
שותקת, מפחדת. אולי אמרתי יותר מדי?
"ספרי כלבה, ואל תעצרי באמצע," הוא אומר תוך שהוא מעביר אצבע על הפסים האדומים שצרב לפני דקה לרוחב הישבן שלי.

"מרגע שסיפרת לי שהקולר ואני נמצאים באותו חדר אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב מה אתה רוצה ממני, איך אוכל להיות ראויה יותר, מה עוד אני יכולה לעשות בכדי לתת לך את כל מה שאני מסוגלת ורוצה לתת. חושבת על מה עוצר אותי ולמה אני לא מצליחה לפרוץ את החומה. על הרגע, 'הטקס' שאתה מדמיין בראשך למעמד מסירת הקולר, על התחושה של הקולר על הצוואר שלי, על הרצון העצום שלי שתוציא אותי ככה לטייל, עם הקולר על הצוואר קשור לרצועת כלבה. איך אוכל לרצות אותך, לגרום לך שבאמת תרצה אותי כשלך."

שתיקה, מנסה לנחש את המבט בעיניו, מבט אוהב ומלטף או מאוכזב? אמר לי לא להזכיר עוד את עניין הקולר, והנה, קבל עם ועדה אני מודה בפה מלא: הקולר לא יוצא לי מהראש. במשך כל היום האחרון אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי. אולי בכלל הוא כועס? הרי נתתי לו די והותר סיבות בעשרים וארבע השעות האחרונות לכעוס עלי. וגם אם לא, עצם הזכרת הקולר, למרות שכבר אמר כל כך הרבה פעמים לא להזכיר זאת שוב, או שבכלל כל זה אצלי בדמיון. צמרמורת אוחזת בי, כל כך צריכה שיאמר משהו, יגע, יעשה, משהו, כל סימן חיים יתקבל בברכה.

"ואיזה רעיון עלה בראשך בכדי לרצות אותי?"
הוא יודע, יודע על מה חשבתי, מה אני עומדת להקריב עבורו, יודע את הפחד ומכיר את החששות והוא לא יקל עלי, לא ייתן לי את הפתרון, יחכה עד שאוכל לומר אותו בקולי שלי, בקול רם וברור.
"להיות ממושמעת, לעשות כל מה שתרצה ממני, בלי ויכוחים, בלי הסתייגויות. ללכת אחריך לאן שלא תלך, בלי להסס, בלי לשאול. לסמוך עליך, לתת לך את המהות שלי. לאחוז בידיך ולדעת שלא תרע לי."
"את רואה?" הוא עונה, "את מתחילה להבין."

הגעתי אליו חדשה, ריקה, סקרנית ולא בטוחה. כל כך הרבה זמן לא נתתי את עצמי, את אהבתי, ודווקא כשהחלטתי לתת אותה, החלטתי לעשות זאת בדרך הקשה ביותר. מישהו לימד אותי שככל שהעבודה יותר קשה, ככה התוצאה שווה הרבה יותר, והנה אני מוצאת את עצמי תחת שליטה כמעט מוחלטת של גבר, אדון, שרוצה את כולי, בלי מחסומים, בלי השגות, ואני כל כך חוששת ששכחתי...

"אני רוצה לבכות, אדוני. אני רוצה לתת לך את הדמעות שלי."
יד מלטפת את הישבן שלי, בחיבה, באמפטיה, בדאגה.
"אני יודע," הוא לוחש, ואצבעו חודרת בצורה חדה, מיידית, אל ישבני ההדוק.
הוא יודע, זה קשה לי, וזה הדבר הנוסף שאם רק הייתי מסוגלת הייתי נותנת לו,
והאדון שלי מתחשב, מחכה, הוא ידע עוד לפני מתי זה יקרה. גרוני נחנק, מתמלא בגוש שאם לא אבלע אותו יהפוך מהר מדי לדמעות. אני מרימה את ראשי, מנסה לבלוע את הדמעות, את הגוש.

"זזת? הרמת את הראש?"
הוא שולף במהירות את האצבע, מתרומם מכיסאו וכועס.
"תספרי."
ואני סופרת, והחגורה נוחתת, ואני יודעת שזה יהיה איטי וכואב וסופרת לאט לאט עד שבע, ובכל פעם שהחגורה נוחתת אני עונה:
"תודה, אדוני."
וכשהאחרונה נוחתת על הישבן האדום, הצורב, הכואב שלי, אני אומרת בקול חלוש, באנקה נרעדת, "סליחה, אדוני," ומחזירה את המצח אל הרצפה הקרה.
ולפני שאני מבינה מה קורה, או איפה בדיוק הוא נמצא עכשיו ומה הוא מתכנן,
הוא על ברכיו, מאחורי, ואני לא מספיקה להסדיר את נשימותיי , הוא טובל את איברו ברטיבות שלי.

אני נאנקת מעונג וכבר הוא נצמד אל חור הישבן שלי, דוחק את עצמו לתוכי. הגוש בגרון מתגבר, הכאב בישבן שלי גובר. לא כך חשבתי שזה יקרה, עוברת לה מחשבה בראשי, הכאב מטשטש אותה. אני כבר לא בתולה שם, בחור ההוא, באחורי, אני נאנקת ביני לבין עצמי, ודמעה אחת פורצת את המחסומים שלי ומתגלגלת לי על הלחי, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.

הוא גומר בתוכי תוך דקה קטנה ואני בוכה. נתתי לו בבת אחת את כל מה שנשאר לי לתת. את הבכי, את התחת. עכשיו הוא מחבק אותי, אני בטוחה.