תאונה קטנה בסופר
מאת nerissa(אחרת)
2 בדצמבר 2004
העגלות שלנו התנגשו בסופר. כאילו מה יכול להיות יותר בנאלי מזה? לקחתי את הסיבוב מהשורה של הפסטות לכיוון השמנים קצת יותר מדי מהר, והסתכלתי לאחור ו... בום! שמעתי צליל של זכוכית פוגעת במתכת וסובבתי ראשי בבהלה, נועצת מבט רחב אל תוך כלי הרכב הנפגע. אינסטינקט? התנייה? אין לי שמץ.
"סליחה, אדוני. ממש ממש מצטערת. לא שמתי לב. אני אשמה. סליחה, אדוני."
אדוני בתחת שלי! מה קורה לי אני?!
הזדקפתי, נשמתי עמוק, מחזירה עצמי למסלול ההגיוני, והרמתי עיניים כדי לפגוש במבט מאוד משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק, וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצע במחלקת הקוסמטיקה.
כוס אמאק כל אלה עם העיניים הירוקות! למה תמיד העיניים האלה מערבבות לי את הלבלב עם הקיבה ומקפיצות לי את השחלות לגרון, למה? לי עצמי יש עיניים כאלה. וחוצ'מזה - אני בכלל אוהבת עיניים שחורות שמורכבות על גברים כהים. זה כתוב ב"תעודת אישה" שלי! נשבעת!
נו בטח שאתם רוצים תאור. גבוה! אבל יחסית אלי אפילו שטיח גבוה. שיער כסוף קצוץ מאוד (ככה הם מסתירים את הקרחת המתפתחת בחזית). לא חתיך. יפה כזה. פנים של איש. נאה, קווים קצת כבדים ועל הכל שלטו העיניים. גם עם מסך המשקפיים הן היו... עיניים! לבוש טוב. כפות ידיים של פקיד. מטופחות. כולו היה מטופח. השעה היתה אחת עשרה בלילה, הסופר עמד להיסגר בעוד שעה, שנינו אחרי יום ארוך - והוא מריח כמו קלווין קליין. הרגשתי פתאום מקומטת ומיוזעת והחור השחור באמצע הבטן שאב אותי עוד קצת, מכווץ אותי יותר.
"סדרי את העגלה," בקול שקט.
אני חייבת לבדוק בהזדמנות הראשונה אם יש לי קעקוע של Slave על המצח.
"סליחה?!"
"אולי אחר כך נסלח. קודם העגלה!"
נו מה? באבו-אבוהא סידרתי! כמו חיילים. תזכירו לבעוט בעצמי בהזדמנות הראשונה?
"תעזבי את העגלה שלך כאן. תחזרי אחר כך לקניות שלך. עכשיו את לוקחת את העגלה שלי אחרי," והסתובב, פוסע לכיוון המדפים של התה.
הסתכלתי אחריו בהלם.
"הייי... יש גבול! הסופר עומד להיסגר ואני צריכה עוד מוצרי חלב ו..."
"שששששש..."
היה לו כזה שוש שהרגשתי כאילו מישהו החליק לי קוביית קרח לאורך עמוד השדרה. אז השתתקתי. איך לא?
"את תספיקי. יש לי עוד כמה דברים לקחת ואחר כך לקופה. קדימה."
עצרו רגע את הסיפור. בואו רגע הצידה לשיחונת. תגידו לי: מה, לכל הרוחות, קורה כאן? ואל תגידו לי דמות סמכותית! גם הגניקולוג שלי סמכותי. גם מנהל בית הספר של הילדות שלי סמכותי. אפילו גרשון מהבנק הופך סמכותי ברגע שהוא מציץ אל תוך חשבון הבנק שלי! סמכותיות לא ממש עושה לי את זה. אז למה יש כאלה שיודעים איפה למצוא את המקלדת שם בפנים ולתקתק אותנו איך שהם רוצים? איך יש את הקליק הזה פתאום שממיס לנו את הברכיים ומחרבש לנו את חוט השדרה? למה אף פעם אין אזהרות לפני?
טוב... טובבבבב... אחר כך תענו. ממשיכה.
איפה היינו?
אה. כן. בשורה של התה, אני עם קוביית קרח על עמוד השדרה, עיניי נעוצות בישבן המחוייט מתרחק ממני. תשאלו למה העניינים התגלגלו כפי שהתגלגלו מנקודה זו והלאה? תשאלו. אם תהיה לכם תשובה - אני אשמח לשמוע. כי אני פשוט החניתי את העגלה שלי צמוד לשעועית לבנה יבשה באריזות של 200 גרם והתחלתי לדחוף את העגלה שלו בעקבותיו. בלי מילה נוספת. שקטה. מבחוץ. מבפנים הכל צרח. געש. סער. יש לי עוד כמה מילים לתאר אבל אני אחסוך מכם.
רטוב כבר אמרתי? אז גם זה היה. קצת קשה לדחוף עגלה עם שתי ברכיים נטולות פיקות. אבל עשיתי את זה. מרוכזת במחוייט היפה שלפניי מנסה לקלף בדמיון את הבד הזה שהפריע בדרך. והוא נעצר. הרמתי מבט והפכתי לעגבנייה!
"הקופסה הסגולה בבקשה לעגלה."
"אבל זה..."
"עכשיו."
מבט היסטרי לצדדים - אנחנו לבד בשורה שאין-לי-מושג-איך-הגענו-אליה. במהירות לוקחת את קופסת הקונדומים הסגולה ושולחת אותה בבהילות מתחת לקופסת קורנפלקס. כשהיא נעלמה מהעין חזרתי לנשום, לא מעיזה להרים מבט.
"יפה. הלאה."
אורז פרסי ארוך, שקית עם גומיות משרדיות עבות, שוקו, שתי חבילות צנימים.
"לקופה."
אנחנו בקופה. הוא זורק כרטיס חבר וכרטיס אשראי מוזהב מול אסתר ויוישוילי, יוצא ונשען על הקיר מול הקופה. אני מביטה בו, בכרטיס האשראי המונח מולי.
(עודד XXX בוהק מולי. עודד... עודד...) וכמו רובוט מתחילה להוציא דברים מהעגלה, מעמידה אותם על המסוע של אסתר ויוישוילי. אסתר, עם חיוך של מיליון דולר (טוב, לפחות כמה מאות,) מראה לי זהב טהור מארצות ניכר, ושואלת כמה תשלומים. מעיפה מבט לדמות הנשענת על הקיר בידיים שלובות. הוא מרים אצבע.
"אאה... אחד בבקשה."
באיטיות, אורזת את הפריטים בהרבה שקיות (הרגל. ככה נשארות אחר כך שקיות בבית לזבל וכו'. זה יותר נעים מאשר ללכת מכות עם המתקן של השקיות שתמיד הן נתקעות כשרוצים "לגנוב" חבילה הביתה), כשאני מעמיסה הכל חזרה לעגלה. הדמות עוזבת את הקיר, מחטטת באחת השקיות, שמה פריטים בכיס ופונה לעבר היציאה, ואני אחריו במהירות, ראש מורכן, מתפללת לא לפגוש במישהו מוכר.
חושך. החנייה כמעט נטושה. אוויר חמים מקבל את פנינו לאחר האוויר הממוזג בתוך הסופר. (בא לי קיץ! אני יודעת שסופה בחוץ! זה הסיפור שלי - אל תתערבו!) פוסעת אחריו לעבר צללית של רכב בקצה החנייה. הגרון יבש. הכוס רטוב. איך בבת אחת כאילו יש משאבה בפופיק ששואבת את כל הנוזלים מהגוף למקום מרכזי אחד? מרגישה חלקלקות בירכיים, מתחת לחצאית. התחתונים שלי בטח ספוגים לגמרי. הכל גולש שם.
מגיעים למיני ואן שחורה. הוא פותח את הדלת האחורית ומסמן לי להביא את העגלה. אני מתחילה לסדר את השקיות על רצפת הרכב מאחור בזהירות. לאט. מאווווד לאט. מרגישה את המבט שלו בוחן אותי. שוב הקובייה ההיא מטיילת לי על הגב!
"זהו. הכל מסודר. אפשר לחזור לקניות שלי?"
מי אמר את זה! זה לא הקול שלי! ארבעים שנה אני משמיעה קולות וזה לא הקול שלי!
"את באמת חושבת כך?"
הוא ענה! סימן שאני דיברתי! החריקה הצווחנית ההיא היתה שלי.
אתן מכירות את הרגע שאתן יודעות שזהו! מעכשיו את סותמת את הפה ועושה מה שאומרים לך? פשוט זורמת עם מה שקורה? בינגו! זהו! הרגע הגיע.
הדלת עדיין פתוח מסתירה אותנו משטחו הפתוח של החניון. אני עומדת קפואה מביטה במעשיו. מצמיד את גב העגלה אל הרכב.
"בואי הנה."
באתי הנה.
"השעני על חזית העגלה והחזיקי את הידית."
נשענתי.
החזקתי.
רחש שקית. כאב מוזר באצבעות. מרימה מבט לראות את האצבעות שלי מוצמדות עם גומיות משרד אל האגודלים, סביב ידית העגלה. כואב. שותקת. התנוחה הזו גורמת לי לעמוד על קצות האצבעות, פרוסה לאורך העגלה, גבעת הכוס צמודה לחלקה העליון של חזית העגלה - האגן אנכי, הגוף מכופף קדימה. מרגישה את האוויר נוגע במעלה הירכיים.
אני בשקט כשהוא מרים אל הגב את החצאית. אני בשקט כשהוא מקלף למטה את התחתונים. אני עוצרת נשימה כשהוא מפשק לי את הרגליים. אני פולטת זעקת הפתעה כשאני מרגישה חבטת הגומייה המתוחה על הישבן. ועוד אחת, ועוד אחת. רטוב כבר אמרתי? מאוד רטוב.
מתרגלת לצריבה של פגיעת הגומייה בעור הישבן. כמו דקירות קטנות שחודרות בול לתוך הרחם! אאוטץ! זה פגע בין הרגליים הפעם. מתחילה לחכות לפגיעת הגומי בעור הרטוב הרגיש בין הרגליים. הנשימה מואצת. הר הגעש באמצע הבטן מתחיל לשלוח ויברציות-של-לפני-התפרצות לכל הגוף. וזה נפסק. שומעת רחש שקית.
אךךךך. החדירה היתה חלקה. חזקה. עמוקה. כל כך עמוק עד שהרגשתי את צוואר הרחם נותן נשיקה צרפתית לחריץ של ראש הזין העטוף שלו!
הוא יצא לגמרי ולי נפלטה יבבה. הייתי על הסף.
"בבקשההה..." הצלחתי ללחוש לאחור.
חבטה נחתה על הישבן מוציאה ממני זעקה שהתפשטה בחניון, מרעידה את הגוף.
כבר הייתי הרבה מעבר חשיבה על מה אם יראו/ישמעו ושות'. ושוב הרגשתי את הזין מפלס דרכו באחת פנימה, מרעיד אותי ואת העגלה. הלחץ של המתכת על גבעת הכוס וחזית הירכיים, הגומיות הלוחצות את אצבעותיי. הצריבות על עור הישבן מנשיכות הגומייה. רק שלא יפסיק. רק שלא יצא ממני. הנגיחות בתוכי לא הפסיקו הפעם. כף ידו לפתה את שערותי, מייצבת אותו. הזין שלו בעט לי ברחם מבפנים בכוח. לא מפסיק. ירקתי את זעקת האורגזמה היישר על ערמת השקיות באחורי הרכב. אני, הוא והעגלה רועדים ביחד.
נשענתי במלוא כובדי על העגלה, מחזירה נשימות. המתכת חורצת באגן. רחש מאחורי. האצבעות משוחררות מהגומייה. בלי להעיף בו מבט אני מושכת על עצמי את התחתונים בחזרה. מזווית העין רואה אותו משליך את שאריות הטירוף הזה אל השיחים.
"סלחתי. את יכולה להחזיר את העגלה שלי למקום ולהמשיך בקניות."
אני עדיין עומדת שם כשהדלת נטרקת. אני והעגלה עדיין עומדות שם, אני נוטפת על ירכיי, היא לא - וחריקת הצמיגים נשמעת. אני והעגלה המתוקה שלי עדיין עומדות שם כשאורות אדומים נדלקים פתאום באחורי הרכב, והוא נוסע לאחור, נעמד על יד שתינו.
קול יוצא מהחלון. "את יודעת איך למצוא אותי," ושוב חריקת צמיגים.
אני והעגלה המזויינת שלי יוצאות לטיול בחניון החשוך והריק.
***
(הסיפור הוא פנטזיה הומוריסטית, נטולת אחיזה זו או אחרת במציאות.)
"סליחה, אדוני. ממש ממש מצטערת. לא שמתי לב. אני אשמה. סליחה, אדוני."
אדוני בתחת שלי! מה קורה לי אני?!
הזדקפתי, נשמתי עמוק, מחזירה עצמי למסלול ההגיוני, והרמתי עיניים כדי לפגוש במבט מאוד משועשע מאחורי משקפי מתכת קטנות. זה לא היה רק משועשע. זה היה בוחן, זה היה חודר, זה היה ירוק, וההגיון התאדה באוויר הספוג בקולה של לודמילה המודיעה על מבצע במחלקת הקוסמטיקה.
כוס אמאק כל אלה עם העיניים הירוקות! למה תמיד העיניים האלה מערבבות לי את הלבלב עם הקיבה ומקפיצות לי את השחלות לגרון, למה? לי עצמי יש עיניים כאלה. וחוצ'מזה - אני בכלל אוהבת עיניים שחורות שמורכבות על גברים כהים. זה כתוב ב"תעודת אישה" שלי! נשבעת!
נו בטח שאתם רוצים תאור. גבוה! אבל יחסית אלי אפילו שטיח גבוה. שיער כסוף קצוץ מאוד (ככה הם מסתירים את הקרחת המתפתחת בחזית). לא חתיך. יפה כזה. פנים של איש. נאה, קווים קצת כבדים ועל הכל שלטו העיניים. גם עם מסך המשקפיים הן היו... עיניים! לבוש טוב. כפות ידיים של פקיד. מטופחות. כולו היה מטופח. השעה היתה אחת עשרה בלילה, הסופר עמד להיסגר בעוד שעה, שנינו אחרי יום ארוך - והוא מריח כמו קלווין קליין. הרגשתי פתאום מקומטת ומיוזעת והחור השחור באמצע הבטן שאב אותי עוד קצת, מכווץ אותי יותר.
"סדרי את העגלה," בקול שקט.
אני חייבת לבדוק בהזדמנות הראשונה אם יש לי קעקוע של Slave על המצח.
"סליחה?!"
"אולי אחר כך נסלח. קודם העגלה!"
נו מה? באבו-אבוהא סידרתי! כמו חיילים. תזכירו לבעוט בעצמי בהזדמנות הראשונה?
"תעזבי את העגלה שלך כאן. תחזרי אחר כך לקניות שלך. עכשיו את לוקחת את העגלה שלי אחרי," והסתובב, פוסע לכיוון המדפים של התה.
הסתכלתי אחריו בהלם.
"הייי... יש גבול! הסופר עומד להיסגר ואני צריכה עוד מוצרי חלב ו..."
"שששששש..."
היה לו כזה שוש שהרגשתי כאילו מישהו החליק לי קוביית קרח לאורך עמוד השדרה. אז השתתקתי. איך לא?
"את תספיקי. יש לי עוד כמה דברים לקחת ואחר כך לקופה. קדימה."
עצרו רגע את הסיפור. בואו רגע הצידה לשיחונת. תגידו לי: מה, לכל הרוחות, קורה כאן? ואל תגידו לי דמות סמכותית! גם הגניקולוג שלי סמכותי. גם מנהל בית הספר של הילדות שלי סמכותי. אפילו גרשון מהבנק הופך סמכותי ברגע שהוא מציץ אל תוך חשבון הבנק שלי! סמכותיות לא ממש עושה לי את זה. אז למה יש כאלה שיודעים איפה למצוא את המקלדת שם בפנים ולתקתק אותנו איך שהם רוצים? איך יש את הקליק הזה פתאום שממיס לנו את הברכיים ומחרבש לנו את חוט השדרה? למה אף פעם אין אזהרות לפני?
טוב... טובבבבב... אחר כך תענו. ממשיכה.
איפה היינו?
אה. כן. בשורה של התה, אני עם קוביית קרח על עמוד השדרה, עיניי נעוצות בישבן המחוייט מתרחק ממני. תשאלו למה העניינים התגלגלו כפי שהתגלגלו מנקודה זו והלאה? תשאלו. אם תהיה לכם תשובה - אני אשמח לשמוע. כי אני פשוט החניתי את העגלה שלי צמוד לשעועית לבנה יבשה באריזות של 200 גרם והתחלתי לדחוף את העגלה שלו בעקבותיו. בלי מילה נוספת. שקטה. מבחוץ. מבפנים הכל צרח. געש. סער. יש לי עוד כמה מילים לתאר אבל אני אחסוך מכם.
רטוב כבר אמרתי? אז גם זה היה. קצת קשה לדחוף עגלה עם שתי ברכיים נטולות פיקות. אבל עשיתי את זה. מרוכזת במחוייט היפה שלפניי מנסה לקלף בדמיון את הבד הזה שהפריע בדרך. והוא נעצר. הרמתי מבט והפכתי לעגבנייה!
"הקופסה הסגולה בבקשה לעגלה."
"אבל זה..."
"עכשיו."
מבט היסטרי לצדדים - אנחנו לבד בשורה שאין-לי-מושג-איך-הגענו-אליה. במהירות לוקחת את קופסת הקונדומים הסגולה ושולחת אותה בבהילות מתחת לקופסת קורנפלקס. כשהיא נעלמה מהעין חזרתי לנשום, לא מעיזה להרים מבט.
"יפה. הלאה."
אורז פרסי ארוך, שקית עם גומיות משרדיות עבות, שוקו, שתי חבילות צנימים.
"לקופה."
אנחנו בקופה. הוא זורק כרטיס חבר וכרטיס אשראי מוזהב מול אסתר ויוישוילי, יוצא ונשען על הקיר מול הקופה. אני מביטה בו, בכרטיס האשראי המונח מולי.
(עודד XXX בוהק מולי. עודד... עודד...) וכמו רובוט מתחילה להוציא דברים מהעגלה, מעמידה אותם על המסוע של אסתר ויוישוילי. אסתר, עם חיוך של מיליון דולר (טוב, לפחות כמה מאות,) מראה לי זהב טהור מארצות ניכר, ושואלת כמה תשלומים. מעיפה מבט לדמות הנשענת על הקיר בידיים שלובות. הוא מרים אצבע.
"אאה... אחד בבקשה."
באיטיות, אורזת את הפריטים בהרבה שקיות (הרגל. ככה נשארות אחר כך שקיות בבית לזבל וכו'. זה יותר נעים מאשר ללכת מכות עם המתקן של השקיות שתמיד הן נתקעות כשרוצים "לגנוב" חבילה הביתה), כשאני מעמיסה הכל חזרה לעגלה. הדמות עוזבת את הקיר, מחטטת באחת השקיות, שמה פריטים בכיס ופונה לעבר היציאה, ואני אחריו במהירות, ראש מורכן, מתפללת לא לפגוש במישהו מוכר.
חושך. החנייה כמעט נטושה. אוויר חמים מקבל את פנינו לאחר האוויר הממוזג בתוך הסופר. (בא לי קיץ! אני יודעת שסופה בחוץ! זה הסיפור שלי - אל תתערבו!) פוסעת אחריו לעבר צללית של רכב בקצה החנייה. הגרון יבש. הכוס רטוב. איך בבת אחת כאילו יש משאבה בפופיק ששואבת את כל הנוזלים מהגוף למקום מרכזי אחד? מרגישה חלקלקות בירכיים, מתחת לחצאית. התחתונים שלי בטח ספוגים לגמרי. הכל גולש שם.
מגיעים למיני ואן שחורה. הוא פותח את הדלת האחורית ומסמן לי להביא את העגלה. אני מתחילה לסדר את השקיות על רצפת הרכב מאחור בזהירות. לאט. מאווווד לאט. מרגישה את המבט שלו בוחן אותי. שוב הקובייה ההיא מטיילת לי על הגב!
"זהו. הכל מסודר. אפשר לחזור לקניות שלי?"
מי אמר את זה! זה לא הקול שלי! ארבעים שנה אני משמיעה קולות וזה לא הקול שלי!
"את באמת חושבת כך?"
הוא ענה! סימן שאני דיברתי! החריקה הצווחנית ההיא היתה שלי.
אתן מכירות את הרגע שאתן יודעות שזהו! מעכשיו את סותמת את הפה ועושה מה שאומרים לך? פשוט זורמת עם מה שקורה? בינגו! זהו! הרגע הגיע.
הדלת עדיין פתוח מסתירה אותנו משטחו הפתוח של החניון. אני עומדת קפואה מביטה במעשיו. מצמיד את גב העגלה אל הרכב.
"בואי הנה."
באתי הנה.
"השעני על חזית העגלה והחזיקי את הידית."
נשענתי.
החזקתי.
רחש שקית. כאב מוזר באצבעות. מרימה מבט לראות את האצבעות שלי מוצמדות עם גומיות משרד אל האגודלים, סביב ידית העגלה. כואב. שותקת. התנוחה הזו גורמת לי לעמוד על קצות האצבעות, פרוסה לאורך העגלה, גבעת הכוס צמודה לחלקה העליון של חזית העגלה - האגן אנכי, הגוף מכופף קדימה. מרגישה את האוויר נוגע במעלה הירכיים.
אני בשקט כשהוא מרים אל הגב את החצאית. אני בשקט כשהוא מקלף למטה את התחתונים. אני עוצרת נשימה כשהוא מפשק לי את הרגליים. אני פולטת זעקת הפתעה כשאני מרגישה חבטת הגומייה המתוחה על הישבן. ועוד אחת, ועוד אחת. רטוב כבר אמרתי? מאוד רטוב.
מתרגלת לצריבה של פגיעת הגומייה בעור הישבן. כמו דקירות קטנות שחודרות בול לתוך הרחם! אאוטץ! זה פגע בין הרגליים הפעם. מתחילה לחכות לפגיעת הגומי בעור הרטוב הרגיש בין הרגליים. הנשימה מואצת. הר הגעש באמצע הבטן מתחיל לשלוח ויברציות-של-לפני-התפרצות לכל הגוף. וזה נפסק. שומעת רחש שקית.
אךךךך. החדירה היתה חלקה. חזקה. עמוקה. כל כך עמוק עד שהרגשתי את צוואר הרחם נותן נשיקה צרפתית לחריץ של ראש הזין העטוף שלו!
הוא יצא לגמרי ולי נפלטה יבבה. הייתי על הסף.
"בבקשההה..." הצלחתי ללחוש לאחור.
חבטה נחתה על הישבן מוציאה ממני זעקה שהתפשטה בחניון, מרעידה את הגוף.
כבר הייתי הרבה מעבר חשיבה על מה אם יראו/ישמעו ושות'. ושוב הרגשתי את הזין מפלס דרכו באחת פנימה, מרעיד אותי ואת העגלה. הלחץ של המתכת על גבעת הכוס וחזית הירכיים, הגומיות הלוחצות את אצבעותיי. הצריבות על עור הישבן מנשיכות הגומייה. רק שלא יפסיק. רק שלא יצא ממני. הנגיחות בתוכי לא הפסיקו הפעם. כף ידו לפתה את שערותי, מייצבת אותו. הזין שלו בעט לי ברחם מבפנים בכוח. לא מפסיק. ירקתי את זעקת האורגזמה היישר על ערמת השקיות באחורי הרכב. אני, הוא והעגלה רועדים ביחד.
נשענתי במלוא כובדי על העגלה, מחזירה נשימות. המתכת חורצת באגן. רחש מאחורי. האצבעות משוחררות מהגומייה. בלי להעיף בו מבט אני מושכת על עצמי את התחתונים בחזרה. מזווית העין רואה אותו משליך את שאריות הטירוף הזה אל השיחים.
"סלחתי. את יכולה להחזיר את העגלה שלי למקום ולהמשיך בקניות."
אני עדיין עומדת שם כשהדלת נטרקת. אני והעגלה עדיין עומדות שם, אני נוטפת על ירכיי, היא לא - וחריקת הצמיגים נשמעת. אני והעגלה המתוקה שלי עדיין עומדות שם כשאורות אדומים נדלקים פתאום באחורי הרכב, והוא נוסע לאחור, נעמד על יד שתינו.
קול יוצא מהחלון. "את יודעת איך למצוא אותי," ושוב חריקת צמיגים.
אני והעגלה המזויינת שלי יוצאות לטיול בחניון החשוך והריק.
***
(הסיפור הוא פנטזיה הומוריסטית, נטולת אחיזה זו או אחרת במציאות.)
