עונש

בילינו ערב ארוך עם חברים בפאב. ערבים כאלה הם תמיד אתגר – רוב החברים לא יודעים, אז אנחנו מתנהגים כמו זוג רגיל, ותוך כדי שומרים על פרוטוקול מצומצם ע"י סדרה של סימנים, תנועות ידיים ולחישות. זה לא קל, להשתמש בגוף ראשון, לקרוא לו בשם, לא למשוך תשומת-לב, ועדיין להצליח לבקש רשות לעשות כל דבר ולשמור על כללי היסוד. פעמיים-שלוש במהלך הערב אני מקבלת ממנו את הרמת הגבות הביקורתית כשאני לא מבקשת רשות למשהו שהייתי צריכה לבקש רשות בשבילו, אבל הוא לא אומר כלום בדרך הביתה, ונדמה לי שזה עבר בשקט. אולי הוא שכח.

אנחנו חוזרים הביתה מאוחר, קצת שיכורים. הטקס הרגיל – מורידה את הז'קט שלו ותולה בארון, יורדת לרצפה ומסירה את הנעליים והגרביים שלו, מנשקת לו את כפות הרגליים ונשארת רכונה על שש, מחכה לרשות להתרומם. הוא נותן לי רשות ושולח אותי לחדר האמבטיה להתארגן לשינה.

הוא יושב בסלון, אני יוצאת מחדר האמבטיה עדיין לבושה, נעמדת מולו עם הידיים מאחורי הגב. הוא לא זז.
"את זוכרת את הטעויות שלך מהיום?"
עונש.
"כן, אדוני."
הוא מסתכל עליי, מצפה. חושבת מהר.
"השפחה שלך מתנצלת שהיא לא ביקשה רשות לשבת. השפחה שלך מתנצלת שהיא לא ביקשה רשות להתחיל לאכול. השפחה שלך מתנצלת שהיא הזמינה שתיה לפניך."

הוא נראה מרוצה. אני נלחצת – אולי הוא לא זכר את כל השלושה? אולי הוא זכר רק שניים, ובמו ידיי הוספתי לעונש שלי?
במילא אני לא מסוגלת לשקר לו.
"שימי את הידיים על הספה ותרימי את החצאית."

הוא הולך לחדר השינה וחוזר לאט, ואני מרגישה את הערבוב של פחד ושלווה וציפיה. מה שזה לא יהיה, אני יכולה לעמוד בזה. חוסר הידיעה והאיטיות שלו מחרמנות אותי. הוא לוקח את הזמן, נותן לי לעמוד שם עם החצאית מורמת.
הוא נעמד לידי. אני לא בטוחה מה הולך לקרות עד שאני מרגישה את השוט. חמש הצלפות בצד אחד, חמש הצלפות בצד שני. הוא לא מרחם, כל הצלפה נועדה להכאיב, הגוף שלי רועד לרגע אחרי כל הצלפה. אני מפחדת שהברכיים שלי לא יחזיקו מעמד אבל אין לי ברירה, הגוף שלי שייך לו, הוא היחיד שמחליט מה קורה בכל רגע. הוא עוצר, מחכה בלי מילה שאתיישר, וממשיך להצליף.

"את יודעת כמה הצלפות קיבלת?"
הקול שלו רגוע, שקט, מדוד.
"כן, אדוני."
הקול שלי רועד, חלוש, אני מתנשפת, הידיים רועדות.
"אני הולך לתת לך עוד חמש."

הוא מצליף חמש פעמים נוספות. הכאב חותך, אני רוצה לברוח אבל לא יכולה, אני רוצה שהוא יזיין אותי אבל לא יכולה לדבר.

"קיבלת חמש על כל טעות. העונש היה קשה הרבה יותר אילו לא היית זוכרת ומתנצלת. תזכרי את זה לפעם הבאה."
"כן, אדוני."

הוא מלטף את הגוף שלי עם השוט בעדינות, פנים, גב, רגליים, חזה, והליטוף הזה מלא בעוצמה מרוסנת, מאיימת.
"לכי חכי לי בחדר השינה."

אני מחכה ישובה על השטיח בחדר השינה, הברכיים שלי מקופלות תחתיי, הידיים מאחורי הגב, כמו בכל ערב. הוא נכנס, ניגש אליי ומלביש לי את כיסוי העיניים וקושר לי את הידיים מאחורי הגב באזיקים. אני מבולבלת, יושבת, שומעת את הצעדים שלו מתרחקים בבית. לא זזה. אחרי כמה דקות הוא חוזר, פותח את האזיקים, מרים לי את הידיים מעל לראש ומסיר לי את החולצה והחזיה, ומהדק שוב את האזיקים. אף מילה לא נאמרת. אני לא בטוחה אם הוא עדיין בחדר או אם הוא עזב.

אני רטובה, יושבת על השטיח בחצאית, עיניים קשורות, ידיים קשורות, עדיין מרגישה את הכאב מההצלפות.

פתאום – הוא שם מולי, צובט לי את הפטמות חזק, מועך. ההפתעה תופסת אותי לא מוכנה ואני מייבבת לרגע. ביד אחת הוא חונק אותי ובשניה הוא צובט, אחר-כך מלקק ונושך.

"תנשמי."

אני עוברת לנשימות איטיות ורדודות, מרגישה את הבאז מהחניקה החזקה ואת הגירוי החזק מהפטמות. הוא מחבר את האטבים לפטמות, עוזב לי את הצוואר ומושך את הראש שלי כלפי מעלה, אני על הברכיים, ביד אחת הוא לוחץ לי את הלסת והפה שלי נפתח, הזין שלו בפה שלי, קשה וחונק. אני בעיניים קשורות אבל כל הזמן מדמיינת את הסצנה, מדמיינת אותי על השטיח ואותו מעליי מזיין לי את הגרון. אני מתחילה למצוץ לו והוא מתכופף ומשחרר לי את הידיים.

"תשתמשי בידיים."

כל-כך טבעי לי שהוא שומר את הידיים שלי קשורות עד שהוא צריך אותן בשביל לשרת אותו. תחושה חזקה של שעבוד מציפה אותי – שחרור הידיים רק בשביל לשרת מישהו היא פעולה הרבה יותר משעבדת מאשר קשירת הידיים בשביל להגביל תנועה. אני משתמשת ביד אחת וממשיכה למצוץ לו עד שהוא גומר לי בפה. שנינו מתנשמים, אני נרכנת קדימה ומלקקת בעדינות עד שהזין שלו נקי.

"תודה, אדוני."
"ילדה טובה."

הוא מסיר לי את כיסוי העיניים, מפשיט אותי ונושא אותי על הידיים למיטה, מניח אותי על הסדין ונשכב לצידי, מחבק אותי חזק, מכסה אותנו בשמיכה. בחוץ שלג.

"היום את תשני כאן איתי לידי במיטה."
"תודה, אדוני."
"אני אוהב אותך, שפחה שלי."
"השפחה שלך אוהבת אותך כל-כך, אדוני."

***
בשבוע שעבר חגגנו חצי שנה ביחד.