התנסות
מאת מפוכחת(נשלטת)
28 בדצמבר 2004
לא האמנתי שאעמוד בכך. הרי אני שפחה בכל רמ"ח איבריי. מזה זמן רב שאני חיה בשלום עם עובדה זו ולא מנסה לערער עליה ולו לרגע. והיא - היא כל כך מלכה. לא פעם ראיתי אותה "בפעולה". מלכה קשוחה, דעתנית, דורשת, מקיימת. קשובה כל כך, חכמה כל כך, מנוסה. אבל הבטחתי ואני לא נוהגת להפר הבטחות. עדיין הופכת בראשי ומנסה להבין כיצד היא לקחה אותי למקום הזה בו נתתי את הבטחתי, אך הדבר נעשה ואת הנעשה אין להשיב.
את השעות לפני הגעתה הקדשתי למחשבות, לחיטוט עצמי, לחפירה בנבכי נפשי ודליית כוחות כדי שאעמוד בגבורה בניצב לפניי. הדפיקה בדלת הקפיצה אותי ממקומי. הרגע הגיע ולא היה לי מושג איך מתחילים, מה אומרים, מה עושים. לא מעט סשנים חוויתי בחיי, סוגים מסוגים שונים, אך תמיד בצד השני, הצד שלא נדרש לחשוב, להחליט, לגשש, לנהל.
בברכיים רועדות פתחתי את הדלת והיא עמדה שם. יפה כל כך, מלכותית. אך מבטה מושפל, לראשונה מאז הכרנו לא הישירה עיניה אל עיניי. סגרתי את הדלת אחריה בלב רועד והיא קרסה לרגליי, כורעת לנגד נעליי. ואני, כמו בבום, משום מקום, פתאום ידעתי מה אני צריכה לעשות. שלחתי יד וליטפתי את שערה בחיבה. היא כמעט וגרגרה בהנאה, מנמיכה את עצמה לרצפה עוד קצת. סבתי על עקבותי והלכתי אל הסלון, התיק המאובזר היטב שלה בידי. שמעתי את רחש זחילתה מאחוריי. עצרתי מול השולחן ואמרתי לה: "טפסי."
היא נעמדה על השולחן בראש מורכן. התיישבתי על הכורסה מולה, והוריתי לה להתפשט ולקפל את בגדיה בצורה מסודרת בפינת השולחן. אצבעותיה רעדו קמעה, הסתבכה עם הכפתורים בחולצה, קרס החזייה סירב להפתח וחשתי במבוכה המשתלטת עליה אך החלטתי לא לקום לעזרתה. דקות ארוכות חלפו עד שמלאכתה הושלמה והנה היא, מולי, עירומה, מושפלת מבט, בגדיה מסודרים לצידה. הגשתי לה את מטפחת המשי החביבה עלי, כולה מריחה מהבושם בו שתינו משתמשות, והיא קשרה את עיניה. עמדה כך. מחכה. ואני יושבת מולה ונהנית מהמחזה הנגלה לפניי.
המלכה האולטמטיבית חסרת אונים. מחכה למוצא פי. רועדת מהתרגשות ומציפייה. ועדיין, על השולחן, מוגבהת מעם, כראוי למלכה. הושטתי לה יד וסייעתי לה לרדת. הובלתי אותה אל הקיר והעמדתי אותה עם הפנים אליו. הרמתי את ידיה גבוה מעל ראשה, פרושות לצדדים. פישקתי את רגליה.ניגשתי אל התיק בלי להוריד ממנה את העיניים. כשהרוכסן נפתח ראיתי רעד עובר בה. היא ידעה בדיוק מה יש בתיק שלה, היא פחדה.
חיטטתי קצת, התלבטתי. מבחר השוטים שלה הפחיד אותי מאז ומתמיד. בחרתי בשוט הסוסים שלה. הערכתי שבו יהיה לי קל יותר לשלוט. היא חיכתה. בסבלנות. ניגשתי אליה והעברתי יד על לחייה. היא הטתה את ראשה לעברי, מנסה להניח לחי על ידי, אך אני נסוגתי. חכי, חשבתי לעצמי, עוד מעט תהיי זקוקה לתמיכה הזו אבל לא כרגע.
טיילתי עליה עם השוט בעדינות, מלטפת, רק כדי שתדע במה בחרתי. ברגעים הראשונים היא לא זזה. קפואה. ואז - שמתי לב שהיא מתחילה להתפתל תחת המגע, להנות ממנו. ה צ ל פ ה. לישבן. להנות?! כשאני כל כך מפחדת משוטים?! לא כל כך מהר יפתי. נדמה לי שיותר מכואבת היא הייתה מופתעת. כנראה, בדיוק כמוני, לא האמינה שאהיה מסוגלת לעשות זאת.
עמידתה התקשחה באחת. ראיתי את כל שריריה מתכווצים במתח. התלבטתי אם זה זמן נכון לעוד אחת והחלטתי להתגרות עוד קצת, לראות איך גופה מגיב. העברתי את השוט בין רגליה. לאט לאט וקרוב קרוב. כשהוצאתי אותו משם לא היה ספק לגבי רטיבותו וריחו. הצלפתי שוב, באותה נקודה. עדיין שומרת על עוצמה נמוכה. לא בטוחה כמה זה כואב, כמה כוח צריך להשקיע. היא גרגרה בעונג. לא האמנתי למשמע אוזניי. בעונג! אז המשכתי, כי מי אני שאמרה את פי המלכה...?
התחלתי לחוש כאילו השוט הוא המשך של כף ידי, פתאום ידעתי בדיוק מהי העוצמה הנכונה, לאיזו נקודה ללכת עכשיו ולאן לא. והיא - ישבן הספינינג המושלם שלה מתכווץ ומתרפה לחילופין, מאדים לנגד עיניי. ידיה החלו לצנוח לכיוון ראשה, הבנתי שהיא התעייפה מהתנוחה והחלטתי לשנות. אבל קודם - שתהיה קצת במתח.
לקחתי צעד אחורה והתיישבתי על השולחן. נתתי לכמה דקות לחלוף, עישנתי סיגרייה, זמזמתי לעצמי. כל הזמן חשבתי, מה עובר עליה? מה רץ לה בראש עכשיו? התאפקתי לא לשאול. ידעתי שזמננו קצר והחלטתי להמשיך. ניגשתי אל התיק והתלבטתי רגע בין החבלים לבין רצועות הזמש. החלטתי שעם הרצועות יהיה לי קל יותר. בכל זאת, פעם ראשונה שלי.
שלפתי ארבע מתוכן וקשרתי לרגלי השולחן. בזוית העין ראיתי אותה נעה בחוסר נוחות. הובלתי אותה אל השולחן ועזרתי לה להישכב במרכזו על גבה. ידעתי שמגעו קר וקשה. ריחמתי עליה לרגע, אבל באמת שרק לרגע קטן. כשהידקתי את הרצועות לגפיה זכרתי את שלמדתי - תבדקי שזה לא לוחץ מידי. בדקתי. הכל נראה כשורה.
הבטתי בה שוכבת שם, רגליה פשוקות לרווחה, חסרת אונים, מכוסת עיניים, יפהפייה. התכופפתי ונשקתי לשפתיה. היא שלחה את לשונה אל פי. סטירה. חשתי בהלם שלה. לזה היא לא הייתה מוכנה. הרי אחד התחביבים שלי הוא הלשון שלה. אבל לא היום. רעש המצית הנדלק גרם לבטנה לקפוץ. חייכתי לעצמי. הרי היא סיפרה כמה היא מתאווה לשעווה, אפילו כיוונה אותי בדיוק היכן לטפטף אותה. עכשיו שתאכל את שהיא בישלה לעצמה.
התחלתי מגובה רב. לא בטוחה ברמת הכאב. טפטוף אחד בקו התחתונים, מבטי צמוד לפניה לבדיקת תגובות. היא חייכה. רעה. יודעת שאני מפחדת. אז נתקרב. הטפטוף הבא בא ממקום קרוב יותר ושם היא כבר נאנקה מכאב.
"להפסיק?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"להפסיק?" שאלתי שוב בטון תובע.
"לא," היא ענתה.
הטפטוף נמשך, מסמן לה קו תחתונים חדש, יורד קצת מתחתיו, עולה קצת מעליו. מכירה אותה כל כך טוב, רואה שהיא מגורה על פי שפתיה המכווצות, התנשפויותיה, רעידות בטנה. אני מניחה את הנר בצד ולוקחת את השוט. מעבירה אותו בעדינות על הדגדגן שלה פעם, פעמיים.
"אני יכולה לגמור?" - שומעת אותה שואלת.
"כן," אני עונה, "אבל דעי לך ששם עבודתך רק תחל."
"אל תפסיקי עם השוט, בבקשה," היא אומרת.
אני מכה קלות עם השוט בין רגליה, נזהרת לא לעבור את הגבול. ואז, במכה השישית, היא מתפרצת. האורגזמה מגיעה בגלים ששוטפים אותה, מתחילה באנחות שהיא משמיעה, מרעידה את כל גופה ונגמרת בכווץ של אצבעות הרגליים. היא יפה ברגעים האלו כפי שלא ראיתי אותה מעולם. ואז הרגיעה של אחרי. הרגיעה שאני כל כך אוהבת. אבל לא. היום אסור לי לתת לה להנות מרגיעה זו.
אני מורידה מכנסיים ותחתונים, מטפסת על השולחן, מתיישבת על פניה. לוחצת את עצמי אליה. לשונה נשלחת אליי ואני משתפשפת מולה. זה לא אורך יותר מדקות ספורות. אישה יודעת לעשות זאת כפי שרק אישה יודעת לעשות זאת. גומרת לה על הפנים בקול תרועה גדול.
כשאני מתרוממת פניה רטובות ומחוייכות. אני מתירה את הקשרים, היא מורידה את כיסוי העיניים. מתיישבות זו מול זו על השולחן ומתחבקות.
"איך את מרגישה?" היא שואלת.
"כמו מניאקית," אני עונה.
"למה?!"
"כי הכאבתי לך."
"אבל רציתי, אבל נהניתי, התחננתי לעוד."
"ובכל זאת, לא בנוייה לזה, מתוקתי, יפה שלי."
"בסופו של דבר, גם אני מעדיפה את הצד השני," היא אומרת.
מתלבשות, מכינות קפה, מפטפטות, מרכלות, היא הולכת הביתה. חברות לתמיד. אוהבת אותה כל כך.
את השעות לפני הגעתה הקדשתי למחשבות, לחיטוט עצמי, לחפירה בנבכי נפשי ודליית כוחות כדי שאעמוד בגבורה בניצב לפניי. הדפיקה בדלת הקפיצה אותי ממקומי. הרגע הגיע ולא היה לי מושג איך מתחילים, מה אומרים, מה עושים. לא מעט סשנים חוויתי בחיי, סוגים מסוגים שונים, אך תמיד בצד השני, הצד שלא נדרש לחשוב, להחליט, לגשש, לנהל.
בברכיים רועדות פתחתי את הדלת והיא עמדה שם. יפה כל כך, מלכותית. אך מבטה מושפל, לראשונה מאז הכרנו לא הישירה עיניה אל עיניי. סגרתי את הדלת אחריה בלב רועד והיא קרסה לרגליי, כורעת לנגד נעליי. ואני, כמו בבום, משום מקום, פתאום ידעתי מה אני צריכה לעשות. שלחתי יד וליטפתי את שערה בחיבה. היא כמעט וגרגרה בהנאה, מנמיכה את עצמה לרצפה עוד קצת. סבתי על עקבותי והלכתי אל הסלון, התיק המאובזר היטב שלה בידי. שמעתי את רחש זחילתה מאחוריי. עצרתי מול השולחן ואמרתי לה: "טפסי."
היא נעמדה על השולחן בראש מורכן. התיישבתי על הכורסה מולה, והוריתי לה להתפשט ולקפל את בגדיה בצורה מסודרת בפינת השולחן. אצבעותיה רעדו קמעה, הסתבכה עם הכפתורים בחולצה, קרס החזייה סירב להפתח וחשתי במבוכה המשתלטת עליה אך החלטתי לא לקום לעזרתה. דקות ארוכות חלפו עד שמלאכתה הושלמה והנה היא, מולי, עירומה, מושפלת מבט, בגדיה מסודרים לצידה. הגשתי לה את מטפחת המשי החביבה עלי, כולה מריחה מהבושם בו שתינו משתמשות, והיא קשרה את עיניה. עמדה כך. מחכה. ואני יושבת מולה ונהנית מהמחזה הנגלה לפניי.
המלכה האולטמטיבית חסרת אונים. מחכה למוצא פי. רועדת מהתרגשות ומציפייה. ועדיין, על השולחן, מוגבהת מעם, כראוי למלכה. הושטתי לה יד וסייעתי לה לרדת. הובלתי אותה אל הקיר והעמדתי אותה עם הפנים אליו. הרמתי את ידיה גבוה מעל ראשה, פרושות לצדדים. פישקתי את רגליה.ניגשתי אל התיק בלי להוריד ממנה את העיניים. כשהרוכסן נפתח ראיתי רעד עובר בה. היא ידעה בדיוק מה יש בתיק שלה, היא פחדה.
חיטטתי קצת, התלבטתי. מבחר השוטים שלה הפחיד אותי מאז ומתמיד. בחרתי בשוט הסוסים שלה. הערכתי שבו יהיה לי קל יותר לשלוט. היא חיכתה. בסבלנות. ניגשתי אליה והעברתי יד על לחייה. היא הטתה את ראשה לעברי, מנסה להניח לחי על ידי, אך אני נסוגתי. חכי, חשבתי לעצמי, עוד מעט תהיי זקוקה לתמיכה הזו אבל לא כרגע.
טיילתי עליה עם השוט בעדינות, מלטפת, רק כדי שתדע במה בחרתי. ברגעים הראשונים היא לא זזה. קפואה. ואז - שמתי לב שהיא מתחילה להתפתל תחת המגע, להנות ממנו. ה צ ל פ ה. לישבן. להנות?! כשאני כל כך מפחדת משוטים?! לא כל כך מהר יפתי. נדמה לי שיותר מכואבת היא הייתה מופתעת. כנראה, בדיוק כמוני, לא האמינה שאהיה מסוגלת לעשות זאת.
עמידתה התקשחה באחת. ראיתי את כל שריריה מתכווצים במתח. התלבטתי אם זה זמן נכון לעוד אחת והחלטתי להתגרות עוד קצת, לראות איך גופה מגיב. העברתי את השוט בין רגליה. לאט לאט וקרוב קרוב. כשהוצאתי אותו משם לא היה ספק לגבי רטיבותו וריחו. הצלפתי שוב, באותה נקודה. עדיין שומרת על עוצמה נמוכה. לא בטוחה כמה זה כואב, כמה כוח צריך להשקיע. היא גרגרה בעונג. לא האמנתי למשמע אוזניי. בעונג! אז המשכתי, כי מי אני שאמרה את פי המלכה...?
התחלתי לחוש כאילו השוט הוא המשך של כף ידי, פתאום ידעתי בדיוק מהי העוצמה הנכונה, לאיזו נקודה ללכת עכשיו ולאן לא. והיא - ישבן הספינינג המושלם שלה מתכווץ ומתרפה לחילופין, מאדים לנגד עיניי. ידיה החלו לצנוח לכיוון ראשה, הבנתי שהיא התעייפה מהתנוחה והחלטתי לשנות. אבל קודם - שתהיה קצת במתח.
לקחתי צעד אחורה והתיישבתי על השולחן. נתתי לכמה דקות לחלוף, עישנתי סיגרייה, זמזמתי לעצמי. כל הזמן חשבתי, מה עובר עליה? מה רץ לה בראש עכשיו? התאפקתי לא לשאול. ידעתי שזמננו קצר והחלטתי להמשיך. ניגשתי אל התיק והתלבטתי רגע בין החבלים לבין רצועות הזמש. החלטתי שעם הרצועות יהיה לי קל יותר. בכל זאת, פעם ראשונה שלי.
שלפתי ארבע מתוכן וקשרתי לרגלי השולחן. בזוית העין ראיתי אותה נעה בחוסר נוחות. הובלתי אותה אל השולחן ועזרתי לה להישכב במרכזו על גבה. ידעתי שמגעו קר וקשה. ריחמתי עליה לרגע, אבל באמת שרק לרגע קטן. כשהידקתי את הרצועות לגפיה זכרתי את שלמדתי - תבדקי שזה לא לוחץ מידי. בדקתי. הכל נראה כשורה.
הבטתי בה שוכבת שם, רגליה פשוקות לרווחה, חסרת אונים, מכוסת עיניים, יפהפייה. התכופפתי ונשקתי לשפתיה. היא שלחה את לשונה אל פי. סטירה. חשתי בהלם שלה. לזה היא לא הייתה מוכנה. הרי אחד התחביבים שלי הוא הלשון שלה. אבל לא היום. רעש המצית הנדלק גרם לבטנה לקפוץ. חייכתי לעצמי. הרי היא סיפרה כמה היא מתאווה לשעווה, אפילו כיוונה אותי בדיוק היכן לטפטף אותה. עכשיו שתאכל את שהיא בישלה לעצמה.
התחלתי מגובה רב. לא בטוחה ברמת הכאב. טפטוף אחד בקו התחתונים, מבטי צמוד לפניה לבדיקת תגובות. היא חייכה. רעה. יודעת שאני מפחדת. אז נתקרב. הטפטוף הבא בא ממקום קרוב יותר ושם היא כבר נאנקה מכאב.
"להפסיק?" שאלתי.
היא לא ענתה.
"להפסיק?" שאלתי שוב בטון תובע.
"לא," היא ענתה.
הטפטוף נמשך, מסמן לה קו תחתונים חדש, יורד קצת מתחתיו, עולה קצת מעליו. מכירה אותה כל כך טוב, רואה שהיא מגורה על פי שפתיה המכווצות, התנשפויותיה, רעידות בטנה. אני מניחה את הנר בצד ולוקחת את השוט. מעבירה אותו בעדינות על הדגדגן שלה פעם, פעמיים.
"אני יכולה לגמור?" - שומעת אותה שואלת.
"כן," אני עונה, "אבל דעי לך ששם עבודתך רק תחל."
"אל תפסיקי עם השוט, בבקשה," היא אומרת.
אני מכה קלות עם השוט בין רגליה, נזהרת לא לעבור את הגבול. ואז, במכה השישית, היא מתפרצת. האורגזמה מגיעה בגלים ששוטפים אותה, מתחילה באנחות שהיא משמיעה, מרעידה את כל גופה ונגמרת בכווץ של אצבעות הרגליים. היא יפה ברגעים האלו כפי שלא ראיתי אותה מעולם. ואז הרגיעה של אחרי. הרגיעה שאני כל כך אוהבת. אבל לא. היום אסור לי לתת לה להנות מרגיעה זו.
אני מורידה מכנסיים ותחתונים, מטפסת על השולחן, מתיישבת על פניה. לוחצת את עצמי אליה. לשונה נשלחת אליי ואני משתפשפת מולה. זה לא אורך יותר מדקות ספורות. אישה יודעת לעשות זאת כפי שרק אישה יודעת לעשות זאת. גומרת לה על הפנים בקול תרועה גדול.
כשאני מתרוממת פניה רטובות ומחוייכות. אני מתירה את הקשרים, היא מורידה את כיסוי העיניים. מתיישבות זו מול זו על השולחן ומתחבקות.
"איך את מרגישה?" היא שואלת.
"כמו מניאקית," אני עונה.
"למה?!"
"כי הכאבתי לך."
"אבל רציתי, אבל נהניתי, התחננתי לעוד."
"ובכל זאת, לא בנוייה לזה, מתוקתי, יפה שלי."
"בסופו של דבר, גם אני מעדיפה את הצד השני," היא אומרת.
מתלבשות, מכינות קפה, מפטפטות, מרכלות, היא הולכת הביתה. חברות לתמיד. אוהבת אותה כל כך.
