אתה עם הגב אליי, שקוע במוסיקה, במחשבותיך, לא מודע כלל לנוכחותי. מתיישבת על הרצפה מאחוריך, מביטה בגבך ודמעות בעיניי. איך ארצה, איך אזכה בסליחה? הרי אתה המשמעות, אתה הכוח, אתה הסיבה להמשיך. מפנה לי מקום כל כך קטן בעולמך, כשאני זקוקה לכל כך הרבה יותר...

לא האמנתי שאעמוד בכך. הרי אני שפחה בכל רמ"ח איבריי, והיא - היא כל כך מלכה, קשוחה, דעתנית, דורשת, מקיימת. הרגע הגיע ולא היה לי מושג מה עושים, תמיד הייתי בצד השני, הצד שלא נדרש לחשוב, להחליט, לנהל. בברכיים רועדות פתחתי את הדלת והיא עמדה שם, יפה ומלכותית, אך לראשונה, במבט מושפל...