אשר יגורתי...

כבר מבחוץ אני שומעת את הקצב, יודעת בדיוק באיזו תנוחה אמצא אותך כשאכנס.
תוף בין הרגליים, עיניים חצי עצומות, והידיים - הידיים המפנקות, המלטפות, הכל כך מכאיבות האלה שלך מכות בחמת זעם, משחררות את עול הימים האחרונים על העור המתוח שלפניך.
פותחת את הדלת בשקט בשקט.

אתה עם הגב אליי, שקוע במוסיקה, במחשבותיך, לא מודע כלל לנוכחותי.
מתיישבת על הרצפה מאחוריך, גבי שעון לקיר, מביטה בגבך ודמעות בעיניי.
איך ארצה אותו?! איך אזכה בסליחה?!
הרי אתה המשמעות של הכל, אתה הכוח, אתה הסיבה להמשיך.
מפנה לי מקום כל כך קטן בעולמך, כשאני זקוקה לכל כך הרבה יותר.

רגליי מתחילות לנוע באופן לא רצוני, הקצב שלך סוחף אותי.
מנערת מעצמי את הנעליים, מתרוממת מהרצפה ומתמכרת למוסיקה, בורחת מהמחשבות הכואבות.
נכנסת לטווח הראייה שלך תוך ריקוד, ואתה, כאילו צפית שאהיה שם, ממשיך להכות בתוף אך עיניך נעוצות בי.

כעת אני לא בטוחה מה לעשות, רגילה כל כך לקבל הוראות ממך, מאבדת את היכולת להחליט.
אך לא, גם את זה אתה מסרב להעניק לי, את הסיפוק של ה"לא לחשוב".
מבטך קבוע בי אך גם כשמביטה עמוק לתוך עיניך לא מצליחה לקרוא כוון, הנחייה.

מחליטה להתפשט בשבילך. לאט, כמו שאתה אוהב. קודם עם הגב אליך, כפתורי החולצה נפתחים והיא מורדת עד חצי הדרך. אחריה המכנסיים, מגלים את החוטיני החביב עליך.
מסתובבת אליך בציפייה אבל כלום, המבט האדיש שלך נותר כשהיה.
מה עוללתי לעצמי? מה עוללתי לנו?!

כורעת ברך מולך, מצחי נצמד לרצפה, למרגלות התוף, חשה בויברציות שלו דרך הרצפה הקרה הצמודה לעורי החשוף ונשארת שם, מחכה. מקווה.
הזמן חולף. דקה? שעה?
התיפוף נפסק ואני מרימה מבט, ידך נשלחת אל ראשי, אצבעותיך נסגרות על שערי ואתה אומר:

"לא ביקשת לקום! לא קיבלת אישור לקום!"
גופי מתרפה וחוזר לרצפה. אתה קם והולך ממני. משאיר אותי שם לבד.
ושוב. דקה? שעה?
המחשבות רצות בראש.

הוא דיבר אלי, הוא ניהל אותי, הוא נתן לי הזדמנות נוספת להוכיח שאני יכולה. או שרק נדמה לי? הייתכן שישאיר אותי כאן עד שיסופק ואז אשלח הבייתה בבושת פנים?

"קומי!" שומעת את קולך וכמעט פולטת אנחת רווחה.
מתרוממת. הרגליים כואבות, מסרבות להפסיק לרעוד, אך עומדת אמיצה מולך, עיניי מושפלות לקרקע.
"לכי אל המיטה."

מוצאת בקושי רב את דרכי לשם ונשכבת על הגב.
רצועות עור שחורות נשלפות מרגליי המיטה, ארבע גפיי נקשרות אליהן, הדוק הדוק.
אתה נעמד מעליי, ערום, זיקפתך המושלמת מעל בטני.
אני מרגישה את הרטיבות מתפשטת בתחתוניי אך מתאמצת בכל כוחי להתעלם ממנה.

מתיישב לי על הבטן במלוא כובדך, לא מרחם. לשנייה אחת אני מאבדת נשימה אך מייד לומדת לשאוף ולנשוף מתוך הלחץ שגופך מפעיל עליי.
ידך נשלחת אל פטמתי, מלטפת אותה ברוך ואני נוזלת לעצמי על הירכיים. צריכה להפעיל כל כוח שקיים בי כדי לא לזוז, לא להתפתל תחתיך.

משיכה. חזקה. כואבת. אני פולטת צעקה ומייד אחריה נושמת אל תוך הכאב, נותנת לו לענג אותי.
אתה מחייך ומתכופף אליי, מרפרף בשפתיך על שפתיי ומייד יורד לשד השני. לנשיכה חזקה.

שוב אני צועקת אך מייד נושכת שפתיים, רק שלא תפסיק...
ההנאה שבכאב, לא מוותרת עליה.

ופתאום אתה משחרר ומנשק בעדינות, מטפס לכוון הצואר שלי, האוזן, הזקפה שלך מתחככת לי בתחתונים.
ידיך מחזיקות אותך גבוה מעלי ורק הפה על תנוך האוזן, הלחץ שלך מול הדגדגן שמשווע אליך.

"זיין אותי" אני לוחשת.
דיברתי. טעות!
אתה נעמד מעלי, מביט היישר לתוך עיניי ומוריד את התחתונים.
אתה מתוח וזקור מולי אך אני לא יכולה לגעת. לא בך. לא בעצמי. רק להסתכל.
נאבקת בצורך לעצום עיניים ולברוח מהתאווה המטורפת הזו לתוכה לקחת אותי.

ידך עוברת לאורך איברךן לאט לאט,צמוד צמוד, ואני נאנחת בתסכול ובחשק.
אתה מגביר קצב ואני יודעת שאתה קרוב לשיא.
האנחות שלך כשאתה מגיע לשם, המבט המעורפל בעיניך.עד כמה אפשר לרצות מישהו?!
הנוזל החם פורץ ממך וניגר על פניי. אני שולחת לשון אך מצליחה לאסוף רק מעט.
חיוך נפרש על פניך.
אתה מתיישב עליי, מביט בי ואומר:
"הכלבה שלי צמאה? לא מגיעה? אולי כי לא מגיע לה."
דמעות זולגות מעיניי.

אתה קם, משחרר לי יד אחת ואומר:
"שחררי את עצמך, לכי הבייתה וחיזרי מחר. ואז נראה."
ועוזב את החדר.

אוספת את עצמי בכוח רב, מנגבת את השאריות שהשארת עלי בחולצתי ויוצאת מהחדר.
אתה יושב בסלון, מעשן סיגריה וקורא. לא מרים לעברי מבט.
יוצאת בצעדים כושלים מביתך אך בלב תקווה: מחר, הוא אמר אולי מחר...