כל האתמולים

כל האתמולים כבו
בבת אחת
הינף שרביט
רגע
תנועה
או מבט...
זיכרונות מעומעמים
ערפל נושב בפנים
חיים שזורים באשליות
חלומות שמתגשמים
הכל תמיד מתנפץ לכדי גלים.
כל האתמולים נשזרו באגדה
חיה
נושמת
נובלת
כמוסה.
אור דהוי, חיוור
ממלא את הכל
צבעיו מתחלפים
כמו זיקית משוטטת
בין העצים, על פני האבנים
סדקים בהבנה
אולי באמונה
כוויות של קור
רעד בזיכרונות האתמול.
צמרמורות של שתיקה
חבלים של ציפייה
נכרכים סביב אותו אור קלוש
רמז למי או מה שעתיד היה...
וכל האתמולים נמוגים
אל מול העתיד הנוצר זה עתה
חדש,
לא מרגש.
ימים יאמרו איך ומתי תתרגש בה שוב האש
צרור של אתמולים
כסחלבים צחורים
נובלים
אל מול
אותה דמות עמומה
פתאום קירבה הופכת להיות מילה בוטה
והאתמולים נספגים
בכרית הדמעות
בעלה של ורד נוצץ, נוטף
כל האתמולים
כבו כעת.