פגישה ראשונה
מאת ראש השבט(שולט)
18 בפברואר 2005
התעוררתי עם אור ראשון. הגשם תופף ברעש בחלון הגדול הפונה לרחוב. ראיתי את שערך הפרוש על הכרית לידי. קמתי לאט, בשקט,לא רציתי להעיר אותך. את נעת, חייכת בשנתך, התכרבלת לך, והכנסת זרועך החשופה מתחת לשמיכה. על הרצפה היו מונחים החפצים של ליל אמש. החבל הלבן עדיין היה קשור למיטה, השוט היה מונח על השידה, נראה יפה ושקט באור הבוקר הרך. לא חושב שהספקנו הרבה לישון הלילה, שעות של מגע, שעות של ליטוף, שעות של שקט. זמן שבו קשורה היית למיטה. רציתי מאד לגשת כעת ללטף את ישבנך, שהיה חם וצורב למגע בליל אמש, כאשר הצלפתי בו, כאשר ליטפתי אותו באהבה ובתשוקה, ואת היית כואבת, מתענגת, אוהבת. והקשבתי לגופך, ורק נגעתי בדברים שאת כה רצית ופחדת, אותם דברים שהיו במוחך וקדחו בו, לא הרפו ממך עד כמה שניסית להתעלם. ואהבתי את האהבה שבך, ואהבתי את ההרגשה שהענקת לי, של החופש להתמסר, לתת, להיות בשבילי ועבורי. אהבתי זאת, ואוהב אותך על האמון והביטחון שנתת בי.
מאד קר. גשם שוטף את הרחוב. אני מביט מבעד לזכוכית הלחה והמעורפלת על זרמי המים העכורים הזורמים לפתח הניקוז, פתח שצר מלהכיל את כמות המים וקצב זרימתם. מים עכורים, חומים, נושאים איתם את זיכרון הרחוב שהיה אתמול. נעים בביתך, מביט בך ישנה, מחייך לזכר האתמול. חדרך נעים, לראשונה אני בו, מביט סביב על חייך הפרושים על הקירות בתמונות, על שולחנך העמוס בניירת, ועליו המחשב הישן שהיה הקשר בינינו.
היית נבוכה כשנכנסתי אתמול בדלת ביתך, ואיך לא? לא ידעת מה עושים, אם בכלל עושים, לא ידעת היכן להניח את ידיך, להיכן לשלוח רגליך. כבתולה בפגישה ראשונה היית. הבטת בחרדה מהולה בסקרנות ובתמיהה מסוימת בתיק שבאתי איתו, מביטה בידית היוצאת ממנו,תוהה איך תרגישי באמת כשיצליפו בך, וצמרמורת חלפה בגופך. חשבת להתחרט לרגע קצר, לשנייה, אבל שוב הבנת שזהו זה, זה מה שאת רוצה, ויש לך את ההזדמנות שכה בקשת, וגם חששת ממנה. חייכתי אליך, חייכת חזרה, במבוכה, מביטה בעיניי. נגשת, חשבת אם להושיט יד ללחיצה רשמית, האם לנשק, והתפשרנו על חיבוק ונשיקה על הלחי. הכי מרגיע. אחזת בידי וישבנו לשולחן.
אנו מביטים, אוחזים ידיים, מדברים בשקט. כאשר קמת להכין קפה, הבטתי בך מאחור, הרשיתי לעצמי מבטים בוחנים יותר, ואהבתי את מה שראיתי. וגם ראיתי כיצד את מנסה להביט בי בלא להשיר מבט, לבחון אותי בעינייך. את נבוכה, אבל מחייכת בהסתר,בתוכך. לא הייתי צריך לראות את פנייך בכדי לחוש את פנייך האדומות, את המחשבות החולפות בך: האם הוא יהיה מרוצה? האם אני אהיה בסדר בשבילו?
קמתי ונגשתי אליך, חבקתי אותך מאחור, נשקתי, ונשכתי קלות בעורפך, ואת נצמדת, הושטת שפתיים לנשיקה. מחייכת, נרגעת מעט. סובבתי אותך למולי ונשקתי לך ארוכות. חייכתי חיוך שקיוויתי כי ירגיע אותך, ולא יודע אם זה מה שעזר,אבל היית רגועה יותר. חיבקת, השענת ראשך עלי, ועיניך דומעות? אולי סתם הבריקו.
נשקתי לך שוב, ושלחתי אותך למזוג את המים שרתחו לפני זמן מה לספלים. ישבנו אוחזים ידיים. בעצם לא היה מה לומר. כל כך הרבה שעות שיחה עברו, לילות של מילים, של שקט בין המשפטים, הכול כבר נאמר. הערב זה הזמן שלמילים משמעות אחרת, זמן שהמילים לא נחוצות,שיש מבט, מגע, וחום.
אני רואה מכאן, ממקומי ליד החלון, את ספלי הקפה של האתמול מונחות שם על השולחן במטבח, עדיין מלאות בקפה הקר.
מאד קר. גשם שוטף את הרחוב. אני מביט מבעד לזכוכית הלחה והמעורפלת על זרמי המים העכורים הזורמים לפתח הניקוז, פתח שצר מלהכיל את כמות המים וקצב זרימתם. מים עכורים, חומים, נושאים איתם את זיכרון הרחוב שהיה אתמול. נעים בביתך, מביט בך ישנה, מחייך לזכר האתמול. חדרך נעים, לראשונה אני בו, מביט סביב על חייך הפרושים על הקירות בתמונות, על שולחנך העמוס בניירת, ועליו המחשב הישן שהיה הקשר בינינו.
היית נבוכה כשנכנסתי אתמול בדלת ביתך, ואיך לא? לא ידעת מה עושים, אם בכלל עושים, לא ידעת היכן להניח את ידיך, להיכן לשלוח רגליך. כבתולה בפגישה ראשונה היית. הבטת בחרדה מהולה בסקרנות ובתמיהה מסוימת בתיק שבאתי איתו, מביטה בידית היוצאת ממנו,תוהה איך תרגישי באמת כשיצליפו בך, וצמרמורת חלפה בגופך. חשבת להתחרט לרגע קצר, לשנייה, אבל שוב הבנת שזהו זה, זה מה שאת רוצה, ויש לך את ההזדמנות שכה בקשת, וגם חששת ממנה. חייכתי אליך, חייכת חזרה, במבוכה, מביטה בעיניי. נגשת, חשבת אם להושיט יד ללחיצה רשמית, האם לנשק, והתפשרנו על חיבוק ונשיקה על הלחי. הכי מרגיע. אחזת בידי וישבנו לשולחן.
אנו מביטים, אוחזים ידיים, מדברים בשקט. כאשר קמת להכין קפה, הבטתי בך מאחור, הרשיתי לעצמי מבטים בוחנים יותר, ואהבתי את מה שראיתי. וגם ראיתי כיצד את מנסה להביט בי בלא להשיר מבט, לבחון אותי בעינייך. את נבוכה, אבל מחייכת בהסתר,בתוכך. לא הייתי צריך לראות את פנייך בכדי לחוש את פנייך האדומות, את המחשבות החולפות בך: האם הוא יהיה מרוצה? האם אני אהיה בסדר בשבילו?
קמתי ונגשתי אליך, חבקתי אותך מאחור, נשקתי, ונשכתי קלות בעורפך, ואת נצמדת, הושטת שפתיים לנשיקה. מחייכת, נרגעת מעט. סובבתי אותך למולי ונשקתי לך ארוכות. חייכתי חיוך שקיוויתי כי ירגיע אותך, ולא יודע אם זה מה שעזר,אבל היית רגועה יותר. חיבקת, השענת ראשך עלי, ועיניך דומעות? אולי סתם הבריקו.
נשקתי לך שוב, ושלחתי אותך למזוג את המים שרתחו לפני זמן מה לספלים. ישבנו אוחזים ידיים. בעצם לא היה מה לומר. כל כך הרבה שעות שיחה עברו, לילות של מילים, של שקט בין המשפטים, הכול כבר נאמר. הערב זה הזמן שלמילים משמעות אחרת, זמן שהמילים לא נחוצות,שיש מבט, מגע, וחום.
אני רואה מכאן, ממקומי ליד החלון, את ספלי הקפה של האתמול מונחות שם על השולחן במטבח, עדיין מלאות בקפה הקר.
