מחול שדים

שד גדול ויפהפה. זה היה הדבר הראשון אצלה שתפס את עיני. בבליטה עגולה ורכה נלחץ כנגד חולצתה המתוחה כמבקש להדגיש את נוכחותו. תחת הבד האלסטי האדום התנועע הגוש הבשרני עם טלטולי המוזיקה, במין משחק בין חופש לריסון. ניתקתי עיני ממנו, ונשאתי אותן לראשה. פניה נעו כמתלטפים על-ידי הצלילים. על שפתיה נח חיוך מתענג. עיניה עצומות, שערה גולש אחורה, וכל כולה מתמסרת לגלי הרמקול.

"אאוץ'!" בחור מגודל שקפץ לידי נחת לי על הרגל ועיצב לי מחדש את הצלעות עם המרפק שלו. "סליחה אח שלי" הוא זרק מלמעלה, וחזר לקפוץ עם החברים שלו.

דידיתי הצידה למקום מבטחים, רוטן על הסיום האלים בטרם עת של הרומן, שנראה כה מבטיח. נשענתי על הקיר אוחז בגופי הדואב, וחיפשתי אחרי דמותה. שלחתי מבט סורק סביב, ואז קלטתי אותה. היא עדיין רקדה שם באותן תנועות מושלמות, באותו חיוך מבטיח, וכן – עם אותו השד המתגרה.
לקחתי אוויר אל ריאותי החבולות, זקפתי את עצמי, וצלעתי לעברה בצעד בוטח.

"אז מה פרח כמוך עושה במקום כזה?" שאלתי בקול שרמנטי מעושה וגבה מורמת קורצת.
היא פקחה עיניה כמתעוררת לאיטה, נפנתה אלי ובחנה אותי, החיוך על שפתיה הופך מתגרה משהו. "מקורי..." ציינה בציניות מהולה בסקרנות.
"אתגר כרת כותב לי את החומר. מאז שהפסיק לכתוב לחמישייה הקאמרית, הוא מחלטר במשפטי פתיחה."
"יפה לו."
"כן. הייתי זקוק לחומר חדש, אחרי שפגשתי בחורה שאבא שלה באמת גנן."
"נועה."
"מה?" לא הבנתי
"אני נועה."
"אה. סליחה. המוזיקה." חייכתי נבוך.
"אני נועה," חזרה ביתר תקיפות.
"אה... כן. סליחה. אייל." הושטתי לה את היד.
"אתה תמיד מאדים ככה כשאתה מתחיל עם בחורות?" הקניטה בהושיטה את ידה.
"רק מול בחורות יפות כמוך," ניסיתי להציל את עצמי בדביקות ונישקתי את גב ידה.
"Nice…" ציינה בסיפוק.

כמה טרחנו דנה - השותפה חדשה שלי וידידה משכבר - ואני לקראת המסיבה. תכננו חנוכת בית ענקית עם כל החברים, מוזיקה וטונות של אלכוהול. אחרי חודשים של חיפוש, וביקור בכל הדירות הכי הזויות בעיר, נפלנו סוף-סוף על הבונבוניירה הזו. לקחנו חודשיים נשימה והתארגנות, וכעת רצינו לחגוג עם כל החברים והחברות, והחברים של החברים והחברות של החברות, ולהיכנס לליין המסיבות. עברנו על רשימות המכרים, לוודא שמגיעים מספיק רווקים ורווקות שווים, כדי להבטיח עניין לכל האורחים. שבוע עבדנו לארגן את הבית, לדאוג למוזיקה, לדחוף את כל הרהיטים לחדר שלי, לבחור אלכוהול איכותי וכמותי. סידורים, טלפונים, מי מגיע עם מי, מי מביא מה, שלטים להרגעת השכנים...
אבל עכשיו? זהו. רק לשתות, לרקוד וליהנות מהרגע.

הדירה דחוסה. מפוצצת. ימבה אנשים. בקושי מכיר רבע, אבל למי אכפת. הסלון מלא אנשים נעים עם המוזיקה, בחדר של דנה חבר'ה בזולה, תור לשירותים, נגלות של משקאות וחטיפים מהמטבח. בלגן? ננקה מחר. אחרי השכמה איטית ומאוחרת.

מרוצה מההצלחה של הארגון ומהשפעת המשקה הצבעוני הלא ברור שדחפו לי ליד, זזתי עם הקצב כצף על גלים וחילקתי עם עצמי ציונים לבחורות מסביב. אני צריך לשאול את דנה על כמה מהחברות שלה, ציינתי לעצמי. מתוך כך נכלא פתאום מבטי בחזה אדום מופלא.

"אז מה בחור כמוך עושה במסיבה כזאת?" העירה אותי נועה מבהייה במעלותיה מקרוב.
"אהה... אני גר כאן."
"אה-הא. אז אתה בעל המסיבה."
"כך אומרות השמועות."
"סחתיין. אחלה מסיבה."
"תודה. ואת מאיפה?"
"מהבניין ליד. ראיתי את המודעה שלכם, שאתם מתנצלים על הרעש, והחלטתי לבוא לפקח מקרוב כנציגת השכנים."
"להיט! בתור נציגת השכנים, את מעוניינת בסיור בדירה?"
"אם לא היית מציע, הייתי דורשת זאת."
"אז תכיני מרפקים, וננסה לפלס לנו דרך."

ברבע שעה אחר-כך עשינו במאמצים את דרכנו מהסלון אל החדר שלי, כמה מטרים משם. אני הובלתי, ונועה החזיקה בי מאחור. למרות הדוחק והדחיפות מהצדדים, חשתי היטב את חום ידה ואחיזתה הבלתי מתפשרת. לבי האיץ. הרגשתי את הדם זורם מטה וממלא תפיחה בין רגלי. הצעדים נעשו קשים.
כיורד ים מותש שרואה יבשה התרפקתי על הידית של דלת חדרי. פתחתי אותה, ונשפכתי עם נועה פנימה. מיהרתי לסגור את הדלת אחרינו, למנוע נזילה של אורחים נוספים פנימה. הדלקתי תאורה עמומה. פרשתי את ידי בתנועה רחבה ככל שאפשרו ערימות הרהיטים והכרזתי ברשמיות -
"אז זה החדר שלי..."
היא החזירה מבט מופתע עד מזועזע.

"תראי, בדרך-כלל אני מעצב אותו אחרת. אבל לכבוד המסיבה חשבתי ללכת על סגנון פוסט-מודרניסטי אקספרסיוניסטי, ולהציב את כורסת הטלוויזיה ההפוך על גבי שולחן המטבח כמעין הצהרה אדיפלית."
היא הנהנה באינטליגנטיות משועשעת.
"חשבתי להביע מחאה נגד האימפריאליזם הקפיטליסטי דרך העציץ המונח על הטלוויזיה, כמעין חזרה לשורשים."
"כמובן." הסכימה בחשיבות מעושה. "תגיד, המדפים כאן זה עבודה שלך?"
"כן, אבל בהם אין שום אמירה."
"לא, התכוונתי... אתה מבין בזה? יש מצב שתוכל להתקין אצלי מדף קטן?"
"אה, בטח. מה לא אעשה למען נציגת השכנים."
יש לי איזה מדף ששוכב אצלי כבר הרבה זמן, ואני ממש אשמח אם תוכל לעשות לי שירות ולקפוץ אלי מתישהו לסדר את זה."
"זה יהיה לי לעונג לשרת אותך" אמרתי וקדתי לפניה בגינונים שהכרתי מסרטים תקופתיים על בני אצולה. היא ענתה לי במחווה מלכותית. המשכתי –
"כאן אנחנו מאוד מקפידים על יחסי שכנות טובים. אנחנו חותרים אל הפרס של האגודה לתרבות הדיור." הגיע הזמן לחתור לנושאים אחרים חשבתי. הנמכתי את הטון - "בתור נציגת השכנים, אולי תרצי להתרשם אישית ממסלול ה VIP לאורחים מועדפים?" שאלתי והנחתי בעדינות יד על גבה.
"בתור נציגת השכנים אני רוצה שתשתוק," הרצינה והישירה מבט לעיני.

מבטה ננעץ בי כחרב מלובנת. חום עיניה חדר לתוכי. משהו בי נמס, והניע אותי אל שפתיה. בשר שפתי נצמד אל שלה, מתענג, נפער להתמלא בה. ידי העפילה אל עורפה התמיר, מתלטפת בשערה. התמכרתי לחומה, נושם את נשיפותיה, נשטף בהבלה. שדיה הנלחצים כנגד חזי, קטעו את נשימתי ודקרו בעורי. מבעד לעפעפי העצומים ראיתי את פניה המבקשים, ונשאבתי אליה. ידיה נכרכו סביבי והפיגו כל תחושה של מציאות.

הדלת נפתחה לפתע ורעש המסיבה פרץ דרכה לתודעתנו. ניתקנו בבהלה. בחור שיכור מעט עם מבט אבוד נדחף פנימה ומלמל משהו על המעיל שלו, שאולי ראינו אותו, ושחבר שלו עם האוטו, ושאסור לו לשתות יותר כי מסתובב והראש... ואז הוא יצא כמו שבא.
הבטנו זה על זו במבטים שואלים.

"אז בדיוק היינו באמצע של ה..." ניסיתי לשחזר את הרגע.
היא העיפה מבט מודאג בשעון וקטעה אותי.
"תשמע, אני חייבת לזוז. אני צריכה לקום עוד כמה שעות וללכת לעבודה."
"אהה," המהמתי מאוכזב.
"אבל אני רוצה לראות אותך שוב," הבהירה.
לא התנחמתי. נותרתי עם יצר משתולל, שצריך עכשיו להחזיר לקופסה.
"אני חייבת לך סיור בדירה שלי..." אמרה בקריצה.
"אולי מחר, אחרי שנתאושש כאן מהבלגן," השבתי רוטן מעט אך מקווה.
"אני בבניין ממול" הצביעה בידה דרך הקיר על דירתה, "דירה מספר 5". היא תפסה את חולצתי, משכה אותי אליה ונשקה לי. אז הדפה אותי אחורה בעדינות אסרטיבית ויצאה מהחדר.

נותרתי המום ונסער. מה קרה פה עכשיו? מי היא? אף פעם לא הכרתי בחורה כזאת. היא עשתה לי משהו, שלא ידעתי להגדיר. הייתה לה נוכחות עוצמתית, שלא יכולתי לעמוד בפניה. נשארתי במקומי משותק שעה ארוכה. לאט – לאט חזרה אלי הנשימה, וגם איברי חזר לממדים, שאפשרו לצאת מהחדר. המסיבה עוד המשיכה עד השעות הקטנות של הלילה, אבל אני כבר לא יכולתי לחשוב על כלום מלבדה.

למחרת התעוררתי מאוחר בצהרים. דנה כבר הייתה עסוקה בשטיפה נמרצת.
"בוקר טוב, Lover Boy!" זרקה לעברי.
אילו חושים חדים יש לה. מתי הצליחה לקלוט את הקטע?
"בוקר." עניתי בטון הכבד שלפני הקפה. שרכתי רגלי לאמבטיה לשטוף פנים. אחר-כך גררתי עצמי למטבח. דנה כבר חכתה לי שם.
"אז נו? איך קוראים לה? מאיפה היא? מה ההורים עושים?"
דנה באמת מותק. אבל לא היה לי כוח עכשיו לתת דיווח מפורט.
"נועה."
"יש טלפון? מתי אתם מתראים שוב?"
אוף... "לא יודע. אולי אקפוץ אליה היום."
"לא יודע?! עם המבט הדבילי שהיה לך אתמול בעיניים, בטח שאתה הולך היום לראות אותה!" קבעה נחרצות.

נשים. למה הן חייבות להיות כאלה חכמות כל הזמן. הרגשתי שקוף מדי והלכתי להתלכלך בפינוי הזבל שנשאר. בערב, אחרי שסיימנו לצחצח ולסדר את הדירה, התקלחתי, התבשמתי, לקחתי את ארגז הכלים ויצאתי אל העתיד שמעבר לכביש.

"הדס ונועה" הכריז בכתב עגול וצבעוני השלט על דירה מספר 5. דפקתי בזהירות.
"רגע!" נשמעה צעקה מרוחקת מתוך הדירה. וכעבור כמה רגעים - "מי זה?"
זיהיתי את קולה של נועה קרוב לדלת וחשתי פתאום יובש בגרון. בלעתי רוק.
"אייל" קראתי אל הדלת, מודע מדי לקולי.
"אייל!" חייכו אלי פניה של נועה מבעד לדלת הנפתחת. היא נסוגה אחורה מאפשרת לי להיכנס, ואז סגרה את הדלת. אור דמדומים מהחלון שטף את תוויה הנאים. התעודדתי לראות, שלא היה זה האלכוהול או התאורה העמומה במסיבה שהאדירו את דמותה. אם היה זה אפשרי, נדמה שאף נמשכתי אליה יותר כעת, מפוקח ומואר.

כעת יכולתי להבחין בנקודות נמשים עדינות, שעטרו את צדי אפה. שפתיה, שטעמן כמו נאצר בשפתי, ישבו להן ממתינות מעל סנטרה הגאה. צווארה האצילי, שנמתח מעל עצמות מסותתות. ומתחת לקו המחשוף מסתמנים הקימורים המושלמים, הנישאים בהתרסה. עיניה הכהות חודרות וממיסות, ושערה, שנראה כמו זה עתה נשטף, הדיף ניחוח פרחים.

"אני ממש שמחה שבאת. חשבתי כבר שאתה מתבוסס בהנג-אובר, ערימות של לכלוך ורחמים עצמיים, ושלא נזכה לראות אותך בזמן הקרוב." היא חייכה חיוך אמיתי, וחולשה אחזה בי.
"היי" מחיתי, "אין ערימה של לכלוך שהייתה עוצרת אותי מלבוא אליך." השבתי לה בחיוך. "אז איפה את רוצה את המדף שלך, גברתי?" אמרתי והרמתי את ארגז הכלים שבידי בהפגנה.
"גברתי, הא?" שאלה בהנאה, ונראה כאילו החליפה עם עצמה בדיחה פרטית. "אתה ממש חמוד. אני לא מאמינה שהבאת את הכלים והכל. בוא, אני אראה לך." היא סמנה לי לבוא אחריה והוסיפה, כמו נזכרת, "אחר-כך יש לי הפתעה בשבילך" הפנתה את ראשה ותקעה בי מבט ממתיק סוד. נלחמתי בהתקשחות שהתעוררה באזור חלצי. לא עכשיו אייל נזפתי בעצמי. תתרכז במדף, לזה יהיה זמן אחר-כך.

נכנסנו לחדרה, והיא הראתה לי את המדף, והצביעה על הקיר מעל לשולחן כתיבה בתור המקום בו רצתה להתקין אותו. חזרתי לעשתונותיי. שלפתי פלס ועיפרון וסימנתי את הנקודות לקידוח. הנחתי את המדף על הרצפה. שלפתי את המקדחה וקדחתי ארבעה חורים מדוייקים. הכנסתי בהם דיבלים, ואז קיבעתי את המדף באמצעות ארבעה ברגים מתאימים. הלכתי כמה צעדים אחורה להתרשם. לא רע, ציינתי לעצמי.
"וואיי! מעולה!" קראה נועה. "סוף סוף אוכל לשים את הספרים שלי במקום נורמלי. תודה!"
חייכתי בצניעות והשפלתי מבט.
"משהו לשתות?" שאלה.
"מים, אם אפשר."
"מים? זהו?" הקניטה. "אתה יכול לשבת בינתיים" אמרה ויצאה מהחדר.

התיישבתי על קצה המיטה שלה, מעט מתוח מציפייה, והסתכלתי סביב. חדר מרווח ונעים. לצד המיטה היה ארון גדול עם מראה. בפינה ישב שולחן הכתיבה מסודר, ומעליו המדף החדש. הקירות היו צבועים בסגול בהיר. על הקירות היו תלויים ציורים לא ממוסגרים. יפים. תהיתי אם היא ציירה אותם. ואז הבחנתי בקיר ממול, בגובה שני מטרים בערך, בטבעת מתכת מסיבית. מעניין, חשבתי. מה זה יכול להיות. מתלה לעציץ? סוג של דקורציה מודרנית? לא ראיתי דבר כזה בעבר.

נועה חזרה עם כוס מים והתיישבה לידי.
"הציורים על הקיר, מי צייר אותם?" שאלתי.
"אה, זה הדס ציירה. שותפה שלי. היא לומדת אומנות, ויש לה עבודות שהיא פחות אוהבת ונותנת לי."
"אני לא מבין גדול, אבל לדעתי הם ממש יפים."
"נכון. גם אני אוהבת אותם."
"אז איפה הדס עכשיו?"
"היא חזרה להורים שלה לסופשבוע."
מעולה. חשבתי לעצמי. אז זה רק שנינו.
שתיקה השתררה.
היא נפנתה אלי. הישירה אלי מבט. הרגשתי את הטון מתחלף, וגם לבי המאיץ השגיח בכך.
"אייל, זוכר שהבטחתי לך הפתעה?" אמרה באיטיות והדגישה כל מילה.
"כן" השבתי בקול חנוק.
"אתה תהיה מוכן לעשות למעני עוד משהו קטן?"
"בטח."
"אתה יכול לקום ולעמוד מולי?"
"כ-כן." השבתי לא מבין. קמתי ונעמדתי מולה. הסתכלתי אליה בציפייה ומבוכה. חשתי שגם איברי מסתכל אליה בציפייה, ולבי הולם.

היא קמה באיטיות נחושה ונעמדה מולי. היא נעצה בי מבט חודר, אך לא הייתה בו הזמנה, אלא איום. התכווצתי בתוכי. היא התקדמה אלי ודחקה אותי אחורה. נסוגתי כושל, תוהה, ולא התקתי עיני ממבטה המהפנט והמצמית. היא המשיכה להתקדם לעברי ולדחוף אותי אחורה בעוצמה ללא מגע. נדמה כאילו הלכה וגדלה ואני הצטמקתי. המשכתי לסגת מאויים, ולפתע נתקל גבי בהתנגדות נוקשה. הגעתי אל הקיר. התנשפתי בחרדה.

היא נעמדה מולי במלוא נוכחותה. מבטה מרתק את מבטי, שדיה הזקורים כאקדחים טעונים מכוונים אל חזי. חשתי אותה נוטלת את ידי ומצמידה אותן זו אל זו. מהופנט מעיניה הרושפות כמעט שלא שמעתי את הנקישה המתכתית. היא הרימה את ידי מעל ראשי ונשמעה נקישה נוספת, ברורה הרבה יותר. חזרתי אל המציאות. ניתקתי עיני ממנה והפניתי אותן מעלה אל מקור הנקישה. הטיתי את הראש אחורה, בכדי לראות מעלי, והתמונה הבלתי אפשרית שנגלתה לי הבהירה לי את כל התהיות.

ראיתי את שתי ידי כבולות באזיקי מתכת אל הטבעת שבקיר. ניערתי את ידי כלא מאמין, אך ההתנגדות המתכתית המשקשקת והבלתי מתפשרת הסירה ספק מלבי. האזיקים אמיתיים, והטבעת מחוברת היטב לקיר. נועה כבלה אותי. אני עומד אזוק, חסר אונים, כבול בשלשלאות לקיר בחדרה של הבחורה המהממת מהמסיבה. משיכות נואשות נוספות בידי לא הועילו.

"נועה... מה...מה...?" ניסיתי למחות.
"ששששש....." היא הסתה אותי עם אצבעה על שפתי. "עדיף שלא תדבר. מעכשיו אתה שלי, ואתה תדבר כשאני ארשה לך."
"הממממ..." ניסיתי למחות מבלי לדבר.
"אתה תדבר כשאני ארשה לך" חזרה ביתר תקיפות "ברור?"
הנהנתי בחוסר רצון, מתוסכל מהמצב אליו נקלעתי.
"יפה מאוד." היא הסתכלה עלי וחייכה בשביעות רצון. היא החליקה בידה כבוחנת את השלל על ידי המנוטרלת, על ראשי התמה, על צווארי וחזי. צמרמורת עברה בי במגעה.
עכשיו אני צריכה לסדר כמה דברים, אז תאלץ לחכות לי."
היא הסתובבה והתרחקה מעלי. עקבתי אחריה בעיני יוצאת מהחדר, לא מעכל. היא נעלמה ונתקפתי חרדה, נאבק בכבלי.

"נועה!" קראתי ביאוש "מה את עושה?! את משאירה אותי ככה?!"
נועה חזרה בצעדים תקיפים ומהירים, והגיעה קרוב אלי, קרוב מאוד. פניה כמעט נגעו בשלי, ויכולתי להרגיש בשדיה הסמוכים טעונים וקטלניים. היא שלחה יד לופתת לגרוני ולחשה באוזני בקול נמוך וברור -
"אייל. אני לא אחזיק אותך כאן בניגוד לרצונך. אם תבקש אני אשחרר אותך ותוכל ללכת מכאן." היא חיכתה מעט ומששתקתי המשיכה. "אבל נראה לי, שזה לא באמת מה שאתה רוצה" אמרה תוך שהעבירה יד על איברי הנאנק כנגד מכנסי. התפתלתי, ונשמע שקשוק מפרקי ידי. היא חשפה אותי. עכשיו הרגשתי הרבה יותר עירום וחסר אונים מולה. עכשיו אני לגמרי בידיה. היא שללה ממני אפילו את הזכות למחות.

ניכר עליה שהיא נהנית לחזות בהתפתלותי וייסורי. ואז המשיכה בטון מנצח "אם אתה בוחר להישאר, תאלץ לקבל את החוקים שלי. אם אמרתי לך להיות בשקט – אתה תהיה בשקט. ואם אמרתי לך לחכות – אתה תחכה, גם אם אני יוצאת. ברור עד לכאן?"
התפתלתי, מנסה להשתחרר מכבלי בכדי לא להיכנע בפניה
היא חזקה את אחיזתה בגרוני.
"אההה...." קראתי תוך מאבק בידה המכניעה.
ואם קשה לך להיות בשקט – אני יכולה לחסום לך את הפה."
"לא!" זעקתי וראיתי אותה הולכת לכיוון הארון. היא משכה מגירה ושלפה ממנה מסקינג-טייפ.
"נועה, לא!" ניסיתי נואשות, אבל היא בשלה. באופן מחושב ונחוש גזרה רצועה וניגשה אלי.

משכתי בפראות בידי, ניסיתי להסתובב הצידה, לסובב את הראש. "נועה, אל תעשי את זה! תעזבי אותי... לא..." היא תפסה את הלסת שלי וסובבה את ראשי אליה "לא, נועה! בבקשה! די... לא... מממממ.... מממממ... מממממ....." היא הצליחה להדביק את הרצועה על פי, והדקה אותה עם שתי ידיים. ניסיתי לצעוק, לטלטל את הראש, ניסיתי לבקש שתוריד את זה, ניסיתי לשפשף את הרצועה על הכתפיים שלי, ניסיתי להגיד לה שאני מצטער, ושאני אהיה בשקט, ושהיא יכולה להוריד, ניסיתי לחלץ את הידיים מהאזיקים, ניסיתי למשוך את הטבעת מהקיר, השתוללתי וקפצתי........ אבל כלום לא עזר.

"אז עכשיו אני הולכת לסדר כמה דברים ואתה תחכה לי." אמרה ויצאה מן החדר.
"לא, אל תלכי" ניסיתי לצעוק לתוך השפתיים החסומות. "אל תעזבי אותי. אל תשאירי אותי ככה. שחררי אותי." מכל הצעקות נשמעו רק גניחות עמומות.
"נועה! נועה! נועה!!!" נשפתי. "נווווו-עההההה" שנשמע יותר כמו "נננננ-מממממ". "תחזרי!" משכתי בידי. "לאן את הולכת? בואי... נועה... אל תשאירי אותי לבד..." ניערתי את גופי לצדדים ונגד הקיר, אך המתכת הייתה חזקה ממני. "נועהההה... תחזרי... אני לא יכול להשתחרר! נועה זה לא מצחיק... די. נועה... בואי...אל תשאירי אותי ככה... נועהההה..."

המשכתי לצעוק ולהתפתל כך שעה ארוכה. עד שהתעייפתי. ואז נותרתי עומד, כבול, חסום פה, חסר אונים ובודד. איפה היא? לאן היא הלכה? לא שמעתי את דלת הכניסה. היא כנראה עוד בבית. אז מה היא עושה? אני מקווה שאין לה עוד הפתעות בשבילי. אני לא אוכל לעמוד בהן. היא גדולה עלי. מתי היא חוזרת? אני רוצה להרגיש אותה שוב לידי. רוצה לחוש את נשימתה עלי. אני מוכן לעשות הכל, רק שלא תשאיר אותי ככה. אני אעשה מה שתגיד. נועה!

הרמתי את ראשי השמוט לקול צעדים מכיוון הדלת. בפתח הופיעה דמותה, אך משהו שונה בה. לקח לי זמן לחזור אל חושי. התבוננתי בה ולבי חזר שוב להאיץ. היא נעמדה מולי בחצאית שחורה צמודה ארוכה וגופיה שחורה מבריקה, שהבליטו את קימורי גופה החושניים. שערה פרוש בהדר על כתפיה ולרגליה מגפי עקב. נשימתי נעתקה. היא נראתה מהממת ומאיימת כאחד. היא התקרבה אלי. כעת בעומדה על העקבים זכתה בעוצמה נוספת עלי. עמדתי שקט וכנוע.

"נחמד. אני רואה שחיכית יפה." ציינה בשביעות רצון. "אז אפשר להוריד לך את המסקינג-טייפ?"
הנהנתי בזהירות.
היא משכה את הרצועה מעל פי והתאפקתי בקושי שלא להשמיע קול כשעורי נמשך עם הדבק.
התרגשתי בקרבתה, והתמלאתי תשוקה עזה לחוש אותה. היא שלחה יד – הפעם מפוייסת – אל פי. היא לטפה את העור הכואב ואז המשיכה ולטפה את לחיי וראשי. התרפקתי על כף ידה החמימה, וניסיתי עם ראשי לחוש כמה שיותר ממנה. ואז ישרה את ראשי והביטה אל עיני. הרגשתי שלה. שמחתי להיות ברשותה והתענגתי על כל מבט ומגע שלה.

ואז – ואז היא קרבה פניה אל פני – לבי משתולל בקרבי מהנוכחות השמימית שאוחזת בי – ונשקה לי. שפתיה נצמדו לשלי. נמתחתי אליה ככל שהתירו לי השלשלאות, רעב אליה. הרגשתי יד אוחזת במכנסי. היא פרמה את הכפתורים אחד אחד. כל גופי רעד ובער. היא הפשילה את מכנסי, ואחריהם את תחתוני, משחררת את איברי המתפרץ.

ניסיתי להיצמד אליה, להתחכך בה. רציתי לבוא אליה. להתעטף בה.
אך היא נסוגה ועברה לצדי. משכתי בכבלי וניסיתי להגיע אליה. אך היא הניחה יד על חזי ולחשה באוזני –
"אני רוצה שתגמור בלי לגעת בזין שלך"

התפתלתי בתסכול. מה היא עושה לי? רוצה ממנה עוד. רוצה לזיין אותה. מנסה לשאוב את ידה על חזי. היא עמדה לידי, כוסית בטירוף, קרובה ובלתי מושגת, עם השדיים הבלתי נתפסים שלה. מתגרה ומקניטה, כובלת ובועלת ועוטפת ומלטפת. נלחמתי באזיקים שלה, כפות אל הקיר, תלוי בשלשלאות משקשק משתוקק, עירום וחשוף, כבול ואסוף. נתלה ונמתח, בקיר מוטח. משתולל בחוסר אונים, רותח וקודח. מושפל ונרמס בידי היפהפיה המנומשת, הארסית הלוחשת, האומרת האוסרת.

נלחמתי ונאבקתי בראייה מתערפלת ותאווה משתוללת. אסור לי לאכזב אותה. שלא תשאיר אותי שוב לבד. שלא תעזוב אותי כבול כך עירום ופתטי, מחובר חסר אונים לטבעת ברזל שבקיר. שדמותה לא תמוש מצדי. שאחוש שוב את שפתיה על שפתי, את הבל פיה על עורי, את שדיה כנגדי.
איברי הזקור ננעץ בחלל, נוקשה מתעקש, מחפש מבקש, מלא ופועם, שואג ונוהם.

היא לטפה את ידה מחזי אל פני ולחשה באוזני השייכת לה "תסתכל לי בעיניים כשאתה גומר".
בנשימה רועדת ומרוסקת הפניתי ראשי אליה, האלילה שלי, מבעד לידי המתוחות מעלה, והיא הביטה ישר בעיני הרוטטות, עיניה יוקדות מעל הנמשים המלכותיים, ידה על לחיי, ואמרה לי "אייל – תגמור עכשיו!"

ואני תלוי כבול מותש ומפרפר ועירום, נמס בידה ובמבטה וחש את הזרם הקולח המשחרר פורץ מתוכי בשאגה, ועוד שאגה, ועוד אחת...

במעורפל זכורה לי נועה פותחת את אסורי, ואני צונח אפוס כוחות ואסיר תודה לרגליה.