המצב המאוזן

אני שוכב על הגב, מהופנט מהעיגולים של העשן שאני מפריח לאוויר הדחוס בדירה שלה. אולי התנוחה הפוזאיסטית שסיגלתי לי תרשים אותה. עם סגריה ביד אחת נושף עננים עדינים אל חלל האוויר, יד שניה בתוך הג`ינס, ושתי עיניים תוהות, מתגלגלות, לשום מקום. אני מביט לחלל החדר, בוהה בתקרה, ומגיע בסוף עם מבטי אליה. אני מייחל ליחס, לא קונה את האדישות שלה. אבל אני גם לא סומך על הנסיונות הנואשים שלי. לא תמיד ההתפתלויות שלי מצליחות לשבור אותה.

היא מעיפה לעברי מבט וזורקת לי "לא חנוק לך?" אני מחייך אליה, מנסה לתפוס את המבט שלה. עוד לפני שהספקתי להתלהב היא כבר החזירה את עיניה שוב לספר שלה. זה לא שאני באמת מעניין אותה. שאכטה אחרונה ומכבה את הסיגריה. קם מהספה, מתהלך עם מבט מתחכם בעיניים, אני יודע שכדי לעורר בה משהו צריך להתאמץ.

מתקרב אליה מאחורה, אני מרגיש את הג`ינס הרחב קצת נופל לי, ורואים לי את הבוקסר מאחורה. מרים אותו קצת, אך התנועות שלי לא גורמות לה להתייחס. הקור הזה. אני אציק לה. אני תוהה איך כדאי לנדנד לה ושם שתי ידיים על עיניה. היא תופסת את היד שלי בעדינות ובכוח ומזיזה אותה הצידה. מסתכלת בי במבט חודר ומוכיח, ואומרת בשקט הקר שלה "אתה מפריע".
ומחייכת חיוך קטן בזוית הפה.

ככה, מהזוית הזאת כשהיא יושבת ואני עומד מאחוריה, אפשר לראות מלמעלה את החלק העליון של השדיים העגולים הגדולים, ואת הירכיים הסקסיות עטופות בכסות של רשת. היא מזיזה את רגליה מסיכולן אחת על השניה ופותחת אותן לרווחה. ואני ממשיך לעמוד שם ולבהות בכל זה. מרגיש כמו טמבל, שלא צריך לעשות כלום כדי שכל גופו יחווה ריגושים.
ואילו היא.

כל מה שאעשה לא יסיט אותה מהקור שלה, ומהריכוז שלה בעצמה. שנינו יודעים שאני צריך לצאת מגדרי כדי לפרוץ איזושהי פרצה של השתוקקות שלה אלי.

"אולי תתייחסי אלי" אני מנסה את הפיתוי הכי טיפשי וחסר פרודוקטיביות. היא לא זזה מהתנוחה שלה. אני מתקרב לעבר הכתף שלה, לוקח אוויר מתוכה, מסניף את הריח שלה, ונושף לה בעדינות ליד האוזן.
פתאום היא מושכת אותי לכיוון שלה, אני כמעט עף ונעמד מולה.
"בוא נבהיר כאן משהו. אני בכל מקרה אעשה מה שבא לי. מה זה משנה כמה תשומת לב תנסה לתפוס?"
אני אבוד, אני גמור, אני מחוק.

ובעיקר אני מהופנט. ואני לא יכול שהיא תשאיר אותי ככה, הרי ככל שהיא קרה אלי יותר הצורך שלי לעורר בה רגש מתחזק. אני עושה את הפרצוף הכי מתחנן שאפשר, ואז מגניב חצי חיוך, אולי נסיון לגרום לה להגיב לכל זה בהומור. היא חוזרת לספר. אבל אני ממשיך לעמוד שם עם הפרצוף.

"אתה פשוט פאטתי," היא אומרת אלי ולא טורחת להרים את עיניה מהספר.
"כן, אני יודע," אני אומר ומתחיל להתהלך בחדר בחשיבות גדולה, מרים שוב את הג`ינס הנופל. "אבל זה רק בשל הנסיבות."
"איזה נסיבות?" היא מביטה בי בזלזול
"חוסר היחס שלך ברגעים אלו (?)" אני ספק קובע, ספק שואל את עצמי.
"אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שאי פעם התייחסתי אליך."
"כן, עוד מעשה טפשי מצידי. כנראה שאני באמת פאטתי ברגעים אלו," אני אומר ומרוצה מזה שלפחות הצלחתי לגרום לה להתייחס אלי איכשהו.

"ברגעים אלו במיוחד.
פטאתי אתה תמיד,"
היא קובעת ומביטה מבט מוכיח עד שאני אשפיל את עיניי לרצפה. שנינו יודעים שזה יקרה, אבל זה לא אומר שאני מקבל את זה בכזאת כניעה. אני משפיל. לא אוטומטית. משפיל תוך כדי מבט בעינייה ונסיגה מהן, הן נוקבות מידי ומוכיחות אותי אז אני נמנע במבטי, יורד עם עיניי לשפתיים שלה, אבל, אני יודע שהיא מצפה להשפלה מלאה. אז מטייל לאיטי לכיוון השדיים, מתחיל לחשוש מהזדעפות ומשם יורד מבטי אל בין רגליה המפושקות. והיא מחייכת לה שם, אני יכול לראות את זה, למרות שעיניי המושפלות מתמקדות בחלק התחתון שלה.

מעניין אם היא יודעת שכל פעם שאני משפיל את המבט אני מסתכל ישר לכיוון האיבר שלה. אני עושה את זה כדי להבהיר כוונות עם עצמי - שהרי לא סתם אני משפיל את עיניי, אני משפיל את עיניי לטובת הדבר הזה, והוא המטרה העיקרית כרגע. וחוץ מזה שאני יודע שכשאני משפיל עיניים זה גורם לה לזוז טיפ-טיפה מהאדישות כלפי, חוסר אונים שלי מרגש אותה. אבל זאת רק ההתחלה – זה שאני יודע איך להמיס אותה, לא אומר שאני לא צריך להתפתל בשביל זה. הרי כל המשחק הוא לנסות לעורר בה רגש, בלי לבחול באף דרך.

אני חושב בעצם שבגלל זה היא בחרה בי, מכל אלפי הזיונים שלה. לא רק בגלל שלי היא יכולה להכאיב. היא יכולה להכאיב להרבה לסביות, הרי כולן עכשיו פתאום בקטע של כאב. גם לא הפרפור כשלעצמו הוא מה שגורם לה להיות דווקא איתי. בפרפור כזה היא נתקלת כל אימת שבחורה נוספת נמצאת אתה באותו חדר. הרי גם אלו שלא אוהבות להיות למטה, מוצאות את עצמן סוגדות לה, כי זה המקום הטבעי של בני אנוש בנוכחותה.

יש לה תחכום כזה נדיר, כזה שגורם לכולם להרגיש קטנים לידה, ולרעוד כשהיא מתייחסת אליהם. אבל הרעד שלהן לא ממיס את קרחון ליבה. היופי שלהן לא מעורר בה שום רגש ולא גורם לה להתקשח למולן או לרצות להכניע אותן. הן ממילא נתונות לה וזה משעמם אותה. היא יכולה רק לחבק בידיה את הטמטום שלהן, להכיל ולהבין אותן. לפעמים היא מזיינת אותן, לפעמים היא משתעממת מהן, בכל אופן בסוף היא שולחת אותן הביתה.

אבל בי היא בחרה. אני מרגיש את זה למרות שהיא לא אומרת כמובן. הרי זה חלק מהמשחק, אם אני ארגיש חשוב מידי אני אעלם. ושתינו יודעות טוב מאד שעכשיו זה הזמן שלי להרגיש קטן ולא חיוני, אובייקט חסר כל חשיבות שנמצא כאן לתועלתה הפרטית בלבד. (אבל אני יודע, יודע טוב מאד שבי היא בחרה מכל האובייקטים. וזה מה שהופך אותי לחשוב כל כך).

היא בחרה בי בגלל שהילד שאני כל כך מרגש אותה, שהוא מעורר בה את הרצון להתאכזר אליו. חוסר האונים האמיתי שבתוכי, האבדון מול העולם, הפחד שלי ממנה. הנסיונות להתחכם עד אינסוף כששנינו יודעים כמה שאני קטן. העיניים התוהות שלי מזכירות לה שהיא רוצה להכאיב לי.

אני שוב מרים את המכנסיים שנופלות לי מאחורה. עוד מחווה של גבריות שכבר סיגלתי לי. אבל מחווה שלא מראה על בטחון, הרי אני נראה כזה לוזר ככה. הדברים שהיא לובשת הדוקים, היא יודעת טוב מאד לבחור בקפידה את הלבוש שלה. אני זרוק וטמבל, הרי הנסיונות הנואשים שלי להראות שווה הם שהופכים את מכלול המחוות שלי לכה פאטתי, ובכלל, הנואשות בעיניי, והזריקות למרות הנסיונות להראות מכובד, והאמונה העיוורת בה הם מה שמושך אותה.

אני לוקח צעד אחורה, מסתכל עליה שוב. היא מביטה בי באותו מבט מוכיח ודורש. רק שאלוהים יודע מה היא דורשת עכשיו. משחק אותה שלא אכפת לי. אני לא סתם הילד שהיא אוהבת לעצב. אני ילד מתחכם שצריך להעמיד אותו במקום כדי שהוא יבין מה עליו לעשות. אני פותח לאיטי כפתור אחר כפתור בחולצת הפלנל המשובצת שלי, נשאר עם הגופיה מתחת, שרואים בפירוש את השדיים הקטנים שלי מתחתיה. היא ממשיכה להסתכל עלי, כאילו מצפה למשהו.

דווקא בגלל שהיא מצפה, אני רוצה לאכזב אותה. הרי גם אכזבה הוא סוג של תחושה כלפיי, והיא עדיין קרה מידי. אני נשכב על הספה שמולה, מוציא סיגריה מהחפיסה שלי, משחק אתה בידיי ודוחף אותה בהפגנתיות לפה שלי. אוי, נו, ההפגנתיות הזאת שלי, הנסיון להיות גבר-גבר, כשבעצם אני סתם ילד טיפשון וכל מה שאני מצליח, זה במקום רושם, לעשות מעצמי צחוק. הרי מה עזרה לי כל ההפגנתיות הזאת אם עכשיו אין לי מצית בקרבת מקום, ואני צריך להזיז את עצמי מכל הפוזאיסטיות שלי, עד שנשכבתי בתנוחה מתגרה, אשכרה לקום מהספה ולהביא לעצמי אש.

אז קמתי. והתקרבתי לשולחן, ושלחתי את היד שלי לכיוון הזיפו שלה.
ופתאום היא תופסת ביד שלי, ועם היד השניה מעיפה לי את הסיגריה מהפה.

"מה אתה חושב שאתה עושה?"
"מדליק סיגריה."
"אני יושבת כאן ומסתכלת עליך, ומה שאתה עושה זה להדליק סיגריה?"
"אני.. אני לא ידעתי שיש משהו אחר שאני צריך לעשות."
היא קמה מהספה בתנועה חדה. הייתי יכול להבהל, אם לא הייתי כל כך מרוגש.

היא דוחפת אותי אל מאחורי הכורסה, האגן שלי נצמד אל לוח המסעד ומהלחץ שהיא נצמדת לישבני, הגוף שלי מתכופף קדימה. היא תופסת את הראש שלי בידה ומכופפת אותו למטה בכח, אל תוך המושב.

"אז מה ילד, עוד לא למדת כלום, הא?" היא נושפת לי בתוך האוזן.
"לא... לא אמרת כלום." אני מנסה להתריס אך נשמע מגמגם.
"אני צריכה בכל פעם להגיד מחדש?" היא לא שואלת. היא אומרת בטון קר. אלוהים, כמה שקשה להפשיר את הקרח שהיא.
"אני... אני לא יודע," אני ממלמל. אני יודע כמה שהתשובה הזאת מרגיזה אותה. עצבים – גם סוג של רגש.
"לא יודע מה?" היא מקשה ודוחפת את הראש שלי חזק יותר לכיוון מטה.
"לא יודע. לא.. לא יודע אם את צריכה להגיד מחדש." אני נחנק שם, לא מצליח גם להתעקם וגם לדבר.
"אז כדאי שתדע. אתה אמור להתנהג כמו שאני רוצה," היא אומרת ומלטפת את ירכיי כלפי מעלה.

היא עושה תנועה של חיכוך עם האגן שלה על הישבן שלי.
"מה את רוצה שאני אעשה?"
"את זה אתה אמור לדעת בעצמך." דוחפת לי יד לתוך המכנסיים, והישבן החמים שלי הלום מהקור של ידה. היא מלטפת לי את הישבן. דממה. שקט בחדר והיא מטיילת לאיטה בתוך הפילוג שבין שני החלקים, מניחה את אצבעה הקרה על החרך שלי.

ופתאום היא מתנתקת ממני. ככה, כשאני בשיא הלהט. היא פשוט הולכת. אחורה. מתיישבת לה שוב על הספה שלה. ומחייכת ברשעות.
אני מסתובב באיטיות, בחשש, מסתכל עליה מופתע ומאוכזב.

"חשבת שאני אזיין אותך?" היא צוחקת. אני די הלום ומושך בכתפיי בחוסר ידיעה.
"כדי שאני אשתמש בך, אתה צריך להוכיח לי שאתה תביא תועלת."
"אני אעשה כל מה שאת רוצה," אני מפטיר ושוב מושך בכתפיי, עדיין הלום.
"ידוע שתעשה כל מה שאני רוצה. השאלה היא אם זה יביא לי תועלת," היא אומרת בתוכחה.
ושוב מחייכת לה. ואני מתחיל להתעצבן.

"לפחות אני משעשע אותך, גם זה סוג של תועלת," אני מתריס ושולח יד לסיגריה שלי.
"התחלת ממש לטפוח לעצמך על האגו. להוציא ממני חיוך על חשבונך זה כל מה שאתה מסוגל ואתה כל כך מרוצה מעצמך?"
היא תמיד תשבית אותי. ההתנסחות שלה עושה אותי כזה קטן. השאלות שלה, השקט והקור. אני נכנע לה אבל מנסה להמשיך להתחכם, לשמור אולי על טיפת הכבוד שעוד נשאר לי.
"לא אמרתי שאני כל כך מרוצה מעצמי. אבל אני יכול לספק יותר מאשר את הצורך שלך בשעשוע."
"אתה אמור לספק כל צורך שלי, ילד."
"אני יודע," אני אומר ומסתכל במבט מתחנן.

דממה.

"אז תספק אותי."

אני נדהם, ויש לי התכווצויות בכוס רק מהדרישה הזאת. אני אספק אותה, אני אגרום לה להרגיש שאני כל כך שימושי שכדאי לה להשתמש בי כל הזמן. אני, אני... אני מופתע שוב מהאפשרות שהיא נתנה לי לספק אותה. היא יושבת על הספה בפישוק המוכר כל כך שלה. ואני מתקרב אליה. יורד על שתי ברכיי, והיא מניחה את ידה על הראש שלי, מלטפת אותו. אני שולח יד לפנים הירך שלה, מתחיל ללטף באיטיות, אני עושה הכל כמו שלימדו אותי. עולה לכיוון האיבר שלה, מלטף הכל מעל כסות הרשת השחורה, מעביר אצבע בתוך הסדק שבין שתי רגליה. היא דוחפת את ראשי בעדינות ובכח אל בין שתי רגליה. אני שולח לשון ונתקל בתחתוני התחרה שלה מתחת לרשת. אני שולח יד ומתחיל להוריד בעדינות את הרשת הזאת מעל רגליה.

אני מוריד בתחילה את הגומי שמעל המותניים, מושך את זה לכיוון מטה, פושט מרגל אחת ובידי מלטף את הרגל השניה, ולבסוף מגיע לשלב שאני מוכרח להוריד את נעליה כדי להוריד סופית את הדבר הזה. אני מוריד, ויוצא לי להסתכל לרגע על ירכיה, מכאן, מלמטה, אני מתחיל לרעוד מהמקום הזה שזכיתי להיות בו, בין הרגליים שלה. אני שוב מלטף בעדינות את הירך שלה מבפנים, עולה לכיוון הכוס, וממשש באצבעותיי את החום שבפנים. אני עושה בדיוק כמו שלימדו אותי, נגיעות קלות בדגדגן, וירידה מטה לכיוון הבקע. אני משפשף לאט, שומע גניחה שלה מלמעלה, מרים את הראש לראות אם היא מרוצה ממני.

בתנועה חדה היא מושכת לי בשיער ודוחפת את הראש שלי למטה.
"שלא תרים אלי את העיניים שלך."
היא מחזיקה את ראשי בשתי ידיה ומקרבת אליו את הפישוק, מכווננת אותו בדיוק אל תוך הכוס שלה ואני מוציא את הלשון שלי לחפור בתוך רטיבותה, בתוך החום שלה, בתוך השפשוף שלה את הכוס שלה על הפרצוף שלי בלהט.
"אני רוצה לגמור ילד. תתאמץ."

אני מתאמץ, אני רוצה לספק אותה, אני רוצה שהיא תדע שלא סתם היא בחרה בי, היא בחרה בי כי אני הטוב מכולם. אני עושה את זה בדיוק כמו שהיא לימדה אותי, בקצב שהיא לימדה אותי, בלי להתבייש מהכוס שלה, אני מלקק את כל כולו, מכניס אותו לפי, את השפתיים ואת הדגדגן, הלשון שלי לא מהססת להכנס לתוך החור שלה, והיא מחככת בלהט ובמרץ את הכוס שלה עלי, בתוכי, בתוך הפה שלי. אני מלקק ובולע אותו לתוכי. היא גונחת, אני שומע. לשניה מסיט את הראש רק כדי שהיא תזכיר לי את המקום שלי, היא דוחפת את הראש שלי לתוכו, ממשיכה לכוונן אותו כמו שמתאים לה. כמו שהיא רוצה. אני כאן רק כדי להביא לה תועלת ולספק את צרכיה. ולמטה הכוס שלי כבר עם מחסנית בהכנס. כולו מתכווץ בלי חיכוך, רק מעצם התחושות של הכוס המתכווץ שלה.

והיא גונחת, ומתחילה לעשות זאת בקול. ואני ממשיך באותו מרץ התחלתי, לא מתעייף. הצרחות שלה רק מעודדות אותי, אני מתכווץ למטה, אבל הפה שלי ממשיך כמו גדול. והיא גונחת ומשפשפת את עצמה על הפרצוף שלי במרץ. עד שהיא צורחת את הצרחה הגדולה שאחריה יש את ההתכווצויות הקטנות והמהירות והידיים שלה מקרבות בכח את הפרצוף שלי לתוכה והיא גונחת וגונחת. גלים קטנים קצביים ומהירים, עד שהיא גומרת, ונואקת עוד אנחה אחת גדולה. ומעיפה בחדות את הפרצוף שלי מהכוס שלה. עכשיו כשהיא גמרה, הוא לא שימושי יותר. מתנשמת. נאנחת. נרגעת, ואני משפיל את הראש, מחכה ליחס. היא תופסת את הראש שלי, מושכת אותי כלפי מעלה. אני מתרומם אליה, ונמרח עליה, כמו שהיא על הכורסה. ראשי נח בין שדיה, והיא מלטפת אותו. "ילד טוב".

עכשיו, כשהיא טרחה להשתמש בי, שוב אני מלא חשיבות עצמית. הסיפוק שלה ממלא אותי בחשיבות, וזהו המצב המאוזן, לעשר דקות הקרובות. הרי עוד כמה דקות שוב אני אצטרך לספק את הצרכים שלה, והאגו שלי רק יכעיס אותה, וזה עוד יותר יגרום לה לרצות להנמיך אותי ולהפנים בי שאני קיים אך ורק בשביל שהיא תשתמש בי.