חקירה משטרתית

"שב כאן חתיכת זבל," צעק והעיף אותו על הכיסא. העצור הביט בו וגיחך. הפרצוף הסמוק של השוטר פשוט הצחיק אותו. "מה אתה מחייך, אדיוט?! אתה תחכה פה, תראה כבר איזה חקירה תעבור." השוטר התנשף, הביט בו מבט אחרון, האדים אף יותר כשראה את החיוך המתפשט על שפתיו של העצור, יצא וטרק את הדלת.

אני יודע מהן הזכויות שלי, חשב לעצמו העצור, אני אשתוק ולא אוציא מלה, אחייך אליהם, אתן להם להזיע ואלך. מעבר לדלת שמע, "שם העצור – אבי כהן", ונקישות עקבים. לא יכול להיות...זו בדיחה! חוקרת?! הביאו לי חוקרת? זה הולך להיות יותר קל ממה שחשבתי.

הדלת נפתחה. גבר בגילאי ה-30 נכנס לחדר. גדול, לבוש מרושל, נראה כאילו הוא נכנס לזירה ולא לחדר חקירות. זה בטח ה"שוטר הרע", חשב העצור לעצמו. השוטר הביט בו, מבט קשוח כזה, עצבני. עוד לפני שהתחלתי? חשב לעצמו העצור, שיתן קצת אתגר. היא נכנסה אחריו.

גם כן בגילאי ה-30, חטובה, שיער שחור חלק וארוך אסוף בקפידה. שום שערה לא זזה ממקומה. לבושה מכנסיים צמודים כחולים, חולצה צמודה שחורה, נעלי מגף שחורות עם עקב שלא נגמר (מותר להן להגיע ככה?!). בכלל, נראתה כאילו תעבור סופת הוריקן לידה והיא תישאר בהופעתה המצוחצחת.

היא אפילו לא העיפה מבט לעברו. פשוט נכנסה בהליכה אצילית, סגרה את הדלת, נשענה עליה בגבה, כאשר רגל אחת על הדלת והשנייה על הרצפה, והחלה לשחק עם ציפורניה. בכלל לא שמה לב למה שהולך שם.

"תקשיב טוב מטומטם, אני אוכל עשר כמוך לארוחת בוקר ואני ממש לא מתכנן לבזבז עליך יותר מדי זמן. אז קדימה, תתחיל לזמר מר אבי כהן."
"אני מציע לך להזמין לך כבר ארוחת בוקר צהרים וערב כי אני לא מתכוון לומר כלום, לא שיש לי מה לומר ממילא."
החוקר האדים כקודמו, השוטר.

"אני הולך לתקוע אותך כל כך חזק, ואני מתכוון לשנים. אתה הולך לשבת שנים. וזה בתנאי שתוכל. אתה יודע, בכלא לא כל כך אוהבים משת"פים. ואני מתכוון לזה. אני הולך להריץ כזו שמועה, שלא תוכל לשבת יותר. החבר'ה שם ידאגו לזה! תפתח את הפה!"
"אז רגע. תן לי להבין. אתה השוטר הרע... והיא? עציץ?"

אין לו מושג למה הוא אמר את זה. כי כאן הוא בהחלט קפץ בין גבול האדישות לטיפשות. דבר אחד הוא לא לדבר ולעצבן את החוקר, אבל לערב עוד גורם שכלל לא נראה מעוניין? הוא לא הצליח להבין את מה שעשה, אך בכל מקרה, לא זכה לתגובה מצידה.

"תקשיב לי..." קטע קולו של החוקר את קו מחשבתו,
"לא! אתה תקשיב לי!" הפעם היה זה תורו של אבי להעמיד אותו במקום. "אין לך שום דבר עלי. אתה סתם מחזיק אותי כאן בניגוד לחוק! אני ממליץ לכם," המשיך והביט בה, כאשר ראה שאין תגובה והיא עדיין משחקת לה עם ציפורניה החזיר מבטו לחוקר, "ממליץ בחום, לשחרר אותי מייד לפני שאני מחליט על תביעה."

"תראה אבי," התרכך קולו של החוקר, "אין צורך בתוקפנות. הרי אם אין לך מה להסתיר וודאי שתרצה לעזור, כמו אזרח שומר חוק. הרי ידוע לך שחלפון מוכר סמים בבתי ספר. כל מה שאנחנו צריכים זו הודאה. זהו. אתה תרד מכל העסק. הכל נופל על חלפון.. ו... למה אתה מחייך?!"

"כי זה פשוט מצחיק לראות אותך מתפתל כמו תולעת חסרת עמוד שדרה. שיהיה ברור! אני לא אומר כלום! ולכם אין הוכחות לכלום. ואגב, קבל טיפ ידידותי. אני במקומך הייתי הולך לטפל בפיצול הזה."
"פיצול?!"
"אתה כנראה טיפש יותר ממה שאתה נראה. הפיצול, הפיצול. זה בטח קשה להיות גם השוטר הרע וגם השוטר הטוב."

החוקר נראה חסר אונים, מיואש. הוא ידע שהעצור צודק. אין להם כלום, והוא בהחלט יכול לתבוע. המחשבות רצו לו בראש, הוא ראה איך הקידום שלו הולך לפח. הוא הביט בעציר שוב במבט כמעט מתחנן אך החיוך על פניו של האחרון העיד, 0:1 למשטרת ישראל. "עכשיו," אמר אבי וקם תוך כדי כך, "אם אין לך מה לומר עוד..."

נקישת עקב. מחיאת כף שנועדה לסלק אבק דמיוני שהיה בין ידיה. "שב מייד." הקול הסמכותי הזה, הטון שנאמר בשקט, כמעט בלחש, ויחד עם זאת – הקפיא כל תא ועצב בגופו, גרם לו להשתתק ולא לזוז.

"אני לא אחזור על עצמי שוב." קשה לומר שהוא התיישב, יותר נכון יהיה לומר שהוא נחת על כיסאו. "צא. תשאיר לי אותו." החוקר יצא/נמלט מהחדר כשראשו שמוט. "בהצלחה" מלמל והניח ידו על כתפיה תוך כדי יציאה. "אמרו לך בהצלחה עציר, לא עונים?" גיחכה החוקרת. החוקר יצא, הדלת נסגרה וננעלה.

הוא ישב, פניו לעבר הרצפה, כאשר שמע את נקישת העקבים שלה, מתקרבים יותר ויותר לעברו, עוקפים את השולחן שהיה ביניהם. היא התכופפה מעט וביד חזקה ובתנועה חדה הרימה את ראשו ומבטיהם הצטלבו. המבט החודר שלה, העיניים האפורות כחולות האלו שהביטו בו, דרכו, לתוכו, גרמו לו לרצות להוריד ראשו באותה מהירות שבה עלה, אך הוא לא יכל, פניו היו בידיה.

"עכשיו, תקשיב טוב טוב אפס," אמרה בלחש כמעט, באיטיות. "חסר לך שאתה מתוודה על משהו. חסר לך שאתה נשבר. לא רוצה לשמוע ממך ציוץ, זה אפילו לא מעניין אותי, ואני גם לא מתכוונת לשאול אם זה מובן לך... כי חסר לך שזה לא!"

היא העיפה את השולחן, שחצץ ביניהם, הצידה. נעמדה מאחוריו. לפני שהבין מה קרה בכלל, ידיו נכבלו באזיקים מאחורי הכיסא. "הצרה כאן היא שנותנים לעצירים לחוש יותר מדי בנוח, כאילו שהם במעמד זהה לשלנו. חיות צריך לפחות לכבול באזיקים."

היא דיברה כאילו אל עצמה. אך עם כל מה שקרה, כל ההתנהגות שלה – היא זו שנראתה לו כמו החיה. חיה שוחרת טרף. הצורה בה הלכה, בה העיפה את השולחן, בה הרימה את ראשו בהינף יד ללא פחד, גרמה לו לדמות אותה לנמרה, ליצור מסוכן שאל לו להרגיז..

סטירה!
הוא לא הבין איפה הוא נמצא ומה הרגע קרה.
"מה עשית?! באיזה רשות את..."
עוד סטירה! ואף יותר חזקה!
"אמרתי לך לא לצייץ , אפס!"
הוא שתק. היא התהלכה מאחוריו – וראשו הסתובב. מבטו עוקב אחרי כל תנועה שלה – מהופנט.

"אתה חושב שיש לך את הזכות להביט בי, אפס?"
היא נעמדה מולו כשבידה... מספריים?! הוא החל לרעוד כשהתכופפה לעברו והמספריים בידה. הוא התכוון לומר משהו אך קולה החד קטע אותו. "אז כמו שאמרתי, חיות. ואתה, חיה קטנה ועלובה, לא צריך להיות לבוש. אני ממליצה לך בחום לא לזוז ולא לעשות תנועות 'מיותרות' . גם כך קשה לי להתאפק לא לפצוע אותך."

היא החלה גוזרת לו את בגדיו, משאירה אותו ערום כביום היוולדו. מעת לעת חש בידה שנגעה בו בטעות - המגע שלה היה כל כך חם, ממכר כמעט. אם זה היה נמשך ליותר מאלפית שנייה הוא וודאי היה מתמכר. כך, בלי לזוז, היא הפשיטה אותו. מעבר לבגדים. היא הפשיטה את נשמתו. מחולצתו גזרה רצועת בד – איתה כיסתה את עיניו וקשרה מאחורי ראשו. רגליו אף הן נקשרו, כל רגל לצד אחר של הכיסא.

שקט. דממה. שום נקישת עקב, אך גם שום רעש של דלת נפתחת. היא מתבוננת בו, הוא ידע. הוא חש במבטה שצורב אותו בכל גופו. מליון מחשבות התרוצצו במוחו, מה הולך להיות? מה היא תעשה? הוא לא הבין כלום ממה שארע, אך הוא ידע בוודאות דבר אחד: הרצון להתנגד – נעלם. כל מה שהוא חש היה יראת כבוד ורצון לרצות אותה.

רעש אבזם החגורה שנפתח ניפץ את הדממה. כאב ההצלפה חתך את מחשבותיו, ואת עורו. היא החלה להצליף בו ברגליו, בזרועותיו. כשהוא זעק מכאב, היא חרטה בבשרו בעזרת ציפורניה. הוא לא ממש הבין מה קרה ואיך אבל איפשהו התהליך השתנה. לפתע זה לא היה הצלפה-כאב-צרחה, לפתע המלה כאב הוחלפה בעונג. משהו השתנה.

בכל הצלפה הוא חש מרחף יותר, הוא חש כאב אך יחד עם זאת עונג בלתי מוסבר, הוא היה שם והיה מודע למה שהולך – ויחד עם זאת – לא מסוגל להגיב, כאילו איבד שליטה על רצונותיו. היא היחידה שתחליט אם הוא יסבול או יתענג ממגע העור על גופו.

ההצלפות הופסקו. שוב דממה.

"עכשיו, סמרטוט קטן, אני אעשה קצת עבודת תחקיר עליך. אולי הגיע הזמן." היא הפכה את כיסאו כך שגבו שכוב על הרצפה ורגליו הפכו למשענת והתיישבה עליו. פניו נמעכו תחת כובד משקלה, כמעט ולא נשם – אך היה מאושר. חש כבוד שנבחר לשמש לה ככסא. הוא שאף את ריחה לתוכו וחש מגורה כפי שמעולם לא היה לפני כן. בבת אחת היא התרוממה ורק נקישות עקביה נשמעו מתרחקים.

ככל שהתרחקו יותר – כך המחנק בגרונו החמיר, דווקא כעת הקושי בנשימה גבר. הוא היה צריך לשמוע את קולה שוב, לדבר אליה שוב, לחוש אותה.

"שוטרת...?" גמגם.
"פתחת את הפה כלב?!"
"כן, שוטרת. אני חייב לומר לך משהו."
"דבר."
הוא לא ידע אם הוא מדמיין או שבאמת הוא שמע אותה מדברת כשחיוך על שפתיה.
"אני מרגיש מוזר, אני לא מכיר אותך אבל מרגיש כאילו אני שייך לך מאז ומתמיד."
"שייך?! אתה בכלל יודע מה משמעות המלה?"
"לא שוטרת, אני לא יודע. "
"ועדיין היית רוצה?"
"מאוד."

"אתה יודע, אני לא אוהבת דיבורים באוויר, אז בוא נבדוק כמה מוכן אתה להיות 'שייך', כמה אתה מסוגל לספוג," ותוך כדי דיבור העיפה את כיסוי העיניים מעליו. הוא פקח עיניו וסונוור לשנייה ממראה להב סכין המכתבים הבוהק.

הוא הביט בה, אסיר תודה, כשדמעותיו התערבבו יחד עם דמו, עת היא חרטה בבשרו – "רכושה של השוטרת". היא שחררה אותו מכבליו המאולתרים, ונתנה לו את הרשות ללקק את מגפיה תוך כדי שהוא מענג את עצמו. ברגע שניתנה לו הפקודה לגמור – הוא גמר.

היא התיישבה על הכיסא, חזרה להתעסק בציפורניה, והוא - משיב את החדר לקדמותו. היא קמה, זרקה אליו שמיכה, וקראה לחוקר.

הדלת נפתחה. "מה קרה כאן?!" זעק החוקר למראה העצור העירום וההמום. לא היה זכר לאותו שחצן מתנשא ומחויך.
"הוא כולו שלך.." אמרה וחייכה. "אהה ו... אבי אמרת שקוראים לו?" היא הביטה בכלבלב החדש שלה במבט שדיבר אליו בלי מילים ואמר לו הרבה, אמר לו דברים שרק שניהם שמעו. "תתחיל לזמר, אבי."
החוקר הביט בה כלא מאמין, אך זה כלום לעומת מה שחש כשאבי התחיל לספר לו כל מה שידע על אותו חלפון מוכר הסמים.