קולו הרועד של המרצה הקשיש, שבישר את תום השיעור, הקפיץ את יואב על רגליו. הוא חייב לרוץ לספרייה. הוא יוצא מהכיתה, מרגיש מעין חוסר נחת, ומאיץ צעדיו. רואה את המבנה מרחוק - הלב מתחיל לפעום, נוגע בידית הדלת - הלב כמעט יוצא מהמקום, רואה אותה... הלב נעצר.

אני יודע מהן הזכויות שלי, חשב לעצמו העצור, אני אשתוק ולא אוציא מלה, אחייך אליהם, אתן להם להזיע ואלך. מעבר לדלת שמע נקישות עקבים. חוקרת? חשב, הביאו לי חוקרת?! זה הולך להיות יותר קל ממה שחשבתי...

היא רצתה אותו, אבל אסור לה להראות. זו חולשה! / היא רצתה לנשק אותו, אבל אסור לה! היא מלכה! / היא רצתה ללחוש באוזנו עד כמה היא אוהבת. אבל, שוב, היא לא יכולה...

יום אחר יום הוא קם מוקדם, נסע אליה ולקח אותה לכל הסידורים והוא אהב את זה, אהב לפתוח לה את הדלת, אהב להגניב אליה מבטים חטופים בעודה יושבת מאחור. עם הזמן, "גברת אריאלי" הפכה ל"גברת" ומהר מאוד ל"גבירתי"...