שיעור במשפטים

"זה הכל להיום. לא לשכוח, מחר אתם צריכים לדקלם לי בע"פ את החוק להטרדה מינית. מלה במלה! ואל תתחילו להיאנח לי. אף אחד לא הבטיח לכם חיים קלים בלימודי משפטים!" קולו הרועד של המרצה הקשיש, שבישר את תום השיעור, הקפיץ את יואב על רגליו. הוא חייב לרוץ לספרייה...
הוא יוצא מהכיתה, מרגיש מעין חוסר נחת.
מאיץ צעדיו - רואה את המבנה מרחוק - הלב מתחיל לפעום,
נוגע בידית הדלת - הלב כמעט יוצא מהמקום,
רואה אותה... הלב נעצר.

היא אף פעם לא מרימה מבט לעברו, הברבורה האצילית. תמיד לוקחת ממנו את הספרים בחוסר עניין, מניחה אותם בעדינות בעגלת הספרים. פעם תפס את עצמו מקנא בצורה בה היא מתייחסת לספרים, בעדינות, באהבה, כמעט בכבוד. ואליו - כלום, אוויר. זלזול מוחלט.
אני מקנא בספר! בכמה דפים! תתעשת!!! - נזף בעצמו.

השיער השחור החלק שלה שתמיד אסוף בקפידה לזנב סוס ארוך, העור הלבן שלה, הכמעט בתולי, הצוואר הברבורי שלה, שמזכיר לו להביט באצבעות הארוכות והגמישות שלה, עת שהיא מקלידה את השם שלו.

"שם", הקול החד שלה העיר אותו מהרהוריו, אפילו לא הביטה בו כשאמרה את זה.
"יואב בנדל. באתי להחזיר את הספר הזה ואני צריך איזה ספר לגבי החוק למניעת הטרדה מינית", הוא בקושי נושם, מה קורה איתו?!
"את יודעת אולי איפה..."
"אתה מאחר."
"מה?"
"מאחר, מה לא מובן?"

היא הרימה את עיניה, היא מביטה בו, אחת הפעמים הנדירות שהיא עושה את זה. העיניים שלה– מקפיאות, ויחד עם זאת מזכירות לו את השמש, תמיד רוצים להביט בה, אך כשמיישרים מבט – מסתנוורים. אם תתקרב מדי - תישרף! היא כולה ניגודים. חזות מאופקת , דיבור קריר, אבל משהו בה, משהו שעובר מבעד לעיני הקיפאון שלה, מרמז על לבה לוהטת. היא צעירה, יפה, ממש אנטיתזה לספרנית הממוצעת.

"אתה מאחר בהחזרה של הספר. אתה צריך לשלם את הקנס , אחרת לא תוכל לקחת ספר נוסף."
"טוב, אז אולי אני אוכל לקרוא כאן? פשוט זה ממש דחוף לי."
היא הביטה בו באדישות וקמה בחוסר חשק מוחצן לכיוון הדלת המסתורית ונעלמה מאחוריה, תוך שהיא מקפידה לסגור את הדלת. יותר מדי פעמים שאל את עצמו יואב מה יש שם. וזה היה מוזר, כי זו ספרייה, כי היא מוציאה משם ספרים, אז מה כבר יכול להיות שם שכל כך מסקרן אותו? וכמו תמיד, כשמדובר בה, בין מה שהוא מבין בהגיון לבין מה שהוא חש – יש תהום לא מוסברת.

היא יצאה עם הספר הנדרש. "זה מה שכל הסטודנטים לקחו. אני מניחה שזה הספר שאתה צריך, נכון?" הוא הנהן. "יש לך בדיוק עוד חצי שעה עד לסגירה" סיננה תוך שהיא מתיישבת חזרה, נדמה היה לו שהוא שם לב לאיזה חיוך בפניה, משהו סקסי שגובל ברשעות כמעט.

הוא ישב בשולחן הקבוע, זה שממש קרוב אליה, שולח מבטים מדי פעם, מביט בה בחשאי, בברבורה.
"הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון", כמה חזר על המשפט הזה במהלך חצי השעה ולא הצליח להתרכז. זו הסיבה שהוא לקח את הספרים איתו. הוא לא יכול היה להתרכז כשהיא כל כך קרובה אליו. לפחות משפט אחד הוא בטוח יזכור מחר. לפני ששם לב, המקום התרוקן; עברה חצי שעת החסד שלו. הוא צריך ללכת, שוב פרידה כואבת ברומן החד צדדי שלו איתה. אבל הפעם זה היה שונה, נגמר לו הכוח. לא הצליח לפקוד על גופו לקום, לא הצליח לפקוד על רגליו להתרומם ולהתחיל לצעוד לכיוון הדלת. פשוט נשאר יושב ולא זז.

היא לא אומרת מלה, לא מאיצה בו, מוזר...
חושך...
גם בספרייה האורות כבים לפתע,
למעט האורות הכחולים של מסכי המחשב.
הכל כל כך מוזר, במיוחד העובדה שהוא עדיין לא זז.
צעדים, היא מתקרבת, זיעה קרה, הוא מרגיש בסרט, לא מבין את ההתנהגות שלו, שלה, בכלל...

היא נעמדת מאחוריו, ריח הבושם שלה חריף, חזק, הוא לא מרים את הראש.
"אז יש לך בעיית איחורים, כן? גם להחזיר ספרים, גם לצאת כשאומרים לך שיש לך חצי שעה, נכון? אני אמורה להמתין עד שתסיים, כן ?" הקול הזה! מה זה? מעולם לא שמע טון כזה קר, קשה. מעולם לא חשב שטון כזה ידליק אותו ברמות כאלו. משיכת שיער חזקה שהעיפה את ראשו אחורנית גרמה לו להלם מוחלט . הברבורה החסודה, בעלת החזות המאופקת, לבושה במכנסי עור שחורים צמודים, חולצה אדומה צמודה גם היא, בעלת מחשוף נדיב – בלשון המעטה. השיער המשוך אחורנית בקפידה היה כעת פזור ופרוע, והדגיש את העדינות של תווי פניה, את הניגודיות שיש בה. היא הרימה אותו מהשיער עד שנעמד על רגליו ועכשיו הם היו פנים מול פנים. תמיד הדלפק הפריד ביניהם, מעולם לא הייתה כל כך קרובה אליו, בלי מחיצות, לא מוחשיות ולא דמיוניות. הוא מעולם לא שם לב כמה גבוהה היא. עיניה לא משו ממנו, כל הדרך למטה, עד שהציבה אותו על ברכיו.

"נמאס לי מכל מיני אפסים שכמוך שחושבים שהם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים. היום אתה תלמד בשביל כולם. עכשיו אני הולכת ואתה זוחל אחרי, מובן לך?"

לא היה לו מושג לאן הוא נכנס, עד כמה הוא מוכן לזה, ומה הוא עומד לעבור. הוא רק ידע שהוא כבר כמה דקות ארוכות מהופנט, מובל אחריה לאן שרק תרצה, שייך. היא הובילה אותו אל החדר ההוא, המוסתר, הסודי, החבוי. הוא התאכזב מעט כשראה את מדפי הספרים מימינו, ואת ים הספרים שהם הכילו. הוא החל לסובב את ראשו שמאלה, ואז חש ברצועת עור שנכרכת סביב צווארו. זו הייתה החגורה שלה. היא התיישבה עליו ומשכה בשערותיו כלפי מעלה כך שראשו הוטה לאחור. הוא חש במשקל גופה, הריח אותה, צמרמורות עברו בו.

"עכשיו," אמרה כשקולה התרכך, "אני רוצה להבין למה בדיוק עיכבת אותי ולא יצאת בזמן." תחושת הפחד שאחזה בו התרופפה, והוא חש נוח יותר כאשר סיפר לה על המרצה, ועל מה שהוא אמור ללמוד בע"פ, ועל איך שהוא התקשה להתרכז ושהוא בטוח שהוא יכשל לא שזה ממש מעניין אותו כאשר היא יושבת עליו. היא התרוממה בפתאומיות. בלי לדבר, גררה אותו אחריה למדף הספרים. הוא היה חייב לעמוד בקצב אחרת הרצועה הייתה מתהדקת יותר. הלחץ חזר. רגל על גבו, רגל נוספת, והיא נעמדת עליו. "לא לזוז ! תתייצב!" הוא קפא, הפך לרהיט, כיסא. היא ירדה, העקב הדקיק מולו כרגע. "אתה רואה את הספר הזה?" אמרה תוך שהיא מנופפת בו מול פניו, "אני מניחה אותו עליך, אתה זוחל אחרי, וחסר לך שהוא ייפול לרצפה!"

המשקל של הספר וודאי לא עלה על 200 גרם , אבל הוא הרגיש בכובד שלו, הוא חש את המסגרת שלו, מנסה לא להזיז אותו מהמסגרת הזו, שלא ייפול חלילה. כל כך עסוק במחשבה הזו היה, עד שלא שם לב לאן הוא זוחל, לא שם לב לחדר השני שנכנס אליו, חדר מלא נרות, רהיטים כבדים מאסיביים שהיו יכולים להראות תמימים ביותר לאור יום, עם ספרנית מאופקת שנעמדת לידם, ולא כשהיא עומדת שם, עמידה גאה וזקופה, רגל אחת על הכיסא, ו... מה זה?! הייתכן? הוא רואה נכון ? סטראפ און? הוא זז אחורה תוך שהוא מביט בה. היא מביטה היישר אליו. באצבע היא מורה לו להגיע. הוא זוחל אליה. מדהים איך שתנועה אחת שלה ממיסה כל התנגדות שהייתה בו. הוא מיהר, הספר נפל, הלב שלו - יחד איתו. הוא מביט לכיוונה, היא כבר לא עומדת ומחכה לו, אלא יושבת בנינוחות בכורסא במבט שכולו זועק: "השקט שלפני הסערה".

"קום." הוא התרומם. "תתפשט." הוא הביט בה... זה מהר מדי, זה יותר מדי, זה מוזר מדי, זה... הכל מדי. היא שמה לב לחששות שלו, להתנדנדות הרגשית בה הוא נמצא כעת, זה שעשע אותה והיא החליטה לעודד אותו קצת. "ותעשה את זה מהר" אמרה והצליפה עם השוט באוויר. הקול של האוויר הנחתך העביר בו צמרמורת של ריגוש מוזר. הוא הביט בה המום... היא מטורפת!

"היללות שלך יהיו הרבה יותר חזקות מיללות האוויר אם לא תזדרז." הוא החל להתפשט, כל פריט לבוש שהוריד השיל גם את "בגדי נשמתו", חש חשוף יותר ולא רק פיסית. היא קמה ונעמדה מולו, אחזה באיברו שעמד זקוף, לחצה בחוזקה עד שהוא התקפל, וירד לרצפה הקרה - בדיוק איפה שרצתה אותו.

"ספור 20."
"20 מה?"
כאב חד וחותך, והוא מתחיל לספור – הצלפות.
הרגיש לו מאוד מטומטם, אבל עדיין זה מה שהיא רצתה, מה שהיא פקדה.
הכאב היה חזק, הוא חש שהוא לא יכול לסבול יותר, והתיישב.
"אני מצטער... אני לא יכול... זה כואב לי מדי."
"אתה תספוג הכל, יודע למה? כי זה מה שאני רוצה" אמרה תוך כדי הדגשת המלה "אני".
איך היא משחקת איתו ככה? הוא וודאי היה מתעצבן קם והולך אם זה לא היה מדליק אותו כל כך...

לאט לאט הכאב החד הפך לעמום...
לאט לאט הכאב הוחלף בעונג...
ואז הופסק.

"קח את הספר, פתח אותו בעמוד המתאים תניח אותו על השולחן בפינה. תמתין לי כאשר אתה נשען לעברו, ידיים ורגליים בפישוק."
הוא לא הבין מה הקשר ולמה זו ההוראה שקיבל דווקא עכשיו. הוא גם לא ניסה להבין אלא פעל כפי שהורתה לו.
רעש שלשלאות כבדות שנגררות על הרצפה מלווה בקול נקישות העקבים היה כמוזיקה ערבה לאוזניו. ראשו היה מופנה מטה, כל יד נכבלה לקצה השני של השולחן באזיקי מתכת, רגליו -בשלשלאות. ללא יכולת לזוז ממקומו, חשוף בצורה בה מעולם לא היה, נטול הגנות או מגננות - חש בטוח אוהב מתמסר ומשתוקק כפי שמעולם לא היה. היא נעמדה מאחוריו, ציפורניה נעוצות היטב בכתפיו.

"עכשיו תתחיל לקרוא, ואל תעצור. מובן?"
"מובן גברתי."

לפי חקיקת החוק, 1998:
"הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ובמיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו."

הוא קרא את המילים האלו בעוד היא חודרת אליו בעוצמה, משמידה כל זכר לספק שאולי עד אז עוד היה.
עכשיו הוא ידע, הוא שלה.