סיפור אהבה בדס"מי

השעון מצלצל, הוא יוצא מהמיטה בחוסר חשק מובהק, היום יש לו ראיון עבודה...
אני לא מאמין, נהג... בטח איזו פרימדונה זקנה שתטרטר אותי ממקום למקום, מבית האבות לקופת חולים, למינימרקט השכונתי יחד עם הפיליפינית הצמודה וחוזר חלילה. מעניין כמה זמן אני אחזיק הפעם בעבודה. טוב, נעשה את זה רק בכדי להוריד את החברה מהגב, נעשה את זה זריז. ראיון - אני יושב בפרצוף לא מעוניין ונראה כמה שיותר לא אחראי - סרוב מצד הזקנה באדיבות אך תקיפות, וזהו - אני עשיתי את שלי.

הוא נכנס לפיאט אונו המקרטעת והישנה, מתפלל שהיא תצליח לסחוב לפחות עד להרצליה פיתוח וחזרה. הוא נעצר וירד מהרכב. שער ענק לפניו, מצלצל בפעמון. "באתי לראיון עבודה." השער נפתח בכבדות ובאיטיות. פאקינג שיט! זו לא דירה לא וילה ולא נעליים, זו טירה! הוא התיישב בסלון לבקשת הפיליפינית הנמוכה שליוותה אותו. הנה מתחיל הסיוט, חשב לעצמו.

"הגברת אורית כבר יורדת, מבקשת שואלת אם אדון לשתות?"
תמיד הצחיקו אותו אנשים שניסו לגמגם עיברית, אבל כרגע הוא היה עסוק יותר בלהתעצבן על החוצפה של אותה גברת זקנה שנותנת לו לחכות. שתרד כבר ונגמור עם זה!
"לא, תודה," ענה.

את נקישות העקב הוא שמע מהמדרגה הראשונה שהיא ירדה בה. הוא סובב ראשו וחיכה. נקישות העקב התחזקו, והוא ראה אותה. בלי להרגיש גופו נעמד מייד, ממש ניתר, מוחו חדל לפעול לאלפית שנייה ראשונה ובשנייה שאחריה בה הוא כבר חזר לפעולה - רק מלה אחת חזרה על עצמה והדהדה בראשו - אלילה!
בסביבות גילאי העשרים המאוחרות, גוף חתולי, מותן צרה, ישבן אגסי, רגליים... רגליים שלא נגמרות.

"שלום, אם גמרת לבחון אותי, ואני אומרת גמרת בכוונה, אפשר להתחיל בראיון?" שאלה בקול חד וקר.
"כן, כן, סליחה..." בת זונה שחצנית!
ראיון קצר, עשרים דקות. בעצם זה לא ממש קצר אבל הזמן, הוא פשוט עף. כמה שהוא ניסה להרשים אותה, להיראות אחראי, לשבת זקוף לשדר ביטחון (לפחות לנסות).
"מחר יצרו איתך קשר וימסרו לך את סדר היום שלי ומתי תגיע לאסוף אותי. הרכב מחכה לך בחנייה."
"טוב, אורית."
"גברת אריאלי בשבילך!"

העוצמה שבה אמרה את שתי המילים המעצבנות האלו העבירה בגופו רטט נעים . מחר... הוא חייך לעצמו. המחשבה על לראות אותה שוב ביום המחרת גרמה לו לחייך אפילו יותר מעצם הנהיגה במרצדס החדשה איתה הוא חזר לדירתו השכורה בת"א.

יום אחר יום הוא קם מוקדם, נסע אליה ולקח אותה לכל הסידורים שמיום ליום נעשו יותר ויותר עמוסים, והוא אהב את זה. הוא אהב את אותם רגעים בהם היו רק היא והוא. הוא אהב לפתוח לה את הדלת, אהב את העובדה שישבה מאחור - כך יכול היה להגניב מבטים חפוזים. הימים עברו. "גברת אריאלי" הפכה ל"גברת" ומהר מאוד ל"גבירתי". דברים זרמו בצורה טיבעית כל כך עד שזה נראה לא טבעי בכלל.

בלילות, במיטתה הגדולה בה שכבה לבדה חשבה גם היא על אותו נהג. היא לא ממש זכרה את שמו ולא היה בכך צורך. הוא היה "הנהג". אבל המבט המתחנחן הזה, המתחנן, הכלבלבי כמעט - עשה לה משהו. לידו היא חשה צורך עז יותר להיות סמכותית יותר. מה הלהיב אותה כל כך בנהג הזה? מה כל כך מדליק אותה בכך שהוא סוחב את התיק שלה, למשל, הרי זה לא שאין לה עוזרת צמודה... אבל עדיין, משהו כאן היה שונה.

צלצול טלפון. הוא עונה.
"אבי?"
הקול שלה גרם לו לנתר מהמיטה.
"כן גבירתי?"
"תגיע."
"טוב, גבירתי, אני רק אתארגן ו..."
"תגיע!"
"כן גבירתי..."

שתי דקות של צחצוח שיניים, שתי שניות על לחשוב להסתרק, להתלבש, להתגלח... - וביטול מחשבות אלו. כך יצא ודהר עד שהגיע אל ה"טירה".

"גברת אריאלי אומרת אתה עולה למעלה", אמרה העוזרת.
"אני?! לעלות?!"
עם כל מדרגה שעלה כך גבר קצב פעימות ליבו. כשראה את דלת חדרה מתקרבת אליו, לא יכל לנשום.
פאקינג שיט, אני אידיוט. שלוט בעצמך אבי!

הוא נכנס. היא הייתה במיטה, נראית כמו מלאך ושטן גם יחד, כל כך יפה אבל העיניים משדרות אכזריות ונוקשות.
"סגור את הדלת. ככה אתה מגיע אלי? מה זו החולצה הזו?"
אבל, גבירתי, אמרת לי לצאת מייד.."
"שקט! תוריד."
"להוריד גבירתי?"
"את הבגדים המגעילים האלו, קדימה!"

מה נכנס בה, היא משוגעת? חשב תוך כדי שהוריד את הבגדים. היא חייכה כאשר הביטה באיברו הזקור. "מתחת לשידה נמצאות הנעליים שלי, תביא לי אותן." הוא ירד על ברכיו באופן אוטומטי, זחל לכיוון השידה באופן אוטומטי, שם את רצועות נעליה בפיו וזחל לכיוונה, שוב, באופן אוטומטי. היא הורידה רגליה, הוא נעל לה את נעליה. היא ליטפה ראשו, הוא הביט בה. שניהם ידעו שמשהו אחר קורה ולא הבינו מה ואיך, אך ידעו שזה חזק משניהם.