מחול שדים - סיטרא אחרא

"שכנים יקרים,
הערב תיערך אצלנו מסיבה.
אתם מוזמנים להצטרף.
אנו מתנצלים מראש על הרעש.
דנה פלייש ואייל גלבוע, דירה 4."

התעכבתי ליד שלט הנייר שנתלה בכניסה לבניין מולי. מסיבה, הא? נשמע מעניין. ביום רגיל לא הייתי מקדישה מחשבה נוספת לכך – מה יש לי לחפש במסיבה של אנשים שאינני מכירה. אני לא כזאת חיית מסיבות, ולא אוהבת להתעלק על זרים. אבל דווקא עכשיו במצברוח המוזר בו הייתי נתונה, דווקא מצא חן בעיני הרעיון.

הטלפון מיאיר אתמול הביא לי את הקריזה. זה היה כל-כך אופייני לו, כל-כך אופייני לנו, כל-כך אופייני לחיים שלי. שקעתי בבעסה עמוקה.

"היי, נועה!" צהל הקול המאוהב בעצמו.
"אוי, יאיר..." השבתי בייאוש. הוא לא מניח לי.
"צ'מעי, מותק, חשבתי על זה קצת, ואני מבין. אני מבין שעוברת עליך תקופה קשה, ואת לא כל-כך סגורה על עצמך, ולא ממש יודעת מה רוצה."
"יאיר..." ניסיתי לעצור את השטף לטובת שנינו, אך לשווא.

"אני מבין, שבחורות לפעמים כשטוב להן, מתחילות להילחץ, ואז עושות שטויות שאחר-כך עלולות להצטער עליהן. אני יודע שאת לא התכוונת למה שאמרת, ואני סולח לך." הוא ניסה לשוות לקולו רווי האגו נימה של אמפתיה. "מותק, הנה. אני מגיש לך סולם לרדת מהעץ. חבל שאנחנו..."

"מה אנחנו?! על מה אתה מדבר? יאיר, זהו. נגמר. אין יותר אנחנו. בוא נמשיך עם החיים שלנו."
"די, נועה. למה את מתחפרת ככה? למה את אומרת דברים שאחרי זה תתחרטי עליהם? אני מבין שקצת – "
"לא, אתה לא מבין. אתה מסרב להבין. יאיר, תקשיב לי: זה נגמר! עזוב אותי כבר." טרקתי את הטלפון. לא האמנתי על עצמי. מעולם לא טרקתי למישהו טלפון. אני שונאת אנשים שעושים זאת. איך הוא מצליח תמיד להוציא ממני את הרוע. איך איתו אני לא אוהבת את מי שאני. ולמה אני תמיד נופלת על אנשים כאלה?

ואמא שלי בכלל הרגה אותי עם התגובה שלה, כששמעה שנפרדתי ממנו. "זאת טעות, נוע'לה. בשביל מה את עושה את זה. מה את מנסה להוכיח? יש לך זהב בידיים. איפה תמצאי עוד בחורים כמוהו? איזה חומד של בחור, מנומס ומוכשר. וגם חתיך לא קטן. מה חסר לך?". טוב, אמא שלי מההתחלה התלהבה ממנו. או בעצם מהרגע שהבינה שהוא רופא מתמחה. כבוד גדול. הבת שלה יוצאת עם רופא. זה משתלב נהדר בשיחות עם החברות שלה.

ניסיתי לומר לה, שהוא לא עושה לי את זה. שיאיר פשוט יהיר. "את בררנית מדי" הטיחה לעברי. "ומה עם חגי, וניר – מה היה רע בהם?". ניסיתי לומר לה, שאני רוצה מישהו שיאהב אותי בשביל מי שאני, ולא בשביל שאקשט את יד ימינו בפני חברים וקולגות. שאני רוצה פרפרים ובלונים וזיקוקים. "זיקוקים יש לך ביום העצמאות. לחיים את צריכה בחור הגון, עם עבודה מכובדת. שיוכל לדאוג לך." אבל אני רוצה מישהו שיעריץ אותי, שיפנק אותי, וייתן לי את תשומת הלב הראויה. מישהו שיציית לי ויסגוד לרגלי.

טוב, את המשפט האחרון בטח שלא אמרתי לה. לכי תסבירי לאמא, שאת בקטע של אזיקים ועבדים, ולא כל-כך פשוט למצוא בחור חמוד ואינטליגנט, שגם אוהב שקושרים אותו ומתעללים בו. "אמא, רציתי להגיד לך, שאני מלכת סאדו." אני יכולה לדמיין את זה. היא מאוד תשמח. תחושה של גאווה בוודאי תציף אותה.

לפעמים אני מקנאה בהדס, שותפה שלי, הלסבית. היא כל-כך משוחררת וחופשייה עם המיניות שלה. מביאה אליה בחורות, מסתובבת איתן ברחוב יד ביד, לא מתביישת להצהיר בפומבי על ההעדפות שלה. נדמה לי לפעמים, שהרבה יותר קל אצלם בקהילה. אני לעומתם, כלואה בארון שלי, חושבת עשר פעמים לפני שאני מספרת לחברה הכי קרובה. להם יש מועדונים, מסיבות, חיי קהילה, שידוכים, מגזינים. ואנחנו עדיין מכונסים בעצמנו, מסתתרים באתרים מאחורי ניקים. מחביאים את האזיקים מההורים, מהשותפים. כל דייט הוא סוג של הימור. אם לא מספיקה הדרישה לשילוב הבלתי אפשרי של מראה, הומור, חוכמה, עניין, מקצוע, אז נוסף גם הנעלם הגדול – הוא בעניין?

באופן ספונטני החלטתי ללכת למסיבה. התקלחתי ושמתי על עצמי גופיה אדומה ומכנסיים שחורים. אלגנטי וסולידי. אפילו לא התאפרתי. לא ציפיתי לשום דבר מיוחד, ולא חיפשתי להרשים אף אחד. רק רציתי להיעלם בין אנשים זרים, ולחשוב על כלום.

לא היה קשה למצוא את הדירה לפי המוזיקה. כשהגעתי כבר היה מפוצץ באנשים. לא האמנתי שניתן לדחוס כל-כך הרבה בדירה אחת. התפללתי שלא ייפול עלי איזה משה שלמד אתי בכיתה או שמכיר אותי מהצבא. להפתעתי ולהקלתי לא זיהיתי שום פנים מוכרות. מה הסיכוי במדינה הקטנה שלנו.

וואי! אני חולה על השיר הזה. בדיוק שמו את השיר שלי במערכת. נדחקתי בין האנשים במסדרון, והגעתי לסלון. תפסתי לי פינה מרווחת יחסית, והתמכרתי לקצב. עצמתי עיניים ופשוט נסחפתי עם הצלילים. רקדתי כך זמן מה, לא מרגישה איך הזמן עובד, לא מודעת לעולם שסביבי. נכנסתי למן שיכרון מבלי לשתות טיפת אלכוהול. איזה כיף לרקוד ככה בין אנשים שלא מכירים אותך, בלי להיות חייבת דבר לאיש. בלי שמטרידים אותך. בלי שבאים אליך עם כל מיני משפטים כמו -
"אז מה פרח כמוך עושה במקום כזה?"

לעזאזל. הלכה הקרמה. חוזרים למציאות. פקחתי את עיני וגיליתי מולי בחור בבלורית כהה מתולתלת וגבות נחושות. על פניו נח מבט מטומטם וחמוד, של צפונבוני שמנסה לחכות שרמנטיות שימי-תבורית. לגופו נצמדה חולצת לייקרה כחולה, שלא פספסה שום קימור או שריר. מעבר לג'ינס הדהויים שלבש בצבצו שולי תחתוניו, מרמזים על העולם שמתחת. למה שלא נשתעשע בו קצת, חשבתי לעצמי.

"וואלה. חשבת על המשפט הזה לבד?"
"אהה... האמת שאתגר כרת כותב לי את החומר."
"הוא קצת התדרדר, לא?"
"אה... כן. בגלל זה הוא נאלץ לעשות חלטורות כאלו." הוא לא נשבר, אך סימני מצוקה החלו להופיע בפניו.
"לפחות לא שאלת אותי אם אבא שלי גנן..." ריככתי את הטון.
"שיט! הלך לי המשפט הבא." הוא חייך במבוכה.

החלפנו עוד כמה מלים, עד כמה שהתירו לנו המוזיקה והרעש מסביב. הוא עשה את המיטב לשמור על קור רוח ופאסון, ואני השתדלתי לעשות לו את החיים קשים. נהניתי להתעלל בו קצת, ולראות אותו מתפתל. אם האורות הצבעוניים לא הטעו אותי, נראה לי שגם הצלחתי להוציא ממנו גוונים שונים של אדום. הוא היה כל כך חמוד כשהסמיק, שממש התחשק לי לתת לו ביס.

בסוף ויתרתי לו והצגתי את עצמי. התברר שקוראים לו אייל, אותו אייל מ"דנה ואייל" מהשלט של המסיבה. לא עבר זמן רב עד שברחנו לחדרו. מוקפים בערמות רהיטים התנתקנו מההמון ושקענו זו בעיניו של זה. ראיתי שגם הוא כמה אלי, אך כמו חיכה לאישור ממני. בניד ראש החוויתי לו לגשת אל שפתי. הוא ציית נאמן וקרב את שפתיו לשלי עד לנגיעה. הוא עטף את ראשי בידו, ופער את שפתיו לשלי. מרפרף הילך על עורי, נצמד בגופו אל לבי. נעתרתי לו נמסה בידיו, נשאבת אל פיו. התשוקה במבטו, עיניו הטובות, מגעו החם המחבק דיברו ערגה אלי. ניתכתי בלהט נשיקתו, נמסתי בהבל פיו.

שיכור שפרץ אל החדר העירנו מהחלום ונעלם כמו שבא. התנתקתי מאייל בבהלה. וואו. מה אני עושה? לא מתאים לי עכשיו להיכנס לסיפור חדש. בקושי ייבשתי עכשיו את הביצה של יאיר. זה לא לעניין.

אייל ניסה לחדש את הרגע, אך דחיתי אותו בעדינות. טענתי שאני חייבת לזוז. אבל בכל זאת לא רציתי לאבד את ההזדמנות. הרגשתי שהיה כאן משהו. משהו שונה. לא ידעתי לומר מה. יכול להיות שהוא בעניין? הייתי חייבת לברר. הזמנתי אותו לביקור גומלין אצלי, בתירוץ של עזרה בהתקנת מדף. כאילו שאני לא יודעת לסמן עיגולים על הקיר ולקדוח חורים.

למחרת התעוררתי בתחושה מוזרה. נזכרתי בשיירי חלום מוטרף. יאיר היה שם. הוא זרק עלי טלפונים צעצוע צבעוניים וצחק. ופתאום גם אייל הופיע. הוא חייך אלי בביישנות והפיל רמקול על הראש של יאיר. יאיר מת. אייל נאשם בהריגה, ואני הייתי השופטת. הוא ישב מולי על כיסא הנאשמים באזיקים על הידיים והרגליים, ונראה חסר-אונים ומחכה למוצא פי. גזרתי עליו מאסר עולם והוא הודה לי. מוזר לאללה.

המחשבות שלי היו מבולגנות. אירועי אמש נראו לי רחוקים והזויים. פתחתי את התריס והנחתי לאור השמש להציף את חדרי ואת פני.

בערב צלצל פתאום פעמון הדלת. מי זה יכול להיות? אייל! כמעט שכחתי שהזמנתי אותו. לא האמנתי שבאמת יבוא, בטח לא היום. הייתה לו וודאי ימבה עבודה לנקות ולסדר את כל הבלגן של המסיבה.

פתחתי לו את הדלת והוא פתח לי את החיוך הנבוך שלו. איזה חמוד. זיכרונות מאמש שבו ועלו בי, והחישו את פעימות לבי. שיט! אני בכלל בטרנינג של הבית. לא התכוונתי שיראה אותי כך. טוב, מאוחר מדי. הוא כבר בפנים. ננצל כבר איזו הזדמנות אחר-כך להחליף למשהו נורמלי יותר.

"אז איפה את רוצה את המדף שלך, גברתי?" שאל אייל והציג את ארגז הכלים שהביא עמו. איזה דביל מקסים. הוא לקח ברצינות את הקטע עם המדף. רגע, הוא אמר מה שחשבתי שאמר? גברתי?! צירוף מקרים או שיש בכך יותר מזה? מה הסיכוי.

הראיתי לו את המדף ואת המקום בו חשבתי להתקין אותו. לפחות יצא לי מדף מהעניין, התבדחתי עם עצמי. הסתכלתי עליו עובד. טיילתי בעיני סביב הקווים שלו. עקבתי אחרי ידיו המיומנות, החרוצות, אחרי ההתכנסות שלהן אל הכתפיים החסונות ואל משולש גבו. מבעד לחולצתו דימיתי את שריריו הפועלים בתאום מדויק. כשהרים את ידיו התרוממה איתן חולצתו וחשפה שתי גומות נאות במורד גבו. מתחתיהן ניצבו מוצקים פלחי ישבנו, עגלגלים ועסיסיים. עוד ניפגש, איחלתי לנו.

פזלתי הצידה אל הקיר ליד, ועיני נחה על טבעת הנחושת. התקנתי אותה בקיר מול המיטה רק לפני שבוע, ברגע של אופטימיות. הסבתי את עיני אל אייל, וחזרה אל הטבעת ושוב אל אייל. מה הסיכוי, חזרתי ותהיתי ביני לבין עצמי. טוב, מתישהו נצטרך לחנוך אותה...

כשסיים הלכתי להביא לו כוס מים. עצרתי בדרך בחדר האמבטיה, והתבוננתי בעצמי במראה. נועה, זאת ההזדמנות שלך. עכשיו זה הזמן. אם לא תנסי, אחרי זה תאכלי את עצמך. יש רמזים טובים שגם הוא בקטע, ועכשיו הוא בידיים שלך. בחור חמוד וסקסי יושב בחדרך, ממתין למהלך שלך. לא יכולת לקוות ליותר מזה. כל מה שאת צריכה לעשות, זה לפתות אותו למצב שבו תוכלי לכבול אותו, ומשם הוא כבר חומר בידייך, והשמים הם הגבול. את יכולה לעשות את זה. כבר כבלת בחורים בעבר. זה רק עניין של טקטיקה. הוא לא יתנגד. את מלכה והוא מרגיש את זה. את יודעת איך להוביל אותו בדרכך. נועה - הסתכלתי לעצמי בלבן של העין – לכי על זה!

הטיתי את הראש אחורה, מניחה לשערי לגלוש ולהסתדר. זקפתי אותו חזרה בנחישות, ויישרתי את השערות הסוררות. קרצתי לעצמי, והלכתי לארון השירות הסמוך לחדרי. פתחתי את המגירה התחתונה – "מגירת ההפתעות" כמו שאני מכנה אותה בחיבה. מתחת לסדין המקופל נחו הצעצועים שלי. שלפתי זוג אזיקים ואבזם. החזקתי אותם בידי וחייכתי אליהם. הם חייכו אלי חזרה וחיזקו אותי. תליתי אותם על מכנסי, מוסתרים מאחורי גבי. הלכתי למטבח להביא כוס מים וחזרתי אל החדר, מנסה להסוות את הרעד הקל בידי.

אייל ישב ממתין ומנומס. הגשתי לו את הכוס והודיתי לו מאוד על העבודה. ישבנו על קצה מיטתי ודיברנו מעט. אינני זוכרת על מה. הייתי כה מתוחה, שלא יכולתי להתרכז בשיחה. קיוויתי שהוא איננו משגיח בכך. לעזאזל. איך אני עכשיו מביאה אותו אל הקיר מתחת לטבעת, מבלי שהוא יחשוד או יחשוב שאני פסיכית? אני לא יכולה סתם לבקש ממנו לעמוד שם ולהרים את הידיים, כדי שאוכל לכבול אותן. אולי הוא בכלל לא בעניין, ואז אני לא אדע איפה לקבור את עצמי. אוף, אני חייבת לנסות. אבל איך, קיבינימט?!

טוב, נועה, זה עכשיו או לעולם לא, הפצרתי בעצמי. כל הסימנים מראים שהוא בעניין. בחיים צריך לפעמים להעז. אם את המלכה שאת חושבת שאת, אז הגיע הזמן לדרוש את השרביט. שלחתי יד לאחורי הגב, מיששתי בידי את המתכת ונמלכתי בדעתי. בלעתי רוק ופתחתי:
"אני חושבת שאני חייבת לך תודה מיוחדת."
"לא, שטויות" ניסה לבטל, אך המשכתי בקול מבטיח, שאי-אפשר לסרב לו:
"אתה יכול לקום ולעמוד מולי?"

הוא נראה נבוך ומבולבל, אך לאחר היסוס קל נעמד כבקשתי. זה קורה עכשיו, חשבתי בהתרגשות. הנה הוא מציית לי. לא מצליחה להקיף במחשבתי את גודל הרגע, פעלתי מתוך כוח פנימי עלום. כאילו תוכנית רדומה נעורה בי והכתיבה את צעדי. נעמדתי בהילוך איטי מולו. נעצתי בו מבט חודר, והתחלתי להתקדם לעברו. לעיניו השואלות התגנב צל של מורא. הוא נסוג מפני לאחור. אני חדרתי לתחום שלו, והוא תיקן עמדתו אחורה. דחקתי אותו אחורה צעד אחר צעד, הולכת ומתחזקת, הולכת ומיתמרת, שואבת את כוחו אלי. עם כל צעד הרגשתי איך גלימה עוטפת אותי ואיך דמי מכחיל.

כלאתי אותו נגד הקיר, מתחת לטבעת. לא נותר לו עוד לאן לסגת. מבלי להתיק את עיני המשגיחות משלו שלחתי יד אל מאחורי גבי, ושלפתי את האזיקים. לבי הלם במרץ. כשהמתכת הקרה בידי אספתי את שתי ידיו לפניו, והידקתי סביבן את הסוגרים. במבט מהופנט הוא סר למרותי ללא התנגדות. הרמתי את ידיו האיתנות מעל ראשו, ואבטחתי אותן לטבעת שבקיר באמצעות האבזם. זהו. הוא בידי.

תחושה של הקלה, אושר, וכוח הציפה אותי. אני לא מאמינה. עשיתי זאת. כבלתי את הבחור החמוד הזה לקיר שלי. והוא אפילו לא התנגד. התרחקתי צעד אחורה, להתרשם ממעשה ידי. אייל נראה כל-כך טוב, תלוי כך על הקיר חסר-אונים. כמו שמשון, ששערו נגזז. ידיו המתוחות מעלה הבליטו את שריריהן – יפים, חזקים, אך חסרי תועלת תחת הכבלים. וגופו החטוב נותר חשוף, ללא הגנה. תאווה לעיניים.

אייל התאושש מההלם הראשוני, והחל נאבק בכבליו. התמוגגתי מהמחזה. ידעתי שהטבעת מקובעת היטב לקיר, ושהמתכת שלי חזקה ממנו. הוא ישתחרר רק כשאני אחליט לשחרר אותו. הוא נלחם כמו חיית פרא ברשת הצייד. הוא משך ומתח, וניער והניף. שריריו נמתחו והתכווצו, פועלים בכל הכוח ונזרקים לכל עבר. אך שלשלאות המתכת סגרו עליו איתנה. התמלאתי תחושה של עוצמה ועוררות. ציד נאה נפל ברשתי. העברתי עליו יד בועלת, בוחנת את השלל שתחתיה. אני עוד אתענג על בשרו.

מבולבל, לא יודע אם להילחם בכבלים או בעונג שהחל משתלט עליו, הוא גמגם
"נועה... מה...מה...?"
נראה שהיה צריך לעזור לו להבין את המצב. חסמתי את פיו בידי וחתכתי בקול נמוך –
"עדיף שלא תדבר. מעכשיו אתה שלי, ואתה תדבר כשאני ארשה לך."

אייל נראה מופתע ומבוהל. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם המצב החדש. נראה שלא היה כבול כך בעבר, אזוק ונעול תחת שליטתה המוחלטת של בחורה דומיננטית. חוסר היכולת שלו להגיב, שלילת התנועה וזכות הדיבור תסכלו אותו, והותירו אותו חשוף ופגיע, ללא הגנות. נמשכתי אליו בעוצמה שלא הכרתי. חשתי מסוחררת מכוח ותאווה.

פתאום נזכרתי, שאני עדיין בטרנינג. כמה לא הולם למעמד. הסברתי לו שאני יוצאת לרגע, ושיאלץ לחכות לי. אייל לא הבין. בלכתי אל הדלת הוא קרא אלי בייאוש לא להשאיר אותו כך, ולשחרר אותו.

נעצרתי. מה עובר עליו? הוא עדיין במשחק, או שהוא בכלל לא מתחבר לקטע? בקולו הייתה נימה של מצוקה אמיתית. הוא לא משחק. אולי עברתי את הקו האדום שלו. אני צריכה לשחרר אותו. אבל אולי הוא כן בעניין, וקשה לו להודות בזה? אני מוכנה להישבע שהרגשתי את ליבו דופק מהתרגשות, שמבטו העיד על צלילה לסאב-ספייס. יש רק דרך אחת לדעת.

הסתובבתי לעברו. מבט חטוף לאזור חלציו הבהיר לי שלא טעיתי. הבחור היה לוהט. הוא רק זקוק ליד מכוונת ולמעט חינוך. ובחינוך אני טובה. ולפעמים רעה. צעדתי אל הבחור הכבול שלי, ונעמדתי קרוב- קרוב. לפתתי את גרונו באיום ולחשתי באוזנו –
"אייל. אני לא אחזיק אותך כאן בניגוד לרצונך. אם תבקש אני אשחרר אותך ותוכל ללכת מכאן."

הוא שתק בחרדה וסקרנות. המשכתי –
"אבל נראה לי, שזה לא באמת מה שאתה רוצה" שלחתי יד מוכיחה ומתגרה אל הגבריות המתפרצת במכנסיו. הוא רעד למגעי ונשנק. הרגשתי את השליטה שלי בו מתהדקת. והכרזתי את דברי הסיכום בטון מנצח:
"אם אתה בוחר להישאר, תאלץ לקבל את החוקים שלי. אם אמרתי לך להיות בשקט – אתה תהיה בשקט. ואם אמרתי לך לחכות – אתה תחכה, גם אם אני יוצאת. ברור עד לכאן?"

הוא נע בחוסר נוחות תחת ידי החונקת, והשמיע קולות מחאה.
"ואם קשה לך להיות בשקט – אני יכולה לחסום לך את הפה." נהניתי מהרוע החינוכי המתקתק שפרץ ממני, והלכתי להביא סרט הדבקה. אייל השתולל כאילו באתי לחתוך לו את הזין או לשרוף אותו בחיים. גזרתי רצועה, שמספיקה לכסות את פיו ולהיצמד חזק ללחייו. כשור הפרא הנלחם על חייו הוא התפרע בטירוף, אך האזיקים על ידיו מנעו ממנו כל יכולת התגוננות. חסמתי את פיו עם הרצועה, והידקתי אותה לעורו. איך הוא השתולל. הוא נשף וקצף, ניסה לנגח בקרניו במטדור הבלתי מושג. לבי השתולל איתו.

במאמץ רב ניתקתי את עצמי מהמחזה המהמם הזה, והרוק יבש בפי. רציתי לגעת בו, לחוש את בשרו הרוטט, להכיל אותו בתוכי. אך הכרחתי את עצמי לצאת ולהחליף בגדים.

הוצאתי מהארון את החצאית השחורה הארוכה, וגופיית סאטן שחורה תואמת, והלכתי לחדר האמבטיה. פשטתי את הטרנינג, ונותרתי בתחתונים וחזייה. על הבחורה המעורטלת שבמראה ניכרו סימני העוררות נלחצים כנגד הבד העדין של חזייתה. קולות מאבק ושקשוקי מתכת עלו מן החדר, ולא הצלחתי להסיט מראשי את המראה של אייל הכבול הנאבק באסוריו. שלחתי יד מטה אל מתחת לקו הגומי הדק של תחתוני. ידי המענגת נמשחה בלחותי. נשענת בחולשה על הכיור ליטפתי את עצמי, מרפרפת, משפשפת וממלאת. שמעתי אותו נוהם אל תוך המחסום שהדבקתי לשפתיו, ונהמתי עמו חרישית, מדמה כי איברו הוא בין רגלי, מתמלאת בזין הזקור שלו. הוא התפתל בכבליו, ואני התפתלתי איתו.

מתנשפת וחיוורת משכתי את ידי הרועדת, ושטפתי אותה. שטפתי גם את פני במים קרים והסדרתי את נשימתי. מחיתי את פני במגבת, והסטתי מהם את שיערי הסתור. הזדקפתי בטקסיות. עירומה כמעט לחלוטין לקחתי את החצאית בידי והחלקתי עליה ביד מלטפת. הבד הנחוש הנקי מקמטים היה מוכן ולהוט לשררה. זו החצאית שלי לאירועים מיוחדים. היא כמעט לא זוכה לצאת מהארון, אבל עכשיו היה אירוע מיוחד מספיק. השחלתי את רגליי לתוכה, והרמתי אותה עד למותני, תוך שהיא נצמדת לירכיי. סגרתי את הרוכסן מאחור, חשה את הבד חובק את ישבני. לבשתי את הגופייה ומשכתי אותה על חזי ומטה עד למותני החצאית. הנדתי את ראשי מנערת את השיער, הנחתי לו לגלוש על כתפי ונמתחתי בעמידה אצילית. מיליון דולר! זרקתי לנסיכה הגותית האפלה שנשקפה אלי מהמראה.

כששבתי לחדר, אייל כבר עמד שקט ומובס. ידיו נתלו ברפיון של קרב אבוד, ראשו שמוט ביניהן, וכל דמותו אמרה כניעה. הוא לא ניסה עוד להשתחרר מכבליו, ואף לא להסיר את המחסום מפיו. נראה כי השלים עם חיבוק הפלדה שלי, וכי התרגל והתמסר לכיסוי הפה. רק איברו נותר זקור וגאה בתוך ריסון מכנסיו.

בראותו אותי זקף אייל את ראשו ונדרך. מבטו העיד, כי אילולא היו שפתיו מודבקות, היה פוער את פיו בתדהמה וביראה נוכח דמותי בגלגולה המלכותי. מרותק ומשותק אך ערני ומעורר עקב אחרי בבואי אליו.

"נחמד. אני רואה שחיכית יפה." אמרתי לו בטון סמכותי ומפוייס. "אז אפשר להוריד לך את המסקינג-טייפ?"

הוא הנהן בכניעה חרישית ובערגה. משכתי את הרצועה מעל פיו בהינף יד, גואלת אותו מן המועקה בחמלה של שליטה. התענגתי על הענקת המזור כמו על המטת הייסורים – כוחות הנתונים בידי האדונית כלפי הנתין שלה. אם אחפוץ בכך, אייסר אותו בכאב, ואם ארצה בטובתו אעיף אותו לשמי תענוגות. הוא יפתח את פיו רק ברשותי, ינשום בקצב שאכתיב לו, ליבו יפעם בדופק שאקצוב לו.

הבטתי באסיר שלי באהבה. הוא היה נתון לי בכל מאודו, ולהט התשוקה בער בו. ליטפתי את ראשו בחום, חולפת על שערו, מרפרפת על פניו. הוא נמס והתמכר למגע ידי. קרבתי את שפתי לשלו, לשתות ממעיין תשוקתו. הוא נפער אלי במים חיים, מפכה ושופע. גמעתי ממנו כיונקת מחיותו, כערפדה הניזונה מדמו. הוא נשאב אלי כאחוז דיבוק, מנסה להאריך את ידיו האזוקות אל הקיר בכדי להיצמד אלי עוד. ניכר בו כי רצונו אינו עומד לו עוד, וכי עבד הוא לי וליצרו.

הדפתי אותו ממני בוער וקודח, וניגשתי לשחרר את ווילי. גלשתי בידי במורד צווארו המתוח, חזהו הפועם ומותניו. פתחתי את מכנסיו, כפתור אחר כפתור, ואז משכתי אותם מעליו בתנופה חדה. הוא נותר בתחתוניו, מפרפר ומתפרץ.

השחלתי אצבע פולשת ומתחתי את הגומי. המוח שלו כמעט ניתז דרך הגולגולת. תפסתי את תחתוניו בשתי ידי, ומשכתי אותם באלימות למטה, מגלה את הזין הגואה שלו. הוא לא ידע עוד את נפשו. הוא נמתח לעברי, משתולל, ללא תחושת כאב או מציאות, מקשית את הגב ושולח את הזין קדימה לעברי, מחפש, משתוקק. נפשי סערה בראות אותו עוזב את הקרקע.

חומקת מאיברו הנכסף, נעמדתי לצידו, מחוץ לטווח הגישה שלו. ריסנתי את חזהו בידי, ולחשתי באוזנו:
"אני רוצה שתגמור בלי לגעת בזין שלך."

הוא הסתכל עלי בטירוף חושים, מתוסכל ומגורה. הוא התפתל בחוסר אונים, מת לחוש אותי כנגדו, או לפחות את ידי המקלה על אונו. לו היו לו ידיו לרשותו, היה פורק את המים הסכורים הגואים הגועשים. אך לא אפשרתי לו כל הקלה. מחורפן ונגזל, מרומה ועשוק נפנף באיברו המבקש, המתחנן, הזועק. ידי בערה בלהט חזהו, חשה בשריריו נמתחים, מתכווצים, מפרפרים, מפרכסים. נשימתו מקוטעת וחנוקה, וקולו מרעיד כמו ביבבה. עיניו התועות התלחלחו, ודמעה שטפה במורד לחיו. מחיתי אותה בליטוף אימהי ודרשתי בקול נמוך –
"תסתכל לי בעיניים כשאתה גומר".

הוא הפנה אלי מבט מיוסר, לא ממוקד, רועד ותזזיתי. הנחתי יד מכילה על לחיו ולחשתי לו מצווה ומשלחת –
"אייל – תגמור עכשיו."
קילוח עז ומשחרר פרץ מגופו המותש העירום, נובע ושופע. וכך, בדם מוקז, כרע תחתיו השור הזועם. חניתות בגבו, קרס אל העפר בנשיפה מרוקנת.

שחררתי את ידיו ואספתי אותו אל חיקי. הנחתי לו להתרפק בין זרועותיי, ולהניח את ראשו על כתפי. לאחר המקלחת התרתי לו להישאר לישון אצלי. הוא נרדם כשראשו בין שדי, ושלווה אדירה אפפה אותו. התבוננתי בגבר ילד המוקף בידי, וחייכתי בסיפוק ובאושר.

***
לקריאת הסיפור "מחול שדים":