מנקודת מבטה של המקלדת

בוקר צהרים חמים ונעים של יום שבת. אני מתעוררת עם האנג אובר עצבני אחרי הלילה של אתמול. פלאשים של זיכרונות קופצים לי מול העיניים. ריקודים, שתייה. קפיצות, סודות. יש בי תחושה כזו, כמו אחרי סוף של סרט שאת מחכה בכיליון עיניים שיגיע כבר סרט ההמשך. בקיצור, משהו לא ברור.

יש לי מיטת "King Size" עם ראש מתכוונן. אני מכוונת את הראש טיפה למעלה, מדליקה את הטלוויזיה לראות אם יש משהו חדש ב- CNN או ב- BBC אבל אין שום דבר מרגש. אני מנסה לתכנן את מחשבותיי, מה אעשה ביום יפה שכזה, אך כאב הראש הנורא מעיק על הכל.

אני יורדת למטבח לקחת משהו לשתות ואולי איזה אספירין, ואני מוצאת שם למטה את השותף שלי מביט בי במבט משועשע, כאומר "אמרתי לך לא לשתות כ"כ הרבה". אחרי הכל, הוא הדוקטור שלי. איזה כיף שיש סטודנט שנה אחרונה לרפואה שגר איתי.

"איל, אתה בכלל זוכר משהו מאתמול?"
הוא עונה לי בקול מבודח, "כן, שתינו הרבה. מזל שרועי התנדב לקחת אותנו הביתה, האוטו שלי עדיין שם."
"רועי? מי זה רועי?"
"נו, רועי, את לא זוכרת? העורך דין שלך, שקישקשת לי עליו שעה שלמה אתמול."
"מה? אני? קישקשתי? מי זה בכלל?"
"עזבי, בייב. את עדיין מסטולה. הנה שתי את זה, זה יעביר לך את כאב הראש.
תחזרי לישון."

***
אתמול, בדיוק כשהגענו למסיבה הכריזו על שתייה חופשית למשך השעה הקרובה, ובקיצור, היה שם מכל טוב. כוסיות בלונדיניות עם רובי מים ענקיים מלאים בוודקה האהובה עליי, רקדנים שלא היו מביישים אף כוכב צ'יפינדיילס. מיותר לציין שאני ואייל נהנינו מכל רגע ושטפנו את העיניים.

אני ואייל חברים טובים עוד מימי התיכון. כולם חשבו שנתחתן בסוף, אבל לאייל היה סוד אחד. אייל הומו. אני היחידה שידעה את זה מבין החברים, ולכן, בכל פעם שמישהו העלה את נושא החתונה חייכתי אליו באדיבות והמשכתי הלאה.

כנראה שהיינו קצת יותר מדי שיכורים כי פתאום אייל משך את ידי לרחבת הריקודים באמצע שיר שקט והתחיל ללטף אותי ואני שיתפתי פעולה. רקדנו ריקוד צמוד חושני ומלטף. פתאום כולם הסתכלו עלינו. הוא ירד על ברכיו והתקרב עם ראשו לעבר בטני וירד לכיוון ירכיי ולפתע נגמרה המוזיקה. הוא משך אותי חזרה לכורסאות ליד הבר.

הסתכלתי עליו במבט שואל. הוא קרץ לי התקרב אלי ולחש לי באוזן: "אני יודע שאת מחפשת סאב חדש ונראה לי שיש פה מועמד פוטנציאלי." הוא רמז לי במבטו לכיוון הכניסה והנה ראיתי אותו. הוא היה מתוק. חבורה של אנשים הקיפה אותו, כולם צוחקים ונהנים והוא... הוא בוהה הרגליים הרוקדות. אייל ידע הכל עלי, על הבחורים שהיו איתי ועל אהבתי לעולם ה- BDSM, ממש כשם שאני ידעתי הכל עליו.

***
אני חוזרת למיטה עם המשקה המיוחד שהכין לי אייל. איך אני אתאר לכם את מה שהוא הכין? זה היה ממש מגעיל. כמעט הקאתי. אבל מה, כעבור חצי שעה בערך נעלם לו הכאב ראש כמעט לחלוטין וחזרתי לישון.

בדקות של בין שינה לעירות ניסיתי להיזכר שוב מי הוא אותו רועי המדובר אך ללא הצלחה. ושוב פלאשים של זיכרונות מהמסיבה ואין זכר לרועי באף אחד מהם.

***
החלום.

אני שוב נמצאת באולם הריקודים. המוזיקה נשמעת במעומעם ברקע. מצד ימין אני רואה את אייל מתחרמן לו עם איזה כוסון שמצא לו, ושוב אני חוזרת להביט באותו איש מסתורי, שלדעת אייל מהווה סאב פוטנציאלי לתפארת. מוחי כבר עסוק בפנטזיות שטופות זימה.

פתאום הוא נעלם מעיניי לכמה שניות ושוב חוזר. אני עם הפנטזיות שלי הייתי בטוחה שהוא מתכופף בכדי לנשק את נעליה של אחת הבחורות, אך מסתבר שהוא רק התכופף בכדי לקשור את שרוכיו. לשנייה היה נדמה לי כאילו מבטינו הצטלבו והוא מבין בדיוק על מה אני חושבת, אבל כמעט מייד הוא שב והשפיל את מבטו.

לפתע שמעתי את אייל קורא לי: "היי בייב, רוצה משהו מהבר?"
עניתי לו אחרי התמהמהות קלה, "כן, שני שוטים של סטוליצ'ניה."

הוא והכוסון שלו הלכו להביא את השתייה. חזרתי להביט באותו מסתורי אך הוא לא היה שם. הרגשת החמצה אחזה בי, אך מהר מאוד התנערתי ממנה וחזרתי להביט באייל שכבר היה בדרכו חזרה מן הבר עם השתייה שלנו. הוא ניסה לשדל אותי לחזור ולרקוד איתו, אך ויתרתי על הרעיון וגמעתי בשקיקה את השוט הראשון. הוא כמובן חזר לרחבת הריקודים.

נגיעה קלה בכתפי גרמה לי להסתובב באיטיות לאחור. חשבתי שזה אייל שוב מנסה לשכנע אותי לרקוד איתו, אך הופתעתי לראות את אותו מסתורי.
"אפשר לשבת כאן?" הוא שאל.
"בוודאי" עניתי, חיוך נמתח לו אט אט על שפתי.

בהתחלה הוא נראה לי כמו אותם בחורים ביישנים, אתם יודעים, כאלה ששעה לוקח להם למצוא שורת פתיחה משעשעת ששמעו מאחד מהחברים שלהם. לפני שהוא הספיק לגמגם את המשך המשפט עניתי לו בהחלטיות "נעים מאוד, יעל."
הוא הסתכל אלי במבט נבוך ומייד השפיל את מבטו. "א... ני רועי" אמר בשקט.

פניתי לעבר השולחן לקחת את השתייה ושתיתי במהירות את השוט השני. הוא ראה את שתי הכוסות הריקות ושאל אם יוכל להזמין אותי לעוד כוס. תהיתי ביני לבין עצמי האם הוא סתם ביישן או פשוט אחד שהבין את מקומו בחיים. לאחר התלבטות של שנייה או שתיים הנהנתי בראשי לחיוב הוא קם ונפנה ללכת אל הבר עצרתי בעדו לשנייה ולחשתי לאוזנו: "אמנם קוראים לי יעל, אבל בשבילך זה יהיה 'גבירתי'".
הוא הסתכל אלי במבט מופתע וענה כמעט ללא קול "כ…. כן, גבירתי" ספק אם מופתע ממני או מעצמו ומיהר לכיוון הבר.

הסתכלתי כיצד הוא מפלס את דרכו בין האנשים, ממהר לבר כאילו עוד מעט יגמר הבקבוק האחרון של הוודקה בבר. אני חייבת לציין שנהניתי להסתכל עליו.הוא נראה ממש לא רע בכלל. כשחזר אלי עם הכוס ביד הנחתי אותה על השולחן ומשכתי אותו לרחבת הריקודים.

בדיוק התחיל שיר שקט שאני ממש אוהבת. בניגוד לכל התוכניות הפעם הוא הפתיע. הוא חיבק אותי, נותן לי להשעין את ראשי על חזהו ולוחש לי את מילות השיר. כל הריקוד נראה כמו פנטזיה על נסיכה שהאביר בא להציל אותה. נתתי לעצמי להנות מן הרגע, להיסחף עם התחושה.הוא מוביל את הריקוד ואני ממשיכה אחריו.

עצמתי את עיניי מתמכרת לתחושות, אפילו לא שמתי לב שהשיר נגמר עד שהוא העיר אותי מהחלום וחזרנו לשבת. הבטתי בעיניו והפעם הוא לא השפיל מבט אלא הסתכל ישר אליי. ראיתי את הניצוץ שנדלק בעיניו והייתי בטוחה שהוא ראה את הניצוץ בעיניי. הצעתי לו ללכת למקום שקט יותר.

לקחנו את השתייה ויצאנו החוצה. ליד הדיסקוטק נמצא אזור כורסאות שקט כזה, אולי איזה ניסיון לחקות חוף שקט, אך באמת הייתה שם הרגשה שלווה. פתאום התבלבלו לי המילים, לא ידעתי מה לומר. עמוק בפנים קיוויתי שהוא לא רואה את הסערה שמתחוללת בי. אחרי חצי דקה של שתיקה חזר אלי כושר הדיבור והחלטתי להתחיל מהכרות כללית.

סיפרתי קצת על עצמי והוא סיפר קצת על עצמו.הבטתי בו כמהופנטת, מעולם לא חוויתי דבר כזה. פתאום מאמצע שום מקום בזמן שהוא מדבר שאלתי אותו: "מה הפנטזיה הכי פרועה שלך?" הוא הסתכל בי נבוך ומבולבל מהשאלה הישירה ואני רק אזרתי כוח וחוזק נפשי מהבלבול שלו.

הוא חשש בהתחלה אז כדי לדרבן אותו סיפרתי לו על חיבתי העזה לליקוקי רגליים וכמה אני נהנית ממגעה של לשון חמה על כפות רגלי. כנראה שזה בדיוק מה שהיה צריך כי הוא נפתח לפתע והחל לספר על כמה שהוא אוהב ללקק ויש בו את הצורך לרצות, לתת מעצמו הכל בשביל האחת והמיוחדת. התחלתי להרגיש את מפלס הרטיבות בין ירכיי עולה אבל עצרתי בעצמי, רציתי לשמוע את כל מה שיש לו לומר.
הוא סיפר על שני קשרים שהיו לו אבל לא הצליחו מאחר והנשים שהיה איתן היו בדיוק כמוהו, והוא מחפש מישהי שיוכל לרצות אותה.

הוא סיפר לי על אתרים שהיה בהם, על דברים שראה ושמע על צ'אטים למיניהם.
בניגוד לשיחות אחרות שהיו לי עם סאבים אחרים, השיחה הזו לא נראתה כאילו היא מעין "משחק מקדים" לסשן אלא באמת שיחת היכרות. השיחה נמשכה ונמשכה עד שעות הבוקר המוקדמות.

***
התעוררתי מהשינה עם חיוך גדול מרוח על הפנים, אך דבר אחד נשאר בעיני סימן שאלה גדול: לא זכרתי איך הגעתי הביתה. ירדתי למטה בכדי לחפש את אייל ולשאול אותו איך הגענו הביתה. נכנסתי לחדרו בשקט שמא הוא ישן אך הוא לא היה שם.

לפתע שמעתי רחש קל מהמטבח. הייתי בטוחה שאייל שם מכין ארוחת צהריים או משהו כזה. התחלתי ללכת לכיוון המטבח. "אייל, איך הגענו הביתה?" שאלתי. כשנכנסתי למטבח ציפתה לי הפתעה: מישהו היה שם אבל זה לא היה אייל.

שפשפתי את עיני כדי לראות שאני לא הוזה. הוא עמד שם בבוקסר, חושף גוף חטוב, ובישל, טועם מפה וטועם משם לראות שהכל מתבשל כמו שצריך.
חייכתי אליו ושאלתי אותו: "מי אתה?"
הוא ענה לי: "נעים מאוד, אני דורון," מנגב את ידו בבוקסר ומושיט אותה לשלום. "את בטח תוהה מה אני עושה פה, אני החבר של אייל."
"אה..." הבעתי קצת באכזבה. למה, למה אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים? "טוב, מה אתה מבשל? זה מריח טוב ואני רעבה."
הוא חייך ואמר: "זו הפתעה. עוד מעט אייל יגיע ונשב כולנו לאכול."

בדיוק כשדורון סיים את המשפט מישהו נכנס בדלת. "זה בטח אייל" אמרתי. "נשמע כאילו הוא בא עם עוד מישהו." שניהם נכנסו למטבח, אייל ניגש לחבק את דורון והשני.. הממ... זו היתה הפתעה גמורה.

פתאום חזר אלי החלום של שנינו יושבים ומדברים. כן, כן זה היה רועי. "תראי את מי הבאתי" חייך אליי אייל. שיט. פתאום נזכרתי שאני בחלוק הבית שלי, שיערי פרוע. אוי אלוהים אני נראית... בלאגן. "אני חייבת להתקלח" אמרתי. לא מתייחסת לרועי, נעלמת לי לכיוון האמבטיה.

הם נשארו שם שלושתם, מופתעים במקצת. אייל מייד הכיר בין דורון לרועי, שלושתם ערכו את השולחן בזמן שאני התקלחתי ונראה כי הם שברו את הקרח.

יצאתי מהמקלחת ומייד מיהרתי לחדרי להתלבש. שמעתי את אייל צועק לי מהמטבח: "בואי כבר, אנחנו מתים מרעב". סירקתי קלות את שיערי וניקיתי את פני משאריות האיפור שלא ירדו במקלחת. החלטתי ללבוש את חלוק הסאטן שאייל קנה לי במתנה ליום ההולדת וירדתי למטה למטבח.

***
הארוחה.

רועי הביט בי המום, ראיתי שהוא הסמיק קלות למראה רגליי היחפות. התקרבתי לשולחן, משאירה שובל של ניחוח נעים מהבושם החדש שלי. אייל היה הראשון שדיבר.
"מממ... זה הבושם שסיפרת לי שקנית."
"כן," עניתי, "מריח טוב?"
מייד רועי ענה, "מריח מצויין".
חייכתי לעברו וישבנו לאכול.

הארוחה הסתיימה בקינוח מעולה, תותים עם קצפת, ויין טוב שרועי הביא. עברנו לשבת קצת בסלון, קישקשנו קלות. ואז רועי שישב לידי לחש לאזני: "גבירתי, התכוונת ברצינות לכל הדברים שאמרת אתמול?" חיוך גדול הופיע על פניי. לקחתי איתי את הקינוח ולחשתי לו בחזרה "בוא איתי."

***
החדר.

נכנסנו לחדר. הדלקתי שני נרות בשביל האווירה ושמתי מוזיקת שקטה ברקע. התיישבתי על המיטה, עדיין מחזיקה את הקינוח בידיי. הוריתי לו לסגור את הדלת ולהתיישב לידי. הוא מיהר לעשות כן אבל התיישב למרגלות המיטה. צחקתי קלות ושאלתי, "מה לא היה ברור ב'תשב לידי'" והצבעתי על המיטה.

טבלתי את האצבע שלי בקצת קצפת ונתתי לו ללקק את האצבע. לשון מחוספסת ורכה, הניגוד המושלם. "תוריד את החולצה," אמרתי. הוא חשף גוף די חלק ושזוף. לא רע בכלל, חשבתי לעצמי. מיד שלפתי מהמגירה כיסוי עיניים וכיסיתי את עיניו.
פתחתי את החלוק שלי, מרחתי קצת קצפת על החזה ונתתי לו ללקק את פטמותיי, מתענגת על כל רגע. הקצפת כבר מזמן נגמרה, אבל הליקוקים שלו העבירו בי רטט נעים. מאותה מגירה הוצאתי גם קולר שחור וקשרתי אותו לצווארו, הדוק כך שיהיה ממש רווח דק שיאפשר לו אך ורק לנשום לאט.

הוא המשיך ללקק את הפטמות שלי שבינתיים התקשו להן. רציתי להרגיש את לשונו. משכתי אותו מהקולר למעלה ונישקתי אותו נשיקה מתוקה בטעם קצפת. יאממ... נשכתי קלות את שפתיו, מובילה את הנשיקה למחוזות לא נודעים. נשכבתי על גבי, מניחה לחלוק להיפתח לגמרי, מזיזה את ראשו לכיוון העורף והאוזניים ושוב רטט נעים עובר בי, גורם לגל של חמימות נעימה בין ירכי. אני מנווטת את ראשו בעזרת הקולר, מורידה אותו בשנית לכיוון החזה, מלטפת את שערו וממשיכה לדחוף אותו למטה.

הוא המשיך ללקק את בטני, מתקרב לעבר מפשעתי. אני מזיזה את ראשו לצד גופי. הוא מלקק את המותניים ומגיע לאט לפס התחתונים. בקצות אצבעותי אני דוחפת את ראשו מטה. הוא מתמקד ברגל אחת, מלקק סנטימטר אחרי סנטימטר.

הרמתי את הרגל השנייה מלטפת את פניו בכף רגלי, מניחה אותה על האף שלו ושומעת אותו מסניף את כף רגלי. מרגישה את פעימות ליבו מתחזקות וממהרות כאילו כרגע סיים ריצת מאה מטר ספרינט. אני דוחפת את ראשו למעלה, מגישה לו את אצבעות רגלי, מתענגת על לשונו כשהוא מוצץ את אצבעותי אחת אחרי השנייה, מעביר את לשונו בין האצבעות וגורם לי לתחושת עונג עילאית. אני מרימה את כף רגלי, נותנת לו להרים את ראשו ולהתחנן ללקק את כף רגלי.

הוא בראש מוטה קצת לאחור ואני מניחה את כף רגלי על פניו, נותנת לו ללקק את כף רגלי. כל פעם מרחיקה אותה טיפה ומתגרה בו, אומרת לו להודות לי על הזכות ללקק את הרגל שלי. הוא ממשיך לכיוון העקב שלי ומוצץ אותו.

"תודה לך, גבירתי על הזכות והכבוד ללקק את רגלייך הנעלות. תודה לך שאת נותנת לי להיות העפר מתחת לרגלייך, לגעת בגופך עם הלשון שלי שלא שווה כמו שאני לא שווה כלום לעומתך."

אוף, נמאס לי מאותן תודות ומאותם תחנונים. הכל נשמע אותו הדבר. אתה לא יכול להיות טיפה מקורי? אני יודעת שאתה אפס ואפסים לא חושבים אבל תשתדל... למעני? קמתי מהמיטה. "תתפשט לחלוטין" אמרתי, סוגרת את החלוק בחזרה ותולשת מעיניו את כיסוי העיניים. מיד שולפת מהמגרה את השוט החדש והבתולי שלי שעוד לא ראה ישבן מוצלף מהו.

אני נותנת לו זמן להתרגל לאור הנרות ומעבירה בעדינות את השוט על פניו,
מורה לו להריח את ריח העור החדש, להתרגל לתחושה של השוט, להרגיש את העוצמה המעודנת שיוצאת ממני אליו ומועברת דרך השוט המלטף. הוא עוצם עיניים ונאנח קלות. הוא, שבינתיים התמקם לו במרכז החדר על ארבע, מרגיש את השוט, מריח אותו, מתגרה. אני חוזרת ללטף עת פניו. יד אחת דוחפת את ראשו מטה עד שהמצח נשען על הרצפה. מסתובבת סביבו בונה אט אט את המתח, אני רואה אותו מתענג אך גופו דרוך לקראת ההצלפה שתבוא.

אני ממשיכה להסתובב סביבו, נוגעת לא נוגעת בעדינות, מצפה לרגע שלא יעמוד על המשמר, והנה הוא מתמסר לליטופי. מלטפת את ישבנו הרך והחלק, הוא נאנח שוב ולוקח נשימה עמוקה. הוא אפילו לא שמע עת שריקת השוט באויר וההצלפה נחתה. יותר מהכאב זו הייתה ההפתעה שגרמה לו לצעקה. חייכתי חיוך קטן. נעמדתי מולו והוא הרים מעט את ראשו, נישק את אצבעות רגלי ואמר בלחישה חרישית "תודה גבירתי."

מופתעת מהתעוזה שלו לנשק את רגלי ללא רשות אך במקביל מאושרת כי נראה שהוא יודע לקרוא את מחשבותי, החלטתי לא להעיר לו ולזרום הלאה. כך המשכתי, הצלפה, נשיקה ותודה. מאחר והוא לא היה עתיר נסיון בכל מה שקשור לכאב הפסקתי אחרי ההצלפה החמש עשרה, בודקת את עכוזו האדמדם, רואה איך ישבנו מכווץ, מחכה להצלפה נוספת. אך במקום להצליף, הוריתי לו לא לזוז.

יצאתי מהחדר וירדתי למטבח להביא כמה עזרים חיוניים. כשחזרתי ראיתי אותו עומד ומנער את רגליו. בשניה שנכנסתי הוא כמובן חזר לתנוחתו הקודמת אך זה היה מאוחר מדי. כבר ראיתי שהוא זז למרות שהוריתי לו במפורש שלא לזוז.

הנחתי את הדברים שהבאתי איתי על השולחן. התכופפתי אליו וחפנתי את סנטרו בידי. "אני זוכרת שביקשתי ממך לא לזוז. אני טועה?"
הוא גמגם במקצת וענה בקול סדוק "אבל כאבו לי הברכיים, הייתי חייב לשחרר אותן טיפה."
"וזה לא סבל דיחוי עד שאני אחזור ותוכל לשאול אותי אם מותר לך?"
"אני מצטער, את צודקת, לא חשבתי. אני מבטיח שפעם הבאה..."

התיישבתי על המיטה וציוויתי עליו לעמוד על ברכיו כך שהחזה שלו ובייחוד פטמותיו יהיו בהישג ידי. הוא לא העיז להסתכל לי בעיניים. דיברתי בשקט אבל טון הדיבור לא הותיר שום מקום לספק.

"אני מצפה ממך שתעשה כבקשתי גם כשאני לא נמצאת. במידה ומשהו מפריע לך, אין שום סיבה שבעולם שלא תעצור לשניה ותבקש. אם אפשר אני אתן. ובכלל אתה צריך לסמוך על שיקול הדעת שלי, אבל זה כבר ייבנה עם הזמן. זה ברור לך ?"
"כן, גבירתי," ענה בקול של ילד נזוף.

קמתי מהמיטה מביאה מהשולחן את "עזרי האימון" שהבאתי איתי: אטבי כביסה מעץ ומפלסטיק, שני נרות שבת לבנים ארוכים וכמה קוביות קרח שמעט התמוססו ויצרו מי קרח קרים.