אפרטיף של כאב לארוחת צהריים
מאת זו_שלמטה(נשלטת)
11 במרץ 2005
צהריים. העיר שלה הומה.
הולכת קצת אחריו, מבט חולמני בעיניים, חושבת כמה האנשים האלה, הפרצופים הלא מוכרים האלה שמתבוננים בה עכשיו במבט אטום, לא יודעים כלום, פשוט כלום.
מסתכל בתוך עיניה, מנסה להישיר מבט.
אוהבת את העיניים שלו, עיניים חזקות, המון עוצמה יש במבט ביניהם, עוצמה שגורמת לה לשמוע את פעימות הלב שלה בסטריאו.חשמל עובר, עד שכבר לא יכולה יותר, ומשפילה מבט.
לחץ. לו אין זמן, לה אין זמן, הם נמצאים באיזור מפוקפק של העיר שלה, לא יודעת לאן אפשר ללכת, מחשבות קדחניות בראש, מתקשה להחליט.
הראש נמשך אחורה, יודעת שהוא אוהב את השיער שלה.
מתחילה להרגיש זרמים חמים, פחד, מבוכה, מעוררת כל כך. "לא ברחוב" היא מבקשת, ולא באמת מתכוונת, מודעת לפרצופים הרבים, הלא מוכרים, שמסתובבים שם, ברחוב, ולא יודעים כלום.
"מה זה פה?" שואל בקולו המתכתי, הקשוח, שגורם לרגליים שלה לאבד את העמידות הטבעית שלהן, ומצביע על עוד אחת מיני החורבות שהיא אף עם לא התעמקה בהם.
"האאא... נראה לי שגרים פה", היא מתבוננת על הבנין המוזנח, שנראה נטוש. "חוץ מזה, זה ממש על הרחוב, אני מפחדת..."
מסתכל עליה ומסנן: "כנסי! קדימה, תעלי במדרגות, כלבה שלי!"
עולה בהיסוס, מבנה אבן, נטוש, מלוכלך. מזכירה לעצמה שאיתו היא בטוחה.
"קדימה, כלבה, מצח צמוד לקיר."
חסרת אונים, שדה הראיה כמעט ולא קיים, נכנסת לכוננות ספיגה, דרוכה כמו קפיץ, הנשימה כבדה עליה, מרגישה אותו מאחוריה, מתכווצת, לא יודעת למה לצפות. יודעת שהוא קרוב, כל כך קרוב, והפחד משתק אותה. משתהה בכוונה. השניות האלה עוברות כמו נצח. פעימות הלב נשמעות במוחה כמו פטישים, והרגליים כבר לא נושאות אותה.
מרגישה את ידיו מלטפות אותה, את הצוואר, הכתפיים, מודע למתח, לפחד, רק מגביר אותו, יודע שהיא מצפה לכאב, למכה הראשונה, ומשהה את בואה.
מתמכרת לליטוף, עוצרת את נשימתה, נמשכת אחורה בשיער, צמוד אליה מאחורה, הרגשת האיברים הלחוצים אחד לשני עושה לה טוב, כל כך טוב....
הסטירה לא מאחרת לבוא, בדיוק בשניה שלא ציפתה לה. הכאב צורב, אבל רוצה עוד, עוד להרגיש, עוד.
"זונה, את הזונה שלי, תצעקי את זה, זונה, נו תצעקי!" והיא צועקת, ומקבלת שוב סטירה, "חזק יותר!" והיא צועקת, צועקת, מאבדת שליטה, האצבע שלו מצטמצת על הפטמה שלה, וצובטת, מוחצת. היא מגלה עד כמה האיבר הזה רגיש, זעקות, אנקות, מרגישה חיה, לא יודעת אם תוכל לעמוד בכאב הזה, אבל רוצה, כל כך רוצה.
מקרב את שפתיו לאוזניה, נושך. "אני הולך לזיין אותך עכשיו, לזיין אותך חזק, לזיין אותך כל כך חזק, לפרק לך את התחת, כלבה שלי." כמה שהיא רטובה, מרגישה שעוד מעט תטבע, מפשיל בכוח את מכנסיה, מכריע אותה על המדרגות, מלטף אותה מאחורה, וההצלפה לא מאחרת לבוא. ועוד אחת, ועוד אחת ועוד. והגוף שלה רותח, והיא בכלל לא קולטת איפה היא נמצאת, הרחוב נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך, העולם שלה מצטמצם עכשיו לגרם המדרגות המלוכלך, זועקת, נוהמת, מרגישה את הזין שלו מתחכך בה מאחורה, צמאה, כל כך צמאה אליו.
והוא חודר אליה, והזעקות רק מתחזקות, והכל כל כך חייתי, והמוח עובד, ולא מאמין למה שקורה, וכל הסיטואציה מחרמנת אותה עוד יותר, והשיער שנמשך, וצעקות ההנאה שלו, והכל כל כך אינטנסיבי, נושף בעורפה, נושך אותה, בליל של כאב ותשוקה, שמתמוטט עליה בצעקות, גומר בתוכה, שניהם שרועים מתנשפים, מחוברים על המדרגות.
מסתדרים, מתנקים, הולכים ברחוב, ממהרים. מסתכלת על פרצופים של אנשים שחולפים על פניה, וצוחקת בליבה. כמה שהם לא יודעים כלום.
הולכת קצת אחריו, מבט חולמני בעיניים, חושבת כמה האנשים האלה, הפרצופים הלא מוכרים האלה שמתבוננים בה עכשיו במבט אטום, לא יודעים כלום, פשוט כלום.
מסתכל בתוך עיניה, מנסה להישיר מבט.
אוהבת את העיניים שלו, עיניים חזקות, המון עוצמה יש במבט ביניהם, עוצמה שגורמת לה לשמוע את פעימות הלב שלה בסטריאו.חשמל עובר, עד שכבר לא יכולה יותר, ומשפילה מבט.
לחץ. לו אין זמן, לה אין זמן, הם נמצאים באיזור מפוקפק של העיר שלה, לא יודעת לאן אפשר ללכת, מחשבות קדחניות בראש, מתקשה להחליט.
הראש נמשך אחורה, יודעת שהוא אוהב את השיער שלה.
מתחילה להרגיש זרמים חמים, פחד, מבוכה, מעוררת כל כך. "לא ברחוב" היא מבקשת, ולא באמת מתכוונת, מודעת לפרצופים הרבים, הלא מוכרים, שמסתובבים שם, ברחוב, ולא יודעים כלום.
"מה זה פה?" שואל בקולו המתכתי, הקשוח, שגורם לרגליים שלה לאבד את העמידות הטבעית שלהן, ומצביע על עוד אחת מיני החורבות שהיא אף עם לא התעמקה בהם.
"האאא... נראה לי שגרים פה", היא מתבוננת על הבנין המוזנח, שנראה נטוש. "חוץ מזה, זה ממש על הרחוב, אני מפחדת..."
מסתכל עליה ומסנן: "כנסי! קדימה, תעלי במדרגות, כלבה שלי!"
עולה בהיסוס, מבנה אבן, נטוש, מלוכלך. מזכירה לעצמה שאיתו היא בטוחה.
"קדימה, כלבה, מצח צמוד לקיר."
חסרת אונים, שדה הראיה כמעט ולא קיים, נכנסת לכוננות ספיגה, דרוכה כמו קפיץ, הנשימה כבדה עליה, מרגישה אותו מאחוריה, מתכווצת, לא יודעת למה לצפות. יודעת שהוא קרוב, כל כך קרוב, והפחד משתק אותה. משתהה בכוונה. השניות האלה עוברות כמו נצח. פעימות הלב נשמעות במוחה כמו פטישים, והרגליים כבר לא נושאות אותה.
מרגישה את ידיו מלטפות אותה, את הצוואר, הכתפיים, מודע למתח, לפחד, רק מגביר אותו, יודע שהיא מצפה לכאב, למכה הראשונה, ומשהה את בואה.
מתמכרת לליטוף, עוצרת את נשימתה, נמשכת אחורה בשיער, צמוד אליה מאחורה, הרגשת האיברים הלחוצים אחד לשני עושה לה טוב, כל כך טוב....
הסטירה לא מאחרת לבוא, בדיוק בשניה שלא ציפתה לה. הכאב צורב, אבל רוצה עוד, עוד להרגיש, עוד.
"זונה, את הזונה שלי, תצעקי את זה, זונה, נו תצעקי!" והיא צועקת, ומקבלת שוב סטירה, "חזק יותר!" והיא צועקת, צועקת, מאבדת שליטה, האצבע שלו מצטמצת על הפטמה שלה, וצובטת, מוחצת. היא מגלה עד כמה האיבר הזה רגיש, זעקות, אנקות, מרגישה חיה, לא יודעת אם תוכל לעמוד בכאב הזה, אבל רוצה, כל כך רוצה.
מקרב את שפתיו לאוזניה, נושך. "אני הולך לזיין אותך עכשיו, לזיין אותך חזק, לזיין אותך כל כך חזק, לפרק לך את התחת, כלבה שלי." כמה שהיא רטובה, מרגישה שעוד מעט תטבע, מפשיל בכוח את מכנסיה, מכריע אותה על המדרגות, מלטף אותה מאחורה, וההצלפה לא מאחרת לבוא. ועוד אחת, ועוד אחת ועוד. והגוף שלה רותח, והיא בכלל לא קולטת איפה היא נמצאת, הרחוב נראה כל כך רחוק, כל כך לא שייך, העולם שלה מצטמצם עכשיו לגרם המדרגות המלוכלך, זועקת, נוהמת, מרגישה את הזין שלו מתחכך בה מאחורה, צמאה, כל כך צמאה אליו.
והוא חודר אליה, והזעקות רק מתחזקות, והכל כל כך חייתי, והמוח עובד, ולא מאמין למה שקורה, וכל הסיטואציה מחרמנת אותה עוד יותר, והשיער שנמשך, וצעקות ההנאה שלו, והכל כל כך אינטנסיבי, נושף בעורפה, נושך אותה, בליל של כאב ותשוקה, שמתמוטט עליה בצעקות, גומר בתוכה, שניהם שרועים מתנשפים, מחוברים על המדרגות.
מסתדרים, מתנקים, הולכים ברחוב, ממהרים. מסתכלת על פרצופים של אנשים שחולפים על פניה, וצוחקת בליבה. כמה שהם לא יודעים כלום.
