מכות. רצח. כמעט.

הם עוקפים אותי בדהרה.

אני מביט בחבורה שיושבת באוטו המצועצע ותוהה ביני לביני איזו מוטציה יצרה את היצור הקרוי "ערס אשכנזי" - צפונבונים עם שרשראות זהב, כובעי מצחיה הפוכים שמכסים את השיער המחומצן, זיפי זקן ,סיגריה בזווית הפה ובגדים ממותגים מאיזה בוטיק.

זנב אדום מתקשת מהחלון הימני ונע לעברי, חולף סנטימטר מראשי ונוחת על המושב שלידי. בדל סיגריה בוער שחורך את המושב ומותיר בו חור מכוער לפני שאני מספיק להרים אותו...
מלחמה.

רוכן ומרים את הלום הקטן מתא המפות. מאיץ. משווה מהירות. מוציא יד מהחלון ובתנועת מפרק, כמו שחקן פולו, מכה בפנס הקדמי שלו. רסיסים. קולט במראה את ההבעה המופתעת והנזעמת על פני היושבים מקדימה.
מאותת ויורד למפרץ החניה.
מדמים את הרכב.
כשהם מגיעים, חרון קדוש בגרונם ויללות קרב בוקעות מהערס-מוביל, אני כבר מחוץ לרכב.

הדלתות נפתחות. שלושה. לא. שניים ובחורה. היא נשארת מאחור כשהם מתקדמים לעברי בקללות.
אני מתרכז. הגוף נדרך.
ברכיים מכופפות מעט. רוכן קדימה. שקט.
הזמן כאילו קופא מסביבי. התנועה שלהם הופכת לאיטית וברורה -
ואז, כל שנות התרגול מתמצות לשלושים או ארבעים שניות שבסיומן השניים מוטלים על הרצפה, מחרחרים בכאב.

עומד.
הזמן חוזר לזרום.
אני מרגיש את החיוך המנוול מתגנב אל זווית הפה. חיוך הניצחון שעלה בכל חיסול מוצלח, בכל סיום פעולה. כבר שכחתי ממנו אבל הוא היה שם כל הזמן. המתין להזדמנות להגיח שוב.

מביט בהם. בה. היא צורחת משהו.
"מה עשית להם?! אתה סאדיסט?! מה..."
אני שולח יד לכיס. רואה אותה נרתעת. נרגעת כשאני שולף את חפיסת הקנט ומוציא אחת. נועץ בה מבט. "המבט".
"התשובה היא כן. אני סאדיסט. רוצה סיגריה?"
היא מביטה בי מבועתת. אבל היד שלה נשלחת. רועדת. מצית גם לה אחת.
"הם יחיו" אני אומר לה. "ותגידי להם לזרוק את הסיגריות במאפרה. מילא הסרטן, אבל למה ללכלך?"

***
מתוך "יומן מלחמה", רומן שלא יכתב לעולם.