שביל הבריחה - מיומנה של נשמה אבודה (חלק ראשון)

אני אוהבת לבוא לישון אצל בני. הריח החמים והעוטף של מרכך הכביסה שעל הסדינים שלו מסחרר אותי בכל פעם מחדש. עם כל הפוזה שהוא עושה, כל הקשיחות, הוא בעצם רך ונעים. מין דמות גדולה ומגוננת ששומרת עלי מכל רע. אפילו השדים שלי מפחדים ממנו.

אני רק רוצה להסתכל עליו בפליאה עצומה ולחשוב, איך הוא מצליח לעשות את זה?! רק להסתכל, אפילו לא לגעת. להסתכל ולהריח את מרכך הכביסה. שום דבר לא קיים באותו הרגע שהריח נכנס לי למוח ומתיישב שם, כמו הקדמה לסיפור אגדה, שממנו אתעורר לרחש זרימת המים במקלחת ולריח השמפו. מכורה לריח הזה. ריח של תינוקות. ובני כבר מזמן לא תינוק ובעצם... גם אני לא.

לפעמים יש לי הרגשה שמשהו חסר לי בחיים, בעיקר ברגעים שכואב לי, שרע לי, שהשדים משתוללים אצלי בראש והורסים כל חלקה טובה שעוד נשארה עד שבא לי למות... בא לי למות... ואז אני רואה את העיניים של בני, העייפות האלה עם השקיות השחורות מתחת, ואני נזכרת שהוא כבר יידע איך לגרש אותם. לא שזה לא יכאב, אבל בסוף הם יברחו.

אז אני מתקשרת לבני ומבקשת שיבוא. והוא בא. והוא לוקח אותי מהמקום ההוא ומביא אותי אליו הביתה. אני אוהבת לישון ליד בני. הוא תמיד מחבק אותי. תמיד שומר עלי. "רק לקחת אותך, לשים אותך לידי, לחבק ולישון", ככה בני אומר. ומי אני שאסרב?