כאב

וכתום הסערה,
שוב דממה מקפיאה.
צינת הבוקר עוטפת
מתחת לעצמות
על הלב רובצת
מילים שנזרקו
הצלפות שפגעו
גוף ונפש שספגו
חבטות של כאב מהול בייאוש
סאבית מתרוקנת מרגשות
דום מתמלא בשתיקות
לב מנופץ לרסיסים
נדושובנאלי
מרירות בגוון החיים.

השתיקה רועמת
קורמת עור וגידים
במילים הקשות, הרעות
שפילחו את החדר המיותם
את הלב שנפצע,
כרגיל, שותת דם.
והעור מתקלף
לגרד את הנשמה מבפנים
כשהכי כואב
לראות לו בעיניים
מבט קר, מנוכר
לחפור שוב באותו גלד כואב.
מבפנים רוחות של כאב
מבחוץ צינה אוחזת
שוב הפחד מכווץ, מרסק, משתק
עד שהלב או הראש
יבחר
להימחק, להתנתק.