אפיזודה קטנה בחנות הנעליים
מאת המכשפה בג'ינס(מתחלפת)
27 במרץ 2005
יש לי כידוע שיגעון די גדול לסנדלים. היות ונפתחה באופן רשמי עונת הסנדלים, התחלתי להעשיר את אוסף הסנדלים שלי. חשקה נפשי בסנדלים בצבע כחול והחלטתי לעבור אתמול בין חנויות הנעליים ולסרוק את חלונות הראווה עד שאראה סנדלים כחולות.
אחרי ארבע חמש חנויות, ראיתי אותם. סנדלים בצבע כחול בהיר, כמעט תכלת עם רצועה דקיקה סביב הקרסול ועקב פלטפורה נוח, שיאפשר לי גם לנעול אותן לעבודה.
נכנסתי לחנות שהייתה מלאה באנשים, ניגשתי למוכר העסוק, הצבעתי לכיוון הסנדלים בחלון ואמרתי לו, "כחולים, מידה 41" והתיישבתי לי על כסא שהתפנה בדיוק. בעודי מתיישבת, אני רואה לידי בחור ובחורה, היא מביטה בו מודד נעליים, כל זוג שהוא מודד הוא שואל לדעתה והיא מפטירה באדישות "תחליט אתה". נראה כי הבחור מודד עשרות זוגות ומתקשה להחליט.
המוכר ניגש אלי עם הסנדלים הכחולים. אני מודדת, נעמדת מול המראה ומתאהבת בסנדלים החדשים שלי. "כמה?" אני שואלת, והמוכר אומר "270 שקל," ומוסיף, "זה עור אמיתי". "מצוין," אני אומרת לו, "סגרנו על 200?" המוכר מתנגד ומנסה לשכנע אבל אני חוזרת על הסכום שוב ושוב ובינתיים מורידה את הסנדלים, מושיטה לו אותם עם הקופסה וקמה ממקומי. אחרי שתי דקות הוא שואל "איך את משלמת?" "מזומן" אני אומרת לו, וקולטת בזוית העין, שהבחור שמודד נעליים מביט בי בהערצה. המוכר חושב כמה שניות, מכניס את הקופסה לתוך שקית מושיט לי אותה ואומר "תתחדשי". אני שולפת את הכסף מושיטה לו וצועדת לכיוון הדלת.
המוכר הולך אחרי עוד כמה צעדים וכאילו מנסה לומר משהו נוסף אבל יוצא לו שוב "תתחדשי ותבואי לקנות אצלנו תמיד". אני מסתובבת למוכר ואומרת לו "נחמד למכור ללקוחות שיודעים מה הם רוצים, אה?". הבחור שמדד נעליים המשיך להביט ואז אמר, "הבעיה היא כאלו שלא יודעים מה הם רוצים" תוך כדי השפלת מבטו לאוסף הנעליים שהצטבר מסביבו על רצפת החנות. הסתכלתי עליו במבט קצת מרחם ואמרתי "בדיוק בשביל זה כל גבר צריך לצדו אישה שתקבל החלטות!". הוא חייך חיוך רחב, עיניו ברקו, אני החזרתי חיוך ויצאתי לרחוב עם הסנדלים הכחולות שלי.
***
לעוד אפיזודות מחיי היומיום:
אחרי ארבע חמש חנויות, ראיתי אותם. סנדלים בצבע כחול בהיר, כמעט תכלת עם רצועה דקיקה סביב הקרסול ועקב פלטפורה נוח, שיאפשר לי גם לנעול אותן לעבודה.
נכנסתי לחנות שהייתה מלאה באנשים, ניגשתי למוכר העסוק, הצבעתי לכיוון הסנדלים בחלון ואמרתי לו, "כחולים, מידה 41" והתיישבתי לי על כסא שהתפנה בדיוק. בעודי מתיישבת, אני רואה לידי בחור ובחורה, היא מביטה בו מודד נעליים, כל זוג שהוא מודד הוא שואל לדעתה והיא מפטירה באדישות "תחליט אתה". נראה כי הבחור מודד עשרות זוגות ומתקשה להחליט.
המוכר ניגש אלי עם הסנדלים הכחולים. אני מודדת, נעמדת מול המראה ומתאהבת בסנדלים החדשים שלי. "כמה?" אני שואלת, והמוכר אומר "270 שקל," ומוסיף, "זה עור אמיתי". "מצוין," אני אומרת לו, "סגרנו על 200?" המוכר מתנגד ומנסה לשכנע אבל אני חוזרת על הסכום שוב ושוב ובינתיים מורידה את הסנדלים, מושיטה לו אותם עם הקופסה וקמה ממקומי. אחרי שתי דקות הוא שואל "איך את משלמת?" "מזומן" אני אומרת לו, וקולטת בזוית העין, שהבחור שמודד נעליים מביט בי בהערצה. המוכר חושב כמה שניות, מכניס את הקופסה לתוך שקית מושיט לי אותה ואומר "תתחדשי". אני שולפת את הכסף מושיטה לו וצועדת לכיוון הדלת.
המוכר הולך אחרי עוד כמה צעדים וכאילו מנסה לומר משהו נוסף אבל יוצא לו שוב "תתחדשי ותבואי לקנות אצלנו תמיד". אני מסתובבת למוכר ואומרת לו "נחמד למכור ללקוחות שיודעים מה הם רוצים, אה?". הבחור שמדד נעליים המשיך להביט ואז אמר, "הבעיה היא כאלו שלא יודעים מה הם רוצים" תוך כדי השפלת מבטו לאוסף הנעליים שהצטבר מסביבו על רצפת החנות. הסתכלתי עליו במבט קצת מרחם ואמרתי "בדיוק בשביל זה כל גבר צריך לצדו אישה שתקבל החלטות!". הוא חייך חיוך רחב, עיניו ברקו, אני החזרתי חיוך ויצאתי לרחוב עם הסנדלים הכחולות שלי.
***
לעוד אפיזודות מחיי היומיום:
