מוקדשת ומקודשת

לילה סוער וקודר
ברקים ורעמים ממלאים את חלל האוויר בקולות תותחים ואש מלחמה
כנסיה אפלה, ענקית, ממלאת את קרחת היער
נרות שחורים דולקים
שורות שורות של נזירים, פניהם האפלים מכוסים ברדסים שחורים
נכנסים מבעד דלתות האלון האדירות
מחזיקים נרות, מזמרים מזמור עתיק כזמן עצמו
ממתינים, מזמנים
we invoce di our lighe
we invoce di

מזבח, אבן שיש קרה שחורה
עמודים בארבע כנפותיו
היא שוכבת שם, כפותה קשורה צלובה
על השיש הקר
ממתינה בשלווה
מרחפת בעולמות של לא פה ולא שם
הזויה, ממתינה
לבוא אדונה
הקור לא חודר לגופה, הנרות לא מלהטים את ליבה
ממתינה.

הנזירים סדורים שורות שורות מסביב למזבח
השירה חדלה דממה
הרעמים שתקו
הברקים כבו
רק הנרות מאירים

הדלת האדירה נפתחת שוב
האדון נכנס, צועד
פרסותיו מקישות על ריצפת השייש

היא ממתינה פתוחה פרושה למענו
הוא ניגש אליה, אל כלתו המיועדה
מביט בה סוקר אותה ארוכות
מעביר על גופה את ידיו החמות
את ציפורניו החדות, מסמן אותה מקדש אותה לו
בדמה היא

מחזיק בירכיה
הוא חודר בה במלא עצמתו האדירה
כל אלפי השנים לבדו מתנקזות לתוך אותן נגיחות
גניחותיה מתערבבות בגניחותיו
יוצרות מוזיקה חדשה בעולם
התשוקה האפלה
והיא מתנשאת איתו אל על יורדת עימו אל מעמקי המאפליה הבוערת שהיא ביתו
ביתה
עיניה עצומות כל הזמן, אל לה להסתכל באדונה החדש שבחר בה מכולן להיות כלתו
היא גונחת נאנקת בוערת נחנקת נושמת לרווחה בוכה שמחה
סוערת כמו ים שקטה כמו עיין הסערה

היא
רק היא
נבחרה.