במשך ימים התרוצץ לה בראש הרעיון. היא רצתה לבקש מהמאסטר שיגשים לה פנטסיה, אך חששה. היא חששה שאולי הוא לא יסכים, ומצד שני, שאולי דווקא כן. מפני שלא היתה מסוגלת להביא את עצמה לבקש זאת ממנו פנים אל פנים, היא כתבה לו מכתב באי מייל. היא כתבה לאט, שוקלת כל מילה. אל לה להדריך ולכוון את המאסטר; לה מותר רק לבקש ולומר "תודה" על כל תשובה. שבוע חלף מאז שהמכתב נשלח. היא ידעה שהוא קרא אותו, אבל תגובה לא קיבלה.

בדס"מ נסוב על "ערעור השלווה", חיפוש אחר דחפים וגבולות חדשים, אפשרויות וגירויים. מסע אל קצוות המודע, אל הפינות העמוקות של הפנטזיה. זו אינה בחירה במובן מאליו או בידע הקיים והנוח, אלא צעידה אמיצה אל מקומות בהם לא היה אחר מעולם.

בחצי הלילה ואני ישנה, חולמת / קול דפיקה נשמע עדין על החלון, אני מתעוררת / הזמיני אותי להיכנס, הוא מבקש / היכנס אדון / אני עוד ישנונית, חמה ורכה מתחת לשמיכה...

"על ברכייך, שפחה," הוא אמר אחרי שתמו הדיבורים, הקפה והסיגריה. התפשטתי לאיטי, מודעת מאוד לעיניו הסוקרות והבוחנות אותי. כרעתי על ברכיי בתנוחת ההמתנה הרגילה שלי, נזהרת מלהביט בו ישירות...

מזבח, / אבן שיש קרה ושחורה / עמודים בארבע כנפותיו / היא שוכבת שם / כפותה, קשורה, צלובה / על השיש הקר / ממתינה בשלווה / מרחפת בעולמות של לא פה ולא שם / הזויה, ממתינה / לבוא אדונה...

אני קוראת את תנאי החוזה, לוקחת את העט מעל השולחן וחותמת. הוא קרב אלי, לוקח את העט וחותם גם הוא. ואני יושבת פה מבולבלת לחלוטין: איך תוך רבע שעה הגעתי מראיון עבודה - לחתימה על חוזה שייכות...

היא היתה עם אדונה באותו ערב במרתף המישחקים. היה עימם אורח, אדון צעיר, מתלמד, נלהב מאוד ומלא שאלות...

קמתי על רגלי, לא ביקשתי אפילו רשות. וקרבתי אליו. הוא עדיין שתק. שמתי את זרועותי סביב כתפיו טמנתי ראשי בחזהו וחיבקתי אותו. חיבוק אמיתי. אחרי היסוס קל הוא חיבק אותי בחזרה ופתאום למספר רגעים היינו לגבר ואישה מחובקים.

אבל כשהתקשר אליה באותו ערב והודיע לה שמחר הם יפגשו לסשן ראשון - ביחד עם הציפיה לאחר זמן כה רב הלך והתפתח בה חשש. במשך כל יום המחרת, היום המיוחל, הלך והתפתח בה פחד, מספר פעמים היא התחילה לחייג אליו לבטל את הכל אבל חזרה בה, והפחד חילחל, היא פחדה, לא ידעה מה יהיה, פחדה פתאום ממנו. פחדה יותר מלאכזב אותו.

ההצלפות חזרו ונישנו, היא צרחה ויללה לרחמים.
למרות שידעה שזה מגיע לה. מודה לו בשקט על העונש ועל זה שסלח ולא הישליך אותה מסף דלתו לעולמים.

היא ישבה אל מול המחשב, מביטה בתמונות, מקנאה באותן שפחות שיש להן מה שנלקח ממנה מה שחסר לה כל כך. שמלתה מורמת תחתוניה מופשלים, והוא רובץ על הרצפה בין רגליה המפושקות לשונה הארוכה עמוק בתוך מעמקייה...