ראיון עבודה

ישבתי מתוחה כולי על הכסא. מעבר לשולחן הרחב ישב X, השותף הראשי במשרד עורכי הדין אליו באתי לראיון עבודה נוסף.
"ובכן גב'...", הוא אמר.
הסמקתי ועווית קטנה, בלתי רצונית חלפה על פני. הוא שם לב.
"מה קרה?" דרש.
"כלום", חייכתי במבוכה, "זה... כשקוראים לי גברת, אני מצפה לראות את אימא שלי",תירצתי בחיוך נבוך.
"אני מבין", גם הוא חייך ואור החיוך חדר אל עיניו הנוקשות.

"ובכן, ליילה", שנה וחזר, "מנהלת כוח האדם התרשמה מאוד מהראיון הראשוני..".
הטלפון על שולחנו זימזם.
"כן לאה", הוא אמר בקוצר רוח.
"אני יוצאת עורך דין X" אמרה המזכירה ,"אתה זקוק למשהו נוסף הערב?"
"לא לאה, תודה", אמר. "את רשאית לצאת. לילה טוב."
"לאה עוזבת אותנו", אמר. "את תחליפי אותה ואני מצפה ממך לאותו שרות ואותה נאמנות כמו שציפיתי ממנה והיא נתנה."
"כן עורך דין X" אמרתי, מצייתת.
"אין צורך בכל התואר", הוא חייך. "קראי לי... אדון."
הוא אמר את המילה הזאת באיטיות מאוד מאוד מחושבת, כבוחן.
"כן אדון", נעניתי.

זה זרם.

"ובכן", הוא שנה וחזר, נעמד לידי וסוקר אותי, "ה... מישרה הזאת, מאוד חשובה, דורשת ציות ואחריות מלאות, כאן ומחוץ למשרד".
"מבינה, אדון."
הקליק החשאי היה ברור לעין וגם לאוזן.
"את צריכה לחתום על החוזה שכאן. קיראי אותו בתשומת לב רבה, קחי את זמנך.
אם לא נראה לך החוזה, את רשאית לצאת מכאן כמו לא קרה דבר."
לא נידרשתי לענות, הוא סר ממני, הולך אל מגרת השולחן מוציא סיגר הוואנה גדול, מטפל בו בטיכסיות איטית ויסודית.
ואני, קוראת את תנאי שני הצדדים, לוקחת את העט מעל השולחן וחותמת. הוא קרב אלי לקח את העט וחותם גם הוא.
ישבתי שם, למעשה מבולבלת לחלוטין: איך תוך רבע שעה, הגעתי מראיון עבודה לחתימה על חוזה שייכות.

הוא עמד מעלי, מקטין אותי במידותיו, גבר גבוה, חסון, בוגר ומבוגר.
רעדתי. הוא מזג כוס קוניאק מארון המשקאות.
"נדבר", פסק. "את רשאית להדליק סיגריה אם את רוצה."
"תודה, אדון."
עטפתי את הגביע הרחב בשתי ידי, משחררת אחת בכדי להדליק את הסיגריה שנתן לי.

"ובכן שפחה, את נשארת אני מבין."
"כן אדון."
"מילת ביטחון, תבחרי."
היססתי לרגע, "'סגול', אדון" אמרתי.
"'סגול' זה יהיה מעתה", אמר.
הוא עמד מאחורי, מלטף לתדהמתי את ראשי.

נבצר מבינתי... אולי לפעמים צריך ככה לזרום לסמוך על האינסטינקט.

ישבנו עוד קצת ודיברנו, ואני סיימתי את המשקה והסיגריה.

"טוב שפחה", אמר בקולו האיטי והמדוד, "תתפשטי."
חשתי קצת בושה, קצת היסוס, כאילו לא ציפיתי שכבר אבל זה אולי גם היה ברור שאין טעם לחכות.
התפשטתי לאיטי בפניו, מתביישת, חוששת, הוא רק ישב בכורסת המנהלים הגדולה, חודר אותי בעיניו, מודד אותי, לא אומר כלום.
ואז, עמדתי עירומה מולו במלא גודלי, זרועותי חובקות את עצמי כמו להסתיר, (נסיון שווא).

"תורידי ידיים, לצידי גופך, תסתובבי לאט."
(מכאן,זה כבר היה ברור שאני עונה רק כשהוא מצפה ואני צריכה להבין לבד מתי לשתוק.)
ללא מילה עשיתי כדבריו, והוא קם לגשת אלי. קפאתי במקומי. הלב דהר במהירות אסורה על פי כל חוק, קפואה ורועדת, צרוף מוזר.

הוא התחיל לבדוק אותי, ממשש כל חלק וסנטים. ידיו הקרות בתחילה, התחממו
(איך אפשר להיות קפואה ובאותו זמן לבעור, זה דבר שלא אבין לעולם).

"תאמרי לי כלבה", הוא חקר בעודו צובט בחוזקה וממשש את שדי, "איך ההרגשה לעמוד כאן, נבדקת בידי זר גמור ומתמסרת אליו?"
היססתי שניות, הוא צבט את הפיטמה והוציא מפי צעקה.
"אני חולמת, אדון."
(זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי ובאלהים שצפיתי סטירה באה.)
הוא לא סטר לי.
"חלום טוב או חלום בלהה?"
"שניהם אדון."

שתיקה.

"לכי אל השולחן" ,פקד, "הישעני עליו."
עשיתי כדבריו, שוכבת בחלקי על השולחן, אחורי מוגשים אליו כמין נסיון מינחת פיוס צולעת.
החגורה שרקה ונחתה על אחורי - פעם, פעמיים, שלוש - ופסקה.
"לספור..."
"אחת אדון, שתיים אדון שלוש אדון... עשר... עשרים... שלושים..." (אלהים תעשה שזה ייפסק)
"...40 אדון", וזה נגמר.

אחורי הבלתי מורגלים כבר בעליל, בערו. גלי הכאב החד התפשטו בכל גופי. וויברציות. הגוף והמוח כמו נזכרו פתאום מה הם אמורים לעשות, והתכווצויות שרירי הנרתיק ופי הטבעת הגיעו במהרה. הוא תחב אצבע בפי הטבעת.
"כלבה מיוחמת", ציין בסיפוק לעצמו בלבד.
הוא הכניס אצבע לנרתיק, "מאוד מאוד מיוחמת כלבה?"
"כן, אדון."
"ומה, אם הייתי מרשה לבקש, היית רוצה עכשיו?" חקר בעודו מתחכך לאיטו באחורי ואני מרגישה את הזיקפה הנוקשה מבעד למכנסים, כמו חודרת לא חודרת. "זיון או הצלפה נוספת?"
"שניהם, אדון" באה התשובה הישר מהלב.
"לספה! תנוחת הגשה!"
(אני לא יודעת איך חזרו כל תנוחות הגור ומצאו להן מקום במוחי המפוזר.)

נשכבתי על הספה, על גבי. ידי לצידי גופי, רגליי מורמות מקופלות ומפושקות לרווחה וגוי מקושת קצת כלפי מעלה, מציעה עצמי בפניו פתוחה לגמרי.
הוא ניגש, רכן מעלי. עצמתי עיניים רועדת (כאילו, זיון? כוס? אני? זאת אומרת, הוא לי? אין מצב).
הוא החדיר אצבע ועוד אחת וכף ידו אוגרפה בתוך הנרתיק, מתחילה לבעול אותו בנגיחות חזקות ואטיות.
ואני, אלוהים אדירים מרטיבה בלי בושה. הוא הגביר את הקצב, קורא אותי כספר פתוח, האגרוף מנגח בתוכי כמו הקלישאה העתיקה של אייל ניגוח. גנחתי, נאנקתי, התפתלתי, הזדיינתי עם האגרוף הזה כאילו זה הזיון האחרון, הגמירה הטוטאלית שתבוא בעקבותיו...

הוא גמר עלי, ושלף את האגרוף. אני לא גמרתי.
ואז... ישוע מריה ויוסף!
החגורה נחתה על הכוס באכזריות, (שכחתי בכלל מלנסות לעמוד בקצב הרצחני ולנסות לספור).
לא צרחתי, אני לא צורחת, אבל נקרעתי מבפנים יותר מההפתעה מאשר הכאב.
זה פסק באחת. הוא רכן מעלי, מחבק אותי (להתעלף) מלטף, מוחה את הדמעות ומנחם ברכות.

"את עדיין רוצה להישאר?" שאל אחרי שהתקף הרעידות עבר.
"כן אדון."

"רדי מהספה" פקד כאשר הרגיש שאני כבר פחות או יותר מסוגלת.
עשיתי כדבריו. ירדתי אל השטיח וכרעתי בפניו מקופלת.
"לכי אחרי."
בעקבותיו אני אל ארבע אל חדר האמבטיה הקטן, למקלחון.
נכנסתי כרעתי שם על ברכי.
"להמתין."
עצמתי עיניים, רועדת בחשש ובציפיה.
"בפה."
לקחתי את כלי הזין בפי והתחלתי למצוץ בעדינות, לאט לעלות ולרדת לשאוב.
"לא להעמיד."
שתיתי. הוא מחזיק את ראשי בשתי ידיו ואנחנו ככה כמו היה זה הדבר הכי טיבעי בעולם.
הוא הוציא אותו והשתין עלי את היתר בנינוחות.

התקלחתי. הוא שטף את ידיו, ניגש אלי ועטף אותי במגבת רכה.
"לחדר, שפחה."
על ארבע בעקבותיו.
"לעמוד."
"ללכת אל השולחן."
נשענתי על השולחן פני טמונות בידי.
(לא, ממש לא, בבקשה לא, זה לא מה שאני חושבת שעומד לקרות אני לא מסוגלת יותר.)
זה לא קרה, לא החגורה...

אבל הוא התחיל להיכנס לי בישבן. לא היד, הוא.
ושוב, בנגיחות קצרות וחזקות התחיל לפתוח את אחורי הסגורים זה זמן רב, וזה כאב. כאב מדהים, כאב הכי טוב שקיים.
עצמתי עיניים. מרחפת, גולשת, לא זזה.

ואז נשמע קולה של השפחה בעוד אדונה מגביר את קצב הנגיחות ובועל.
"חזק מאסטר, בבקשה מאסטר, תיתן מאסטר, תכאיבבבבבבבב..."
"את מקבלת שפחה שלי", אמר קולו של אדוני החדש.