דום שתיקה
מאת נוריתE
5 בנובמבר 2006
במשך ימים התרוצץ לה בראש הרעיון. היא רצתה לבקש מהמאסטר שיגשים לה פנטסיה, משאלה שלה, אך חששה, חששה שאולי הוא לא יסכים, ומצד שני, שאולי כן.
היא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לבקש זאת ממנו פנים אל פנים, ולכן, עשתה את מה שנהגה לעשות בעבר: כתבה לו מכתב באי מייל. היא כתבה לו הרבה: יומן יומי, שירים, בקשות, פנטסיות, והוא אהב את זה, היה מרוצה משפחתו היצירתית, על משאלותיה ובקשותיה שיעשה בה דברים.
היא כתבה את האי מייל לאט, שוקלת כל מילה ומנסה שלא לשוות למכתב מראית של תסריט מוכן, כביכול, מראש. אל לה להדריך ולכוון את המאסטר; לה מותר רק לבקש ולומר "תודה" על כל תשובה.
שבוע חלף מאז שהמכתב נשלח. היא ידעה שהוא קרא אותו, אבל תשובה לא קיבלה. מאוכזבת במקצת אבל גם נושמת לרווחה בהקלה, קברה את הרעיון בעמקי מוחה.
ערב אחד, לאחר סשן מענה ומענג במיוחד שעשה בה, היא ישבה למרגלות כורסתו, על השטיח, ראשה מונח על ברכו בעוד שהוא מעשן את המקטרת האהובה עליו ומלטף את ראשה כבהיסח הדעת. לפתע, הוא אמר: "את ישנה אצלי בסוף השבוע, כלבה שלי. ביום חמישי את תנוחי, ובשישי, בשמונה בערב בדיוק, את אצלי".
היא נתמלאה שימחה, חושבת על כל סופי השבוע שבילו יחד: ערבי שישי של "קבלת השבת" הארוכה שהיה עושה בגופה, הבקרים הנינוחים של שבת שבהם היתה מתעוררת בחדרה, מתענגת על כל רגע, והשעות הארוכות בין סשן לסשן, שעות שבהן היתה רבוצה למרגליו, משעינה ראשה על כף רגלו ומתעלסת איתה בעודו עסוק בעבודתו במחשב, או אף טוב מכך, יושבת, ממש יושבת, עירומה כדרכה בביתו, ליד המחשב שלה, עסוקה גם היא בכתיבה.
ערב שישי הגיע. הם ראו סרטים, כאלה שאהבה, והסשן היה עדין וענוג במיוחד, מלווה בהרבה שעווה, שוט, אוננות וגמירות מרובות לפקודה החוזרת ונשנית: "תגמרי, בהמה שלי".
הוא שילח אותה על ארבעותיה לחדר הממ"ד, שם התקלחה והתנקתה מבפנים ומבחוץ, ואז נשכבה על המזרן, פניה לקיר, ממתינה. הוא בא אליה וכרע לידה, מרתק את שרשרות הברזל לאזיקי העור על פרקיה וקרסוליה, וקושר אותה לקיר. כשהיא בטוחה ושמורה ושוקטת, הוא כיסה אותה בשמיכת הפוך שלה, נשק על מצחה, ציווה עליה "לילה טוב" מלא רוך, כיבה את האור והלך.
מחשבות על אותה משאלה נשכחת עלו בה עד שנרדמה.
בבוקר הוא העיר אותה בגערות רמות, מטלטלה ביד גסה. הוא התיר אותה מהקיר, שם קולר ושרשת על צווארה, וגרר אותה על ארבע אל המקלחון, שם ביצע בה חוקן ארוך וכואב. לאחר מכן הוא שטף אותה באופן יסודי, לא נותן לה לעשות את הדברים לבדה בעוד שהוא צופה בה כבדרך כלל.
"מעכשיו, דממה, כלבה. דום שתיקה".
כשהיא על ארבע כהרגלה, אבל במהירות כמעט גסה, הוא הוביל אותה אל המיטה בחדר הסמוך, מיטה עליה לא הורשתה מעולם לעלות פרט לרגעים אינטימיים מסוימים עם שפחותיו האחרות. המיטה היתה עירומה ממצעים, ועליה רק מזרן וכמה שמיכות פוך עבות מגולגלות לכדי גליל עבה.
היא הועלתה והושכבה על ביטנה, אגנה מוגבה על אותו הגליל. חבל ארוך וחזק הושחל בין טבעות האזיקים לבין הטבעות בארבע פינות המיטה, והיא נכפתה למיטה כשהחבל נכרך עוד ועוד סביב גופה, מרתק אותה עד כדי חוסר יכולת לזוז.
כעת ידעה שבאה לה משאלתה. פחד אחז בה.
האדון לא הוציא מילה מפיו, נהג בה כבחפץ.
הוא שם את תחתוניה המשומשים בפיה וקשר עליו מטפחת, סותם את פיה. הוא כיסה את עיניה בבד שחור, ומיד החלו ההצלפות של שוט הזנבות מכפות הרגליים לאורכן ועד הישבנים והגב, מכסות את כולה בקצב איטי, נוקשה ולא מתפשר. הכאב המונוטוני כמעט החל להגליש אותה לספייס, אבל לא ניתן לה הזמן לכך...
השוט הוחלף בקיין, והקיין כבר לא ריחם. המאסטר עדיין שתק. חרדתה וכאביה עלו לשמיים, מסירים ממנה כל זכר לספייס. היא החלה לגנוח אל תוך המטפחת, לבכות, לצעוק, וזה לא חדל. היא התפתלה נואשות, מנסה לשחרר את החבלים, להימלט, אך לא היה לאן ולא היה איך.
"שתקי!" הוא רעם לרגע.
הכאב חדל באחת.
היא שמעה את דלתות החדר והמרתף נפתחות, ולאחר מכן שמעה קולות מתלחשים. היא עדין רעדה והשתנקה. כל גופה בער בכאב שלא ידעה כמותו, והספיס לא בא אליה להציל אותה ממנו.
היא הותרה מהקשירות, מטולטלת כמו שולחן ישן או כל חפץ אחר חסר משמעות, והונחה על גבה, מוגבהת על השמיכות. רגליה פושקו, מרותקות היטב. גופה שב ונקשר עד לכדי חוסר תנועה מוחלט.
היא נבעלה בכל פתחי גופה באחת, בוערת, מתפתלת וגונחת, ספק בכאב ספק בהנאה פראית, קמאית וקדומה, כמו בהמת השדה הפראית והלא מרוסנת מינית שהיתה לפעמים הופכת להיות תחת שוטו, אגרופו ושאר הדברים שהחדיר בה.
"לגמור, בהמה, תתכונני!" - חדר קולו הרועם של האדון אל תוך נבכי מוחה התועים. "גמרי, בהמה שלי. שלוש, שתיים, אחת, עכשיו...".
היא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה לבקש זאת ממנו פנים אל פנים, ולכן, עשתה את מה שנהגה לעשות בעבר: כתבה לו מכתב באי מייל. היא כתבה לו הרבה: יומן יומי, שירים, בקשות, פנטסיות, והוא אהב את זה, היה מרוצה משפחתו היצירתית, על משאלותיה ובקשותיה שיעשה בה דברים.
היא כתבה את האי מייל לאט, שוקלת כל מילה ומנסה שלא לשוות למכתב מראית של תסריט מוכן, כביכול, מראש. אל לה להדריך ולכוון את המאסטר; לה מותר רק לבקש ולומר "תודה" על כל תשובה.
שבוע חלף מאז שהמכתב נשלח. היא ידעה שהוא קרא אותו, אבל תשובה לא קיבלה. מאוכזבת במקצת אבל גם נושמת לרווחה בהקלה, קברה את הרעיון בעמקי מוחה.
ערב אחד, לאחר סשן מענה ומענג במיוחד שעשה בה, היא ישבה למרגלות כורסתו, על השטיח, ראשה מונח על ברכו בעוד שהוא מעשן את המקטרת האהובה עליו ומלטף את ראשה כבהיסח הדעת. לפתע, הוא אמר: "את ישנה אצלי בסוף השבוע, כלבה שלי. ביום חמישי את תנוחי, ובשישי, בשמונה בערב בדיוק, את אצלי".
היא נתמלאה שימחה, חושבת על כל סופי השבוע שבילו יחד: ערבי שישי של "קבלת השבת" הארוכה שהיה עושה בגופה, הבקרים הנינוחים של שבת שבהם היתה מתעוררת בחדרה, מתענגת על כל רגע, והשעות הארוכות בין סשן לסשן, שעות שבהן היתה רבוצה למרגליו, משעינה ראשה על כף רגלו ומתעלסת איתה בעודו עסוק בעבודתו במחשב, או אף טוב מכך, יושבת, ממש יושבת, עירומה כדרכה בביתו, ליד המחשב שלה, עסוקה גם היא בכתיבה.
ערב שישי הגיע. הם ראו סרטים, כאלה שאהבה, והסשן היה עדין וענוג במיוחד, מלווה בהרבה שעווה, שוט, אוננות וגמירות מרובות לפקודה החוזרת ונשנית: "תגמרי, בהמה שלי".
הוא שילח אותה על ארבעותיה לחדר הממ"ד, שם התקלחה והתנקתה מבפנים ומבחוץ, ואז נשכבה על המזרן, פניה לקיר, ממתינה. הוא בא אליה וכרע לידה, מרתק את שרשרות הברזל לאזיקי העור על פרקיה וקרסוליה, וקושר אותה לקיר. כשהיא בטוחה ושמורה ושוקטת, הוא כיסה אותה בשמיכת הפוך שלה, נשק על מצחה, ציווה עליה "לילה טוב" מלא רוך, כיבה את האור והלך.
מחשבות על אותה משאלה נשכחת עלו בה עד שנרדמה.
בבוקר הוא העיר אותה בגערות רמות, מטלטלה ביד גסה. הוא התיר אותה מהקיר, שם קולר ושרשת על צווארה, וגרר אותה על ארבע אל המקלחון, שם ביצע בה חוקן ארוך וכואב. לאחר מכן הוא שטף אותה באופן יסודי, לא נותן לה לעשות את הדברים לבדה בעוד שהוא צופה בה כבדרך כלל.
"מעכשיו, דממה, כלבה. דום שתיקה".
כשהיא על ארבע כהרגלה, אבל במהירות כמעט גסה, הוא הוביל אותה אל המיטה בחדר הסמוך, מיטה עליה לא הורשתה מעולם לעלות פרט לרגעים אינטימיים מסוימים עם שפחותיו האחרות. המיטה היתה עירומה ממצעים, ועליה רק מזרן וכמה שמיכות פוך עבות מגולגלות לכדי גליל עבה.
היא הועלתה והושכבה על ביטנה, אגנה מוגבה על אותו הגליל. חבל ארוך וחזק הושחל בין טבעות האזיקים לבין הטבעות בארבע פינות המיטה, והיא נכפתה למיטה כשהחבל נכרך עוד ועוד סביב גופה, מרתק אותה עד כדי חוסר יכולת לזוז.
כעת ידעה שבאה לה משאלתה. פחד אחז בה.
האדון לא הוציא מילה מפיו, נהג בה כבחפץ.
הוא שם את תחתוניה המשומשים בפיה וקשר עליו מטפחת, סותם את פיה. הוא כיסה את עיניה בבד שחור, ומיד החלו ההצלפות של שוט הזנבות מכפות הרגליים לאורכן ועד הישבנים והגב, מכסות את כולה בקצב איטי, נוקשה ולא מתפשר. הכאב המונוטוני כמעט החל להגליש אותה לספייס, אבל לא ניתן לה הזמן לכך...
השוט הוחלף בקיין, והקיין כבר לא ריחם. המאסטר עדיין שתק. חרדתה וכאביה עלו לשמיים, מסירים ממנה כל זכר לספייס. היא החלה לגנוח אל תוך המטפחת, לבכות, לצעוק, וזה לא חדל. היא התפתלה נואשות, מנסה לשחרר את החבלים, להימלט, אך לא היה לאן ולא היה איך.
"שתקי!" הוא רעם לרגע.
הכאב חדל באחת.
היא שמעה את דלתות החדר והמרתף נפתחות, ולאחר מכן שמעה קולות מתלחשים. היא עדין רעדה והשתנקה. כל גופה בער בכאב שלא ידעה כמותו, והספיס לא בא אליה להציל אותה ממנו.
היא הותרה מהקשירות, מטולטלת כמו שולחן ישן או כל חפץ אחר חסר משמעות, והונחה על גבה, מוגבהת על השמיכות. רגליה פושקו, מרותקות היטב. גופה שב ונקשר עד לכדי חוסר תנועה מוחלט.
היא נבעלה בכל פתחי גופה באחת, בוערת, מתפתלת וגונחת, ספק בכאב ספק בהנאה פראית, קמאית וקדומה, כמו בהמת השדה הפראית והלא מרוסנת מינית שהיתה לפעמים הופכת להיות תחת שוטו, אגרופו ושאר הדברים שהחדיר בה.
"לגמור, בהמה, תתכונני!" - חדר קולו הרועם של האדון אל תוך נבכי מוחה התועים. "גמרי, בהמה שלי. שלוש, שתיים, אחת, עכשיו...".
