על ארבע, שפחה

"על ברכייך, שפחה," הוא אמר אחרי שתמו הדיבורים, הקפה והסיגריה. התפשטתי לאיטי, מודעת מאוד לעיניו הסוקרות ובוחנות אותי. כרעתי על ברכיי בתנוחת ההמתנה הרגילה שלי, רגליי מקופלות תחתיי, ישבני עליהן וידיי מונחות על ירכיי, נזהרת מלהביט בו ישירות. "איך תקבלי את אדונך מהיום ואילך?" הוא שאל. רכנתי קדימה ונשקתי את נעלו. "יפה, שפחה," הוא ליטף קלות את ראשי.

"תתכופפי קדימה, ראש על השטיח, ופשקי את שני הישבנים בידייך." עשיתי כדבריו. הוא הכניס יד אל הפתח הלח, בדק, ומשם המשיך אל פי הטבעת, מחדיר אצבע, ממשש. אחר כך נתן לי ללקק אותה. הייתי מגולחת כולי, אחרי חוקן ארוך ומיקלחת ושמן תינוקות. הרבה זמן כבר לא ערכתי לעצמי את הטכס הקטן הזה, הרגשתי טוב.

"על ברכייך, לפני." ניצבתי מולו, על ברכיי. הוא צבט את פיטמותי ארוך וחזק. עצמתי עיני וגנחתי קלות, הפיטמות תמיד היו מקום רגיש במיוחד אצלי. הכאב עבר גלים גלים בגוף ואני התנודדתי קלות, מגבירה בעצם את הצביטה-משיכה, מנסה ללא מחשבות לזרום עם הכאב, ולא בהצלחה מרובה.

הוא עזב את הפיטמות אבל רכן אל תיקו והציא ממנו זוג מצבטי מתכת מפחידים למראה ושם אותן על הפיטמות. זה כבר באמת,כאב. בלא מחשבה הושטתי יד להסיר אותן, אך הוא סטר עליה, בליוויות "לא" חמור ופוקד. לאחר מכן פקד, "תתחילי לאונן, שפחה!".

בהיסוס, הושטתי יד למטה אל בין רגלי המפושקות, עומדת כך מפושקת ופתוחה על בירכיי, מלטפת את הפתח את הדגדגן. המצבטים מכאיבים עד דמעות אבל אני מתחילה להתייחם מהכאב, מהליטוף, מתחילה לאט להרטיב. הנרתיק ופי הטבעת, מתכווצים, נפתחים, נסגרים בתאום מושלם, ועד מהרה גם היד השניה שם. אני רוכבת על ידי למולו, מדמיינת את מבטו חודר בי עמוק, פותח אותי.

אני מעבירה אל מול עיני העיוורות תמונות אותן אספתי... מוצלפות, מושפלות, משתינות, מזויינות מאחור... ואני מתחממת ומתחממת, גולשת בלי להרגיש מהישיבה אל שכיבה ומשתוללת על עצמי מול עיניו, והוא, שותק. גמרתי, באתי - מילים שאין להן משמעות, שלא מסבירות מה קרה בי שם.

הוא עדיין שתק, נתן לי לנוח מספר רגעים ואני בספייס כאב-גמירה אדיר. "על ברכייך מיד!" הוא רעם לפתע מאמצא השומקום. חזרתי לעמדת המוצא שלי, ידיי על ירכיי
כשמשמעות המעשה התחילה לחדור אל מוחי: הסשן עוד לא התחיל ואני פה כמו כלבה פרועה גומרת?

"ידיים קדימה," הוא ציווה. הושטתי ידי וסרגל מתכת דק נחת עליהן בכוח אכזרי, עשר פעמים על כל אחת. הסתנוורתי מדמעות הכאב אבל שתקתי, מה שבא גם הולך.

לאחר מכן בתום העונש נשקתי את כף ידו. "לנוח עכשיו," פקד. ישבתי ישיבה מזרחית למרגלותיו. דבריו היו מעשיים ומסבירים. הפנמתי, ובשליפה של רגע, נשקתי שוב את נעלו. הדלקנו סיגריה והוא שם מוזיקה שהגיעה מאי שם. השתיקה היה יפה ומבורכת אבל נגמרה עד מהרה.

"קומי השעני על הכורסא, ישבן מובלט, רגליים מפושקות." חזרתי מיד למצב שפחה צייתנית ועשיתי כדבריו. השריקה המוכרת. שוט זנבות הונחת על אחוריי, שלא פחות כאבו מהפטמות דלעיל, כבר לא היו מורגלים לכאב שכזה. אבל במצבי קיבלתי את הכאב בברכה, שקעתי הספירה!

" אחד אדון, שתיים אדון, שלוש אדון..." המונוטוניות שבספירה השקיעה אותי עוד יותר, ועדיין הייתי חמה, הרגשתי את עצמי מטפטפת ומרטיבה, מיוחמת מהכאב. "שלושים אדון, ארבעים אדון,..." הפעם זה היה מדהים. מבלי שהרגשתי בכלל, תוך כדי הצלפות וספירות, הוא הוריד אותי בעדינות על ארבע כשישבני מוגש לפניו, מצפה שוב ושוב לשוט.

מרחפת, שמעתי רוכסן נפתח מאי שם. האדון העמיד אותי על ברכיי ומבלי לחכות הכניס את הכלי אל תוך פי, בועל אותו חזק וקיצבי, כמו לא שם לב לתנועות היניקה-מציצה שלי, עד שהתרגלתי לקצב שלו, לכלי המוכנס עמוק לגרוני. יורקת, נחנקת, משתעלת, דומעת, מפסיקה לשניה ומחדשת את הקצב בעצמי ביתר שאת.

הוא יצא מהפה, השעין אותי על הכורסא, ובא מאחורי, תופס אותי חזק, מקרב את קצת הכלי האדיר אל פתח פי הטבעת ובבת אחת דוחף אותו פנימה ומושך אותי אליו בנגיחה חדורה עד הסוף, בועל ובוטש אותי בפראות כמעט, ואני נאנקת, רוכב עלי ואני מחזירה לו קונטרות כמו חית פרא בשדה, מתכווצת שוב, נועלת את פי הטבעת על הכלי, מחזיקה ולא מרפה בעוד הוא גומר בתוכי, ויללת ביאתי מתערבת בזימרת ביאתו.

האדון שלי,
בועלי ואדוני.