רסן
מאת Aiko(נשלטת){Jake}
2 באפריל 2005
היום הוא מביא לה מתנה.
מסובב את המפתח בזהירות, נכנס בצעדים רחבים ושקטים.
הוא מצליח להתקרב כמעט עד מרחק נגיעה לפני שהיא מבחינה שהוא שם, מסתובבת ומזנקת עליו בחיבוק. רק לרגע; מייד יורדת על ברכיה ומתרפקת על רגלו דקה ארוכה, מתחככת ומגרגרת כמו חתולה.
"התגעגעת אליי, ילדונת?"
"נורא. ואתה?"
"גם אני. הבאתי לך משהו."
בתנועה של קוסם הוא שולף מאחורי גבו שקית קטנה ומוציא מתוכה מכשיר שכמותו לא ראתה אף פעם. מעין רסן של סוסים, שחור במקום מתכתי, מחובר לסבך רצועות שנועדו לקבע אותו אל ראשה. עיניה מצטמצמות בחשדנות והיא שולחת יד מהססת.
"לא לגעת!" הוא מתיז. ואחרי רגע מוסיף: "ידיים מאחורי הגב."
היא משלבת את ידיה מאחורי גבה ומשהו בנימת קולו גורם לה גם להזדקף מעט. ראשה מוחזק גבוה, אבל העיניים נטועות ברצפה.
"מה את?"
היא מהססת מעט לפני שהיא עונה. שוקלת אלף תשובות. לבסוף: "שלך, מאסטר."
"ומה את בשבילי?"
"כל מה שתרצה שאהיה."
הוא מלטף אותה על ראשה.
"הכלבה שלי?"
"כן, מאסטר."
"הזונה שלי?"
"כן."
"חיית המחמד?"
"כן."
"אהובתי?"
"כן, מאסטר."
"הסוסה שלי?"
"כן."
שתיקה ארוכה. היא רוצה להרים את מבטה, אולי רק להציץ מזווית העין, אבל כופה על עצמה לא להניע איבר עד שהיא שומעת אותו מדבר שוב. "תפתחי את הפה."
הוא מחדיר שתי אצבעות ארוכות אל תוך פיה והיא מוצצת אותן בקולניות, מרגישה גלים של חום פושטים באטיות בין ירכיה, ואת הרטיבות שמלחלחת את שפתי הכוס. הוא מניע אותן בפנים (כמו שבודקים לסתות של סוס, היא חושבת לעצמה), בועל את חלל פיה, גורם לה להאדים ולהשתנק.
האצבעות נסוגות באחת, מותירות אותה משתעלת מעט ודומעת. היא מסתכלת עליו בעיניים מואדמות.
"בואי אחריי."
מתחילה להתרומם, אבל הוא מצקצק בלשונו בחיוך. "לא ככה. תזחלי."
המרחק בין המטבח לחדר השינה הוא רק עשרה מטרים, אבל זהו מסלול ייסורים. היא משתרעת על הרצפה ומתחילה לגרור את גופה באטיות מכאיבה. לשלוח יד, לפתל אחריה את מלוא משקלו של הגוף, ואז יד שנייה, וחוזר חלילה. רק כמה סנטימטרים בכל פעם.
היא מנסה לשווא להיצמד לעקביו. היא כבר יודעת שזהו ניסיון סרק; בכל פעם הוא מגיע לחדר השינה לפניה, צופה בה בשלווה נאבקת על כל סנטימטר עד שהיא מגיעה אל רגליו ונותרת שכובה שם, מחכה לרשות לקום.
הפעם ההוראה משתהה זמן רב מהרגיל, אבל לבסוף היא מגיעה: "על המיטה."
היא מטפסת על המיטה הזוגית ונעמדת על ארבע בישבנה אליו, על קצה המיטה, נגישה ונוחה: הגב קעור מעט, הרגליים פשוקות, הישבן מורם אל על. "תפתחי את הפה" הוא אומר שוב, והיא פותחת ומרגישה את המתג מוחלק פנימה, קר וקשה, ואז את הרצועות מהודקות מאחורי ראשה, כך שהמכשיר מותח את זוויות שפתיה לאחור באורח מכאיב.
מאחוריה, היא שומעת רוכסן נפתח. מנסה לסובב את ראשה ולהגניב מבט, אבל הוא אוחז במושכות ומושך אותן אליו בחוזקה, מאלץ אותה לקשת את צווארה לאחור. המתג הופך את יבבת הכאב שלה לנהמה.
"את פשוט לא יכולה להתאפק, הא?"
המתג בפיה מונע ממנה לדבר והיא מנסה להנהן, אבל התנועה מכאיבה לה. דמעות של תסכול ובושה ממלאות את עיניה, מתגלגלות לאיטן במורד הלחיים וצונחות על כיסוי המיטה.
"זה בסדר." הוא אומר בחיוך קטן ואכזרי. היא לא רואה אותו, כמובן, אבל היא יודעת כיצד החיוכים שלו נשמעים. בייחוד אלו האכזריים. "אל תתאמצי. אני יודע שאת רוצה. רוצה? את זקוקה לזה. את מיוחמת לחלוטין - אני מריח אותך עד לכאן."
ובאמת, ירכיה כבר לחות ומבריקות, ובאוויר עומד הריח הכבד והמתקתק שאין לטעות בו.
היא מרגישה אותו מתרחק ממנה מעט ועוצרת את נשימתה.
הוא חודר באבחה אלימה אחת, כמו היה מנסה לבקע את גופה לשניים. המושכות, מתוחות בין כה כמו מיתר, נמתחות עוד יותר עם כל תנועה שלו, גורמות למתג בפיה להיקרע כמעט ממקומו. הוא בוטש בבשר הרך, רוכב עליה בבטחה שעה שהיא משתוללת כמו חיה (כמו סוס אחוז טירוף, היא חושבת לעצמה), כמעט עוקרת את המושכות מידיו.
המתג הופך את יבבותיה לנהמה עמומה.
מסובב את המפתח בזהירות, נכנס בצעדים רחבים ושקטים.
הוא מצליח להתקרב כמעט עד מרחק נגיעה לפני שהיא מבחינה שהוא שם, מסתובבת ומזנקת עליו בחיבוק. רק לרגע; מייד יורדת על ברכיה ומתרפקת על רגלו דקה ארוכה, מתחככת ומגרגרת כמו חתולה.
"התגעגעת אליי, ילדונת?"
"נורא. ואתה?"
"גם אני. הבאתי לך משהו."
בתנועה של קוסם הוא שולף מאחורי גבו שקית קטנה ומוציא מתוכה מכשיר שכמותו לא ראתה אף פעם. מעין רסן של סוסים, שחור במקום מתכתי, מחובר לסבך רצועות שנועדו לקבע אותו אל ראשה. עיניה מצטמצמות בחשדנות והיא שולחת יד מהססת.
"לא לגעת!" הוא מתיז. ואחרי רגע מוסיף: "ידיים מאחורי הגב."
היא משלבת את ידיה מאחורי גבה ומשהו בנימת קולו גורם לה גם להזדקף מעט. ראשה מוחזק גבוה, אבל העיניים נטועות ברצפה.
"מה את?"
היא מהססת מעט לפני שהיא עונה. שוקלת אלף תשובות. לבסוף: "שלך, מאסטר."
"ומה את בשבילי?"
"כל מה שתרצה שאהיה."
הוא מלטף אותה על ראשה.
"הכלבה שלי?"
"כן, מאסטר."
"הזונה שלי?"
"כן."
"חיית המחמד?"
"כן."
"אהובתי?"
"כן, מאסטר."
"הסוסה שלי?"
"כן."
שתיקה ארוכה. היא רוצה להרים את מבטה, אולי רק להציץ מזווית העין, אבל כופה על עצמה לא להניע איבר עד שהיא שומעת אותו מדבר שוב. "תפתחי את הפה."
הוא מחדיר שתי אצבעות ארוכות אל תוך פיה והיא מוצצת אותן בקולניות, מרגישה גלים של חום פושטים באטיות בין ירכיה, ואת הרטיבות שמלחלחת את שפתי הכוס. הוא מניע אותן בפנים (כמו שבודקים לסתות של סוס, היא חושבת לעצמה), בועל את חלל פיה, גורם לה להאדים ולהשתנק.
האצבעות נסוגות באחת, מותירות אותה משתעלת מעט ודומעת. היא מסתכלת עליו בעיניים מואדמות.
"בואי אחריי."
מתחילה להתרומם, אבל הוא מצקצק בלשונו בחיוך. "לא ככה. תזחלי."
המרחק בין המטבח לחדר השינה הוא רק עשרה מטרים, אבל זהו מסלול ייסורים. היא משתרעת על הרצפה ומתחילה לגרור את גופה באטיות מכאיבה. לשלוח יד, לפתל אחריה את מלוא משקלו של הגוף, ואז יד שנייה, וחוזר חלילה. רק כמה סנטימטרים בכל פעם.
היא מנסה לשווא להיצמד לעקביו. היא כבר יודעת שזהו ניסיון סרק; בכל פעם הוא מגיע לחדר השינה לפניה, צופה בה בשלווה נאבקת על כל סנטימטר עד שהיא מגיעה אל רגליו ונותרת שכובה שם, מחכה לרשות לקום.
הפעם ההוראה משתהה זמן רב מהרגיל, אבל לבסוף היא מגיעה: "על המיטה."
היא מטפסת על המיטה הזוגית ונעמדת על ארבע בישבנה אליו, על קצה המיטה, נגישה ונוחה: הגב קעור מעט, הרגליים פשוקות, הישבן מורם אל על. "תפתחי את הפה" הוא אומר שוב, והיא פותחת ומרגישה את המתג מוחלק פנימה, קר וקשה, ואז את הרצועות מהודקות מאחורי ראשה, כך שהמכשיר מותח את זוויות שפתיה לאחור באורח מכאיב.
מאחוריה, היא שומעת רוכסן נפתח. מנסה לסובב את ראשה ולהגניב מבט, אבל הוא אוחז במושכות ומושך אותן אליו בחוזקה, מאלץ אותה לקשת את צווארה לאחור. המתג הופך את יבבת הכאב שלה לנהמה.
"את פשוט לא יכולה להתאפק, הא?"
המתג בפיה מונע ממנה לדבר והיא מנסה להנהן, אבל התנועה מכאיבה לה. דמעות של תסכול ובושה ממלאות את עיניה, מתגלגלות לאיטן במורד הלחיים וצונחות על כיסוי המיטה.
"זה בסדר." הוא אומר בחיוך קטן ואכזרי. היא לא רואה אותו, כמובן, אבל היא יודעת כיצד החיוכים שלו נשמעים. בייחוד אלו האכזריים. "אל תתאמצי. אני יודע שאת רוצה. רוצה? את זקוקה לזה. את מיוחמת לחלוטין - אני מריח אותך עד לכאן."
ובאמת, ירכיה כבר לחות ומבריקות, ובאוויר עומד הריח הכבד והמתקתק שאין לטעות בו.
היא מרגישה אותו מתרחק ממנה מעט ועוצרת את נשימתה.
הוא חודר באבחה אלימה אחת, כמו היה מנסה לבקע את גופה לשניים. המושכות, מתוחות בין כה כמו מיתר, נמתחות עוד יותר עם כל תנועה שלו, גורמות למתג בפיה להיקרע כמעט ממקומו. הוא בוטש בבשר הרך, רוכב עליה בבטחה שעה שהיא משתוללת כמו חיה (כמו סוס אחוז טירוף, היא חושבת לעצמה), כמעט עוקרת את המושכות מידיו.
המתג הופך את יבבותיה לנהמה עמומה.
