לפעמים הוא ניגש לכלוב שלי ומושיט יד מבעד לסורגים, נותן לי להתענג על פיסת מגע קטועה. לפעמים הוא בכלל לא מספיק ללטף אותי כי אני מתרפקת על היד שלו כאחוזת תזזית. לפעמים הוא ניגש אל הכלוב ומשתופף במרחק של כמה סנטימטרים ממנו ולא מושיט יד – רק מסתכל.

היא כורעת על הברכיים בחדר השינה. לא כבולה, עיניה לא מכוסות. הוא יושב ליד שולחן העבודה, אבל היא רואה רק את רגליו מפני שמבטה מושפל מטה. הוא העמיד אותה כך לפני יותר מעשרים דקות, ואף כי חמש הדקות הראשונות היו קלות, כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, מוחה את החיוך הזחוח מפניה...

היום הוא מביא לה מתנה. מסובב את המפתח בזהירות, נכנס בצעדים רחבים ושקטים. הוא מצליח להתקרב כמעט עד מרחק נגיעה לפני שהיא מבחינה שהוא שם, מסתובבת ומזנקת עליו בחיבוק. רק לרגע; מייד יורדת על ברכיה ומתרפקת על רגלו דקה ארוכה...

"ארצה!" פקד קצרות. היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה. "ארצה!"...