כלוב
מאת Aiko(נשלטת){Jake}
16 באוגוסט 2005
הכלוב שלי עומד בחדר העבודה שלו. לא בדיוק במרכז החדר, כי זה בכל זאת יפריע למעבר, אבל גם לא בפינה. ארבע דפנותיו עשויות כולן סורגי פלדה, כך שאין שום פינה שבה אני יכולה להסתתר. לפעמים תחושת הכאילו-מרחב הזו מטריפה אותי, עד שאני לא יודעת מה בדיוק לעשות עם עצמי. לשכב על רצפת הכלוב ולעצום עיניים עד שלא אראה את הסורגים? למקד את מבטי בנקודה בחוץ, ידית ארון או כתם רטיבות על הספה, ולהעמיד פנים שאין שום סורגים, שום סורגים בכלל שמפרידים בינינו?
הוא יכול לראות אותי מכל מקום בחדר. בין אם הוא יושב על הספה הקטנה וקורא ספר, או מתקתק בפינת המחשב או אפילו כשהוא נמצא בסלון, שבינו לבין חדר העבודה מפרידים רק מסדרון ושתי דלתות אותן הוא משאיר לפעמים פתוחות. לא שהוא תמיד מסתכל. לא. לפעמים עוברות שעות שבהן הוא לא מעיף לכיוון הכלוב אפילו מבט אחד למרות שהוא נמצא בחדר, וזה הרבה יותר גרוע מאשר להישאר לגמרי לבד. זה מעצים את תחושת הריחוף המנותקת הזו, תחושת הבין-לבין. זה גורם לעור שלי לעקצץ בחוסר מנוחה ולנשימות שלי להעמיק, עד שמתחשק לי לעשות משהו נמהר ויצרי, כמו להטיח את הראש בסורגים או לצעוק. כמובן שאני לא עושה שום דבר כזה.
לפעמים הוא ניגש לכלוב שלי ומושיט יד מבעד לסורגים, נותן לי להתענג על פיסת מגע קטועה. לפעמים הוא בכלל לא מספיק ללטף אותי כי אני מתרפקת על היד שלו כאחוזת תזזית. לפעמים הוא ניגש אל הכלוב ומשתופף במרחק של כמה סנטימטרים ממנו ולא מושיט יד – רק מסתכל. בסוף אני תמיד רועדת תחת מבטו. תמיד.
הכלוב שלי מרופד במזרון דק ובפינתו יש קערת מים אותה הוא ממלא בכל פעם שהיא עומדת להתרוקן. קערת אוכל אין שם. כדי להאכיל אותי, הוא מוציא אותי מהכלוב. לפעמים הוא קושר לי את הידיים מאחורי הגב ומניח מולי קערה ואז מסתכל עליי בזמן שאני אוכלת. לפעמים הוא לוקח אותי למטבח, מורה לי לערוך עבורו את השולחן, ואחר כך מתיישב לאכול בזמן שאני מחכה על הברכיים ליד הכיסא שלו. בדרך כלל הוא עוצר מדי כמה נגיסות כדי לתת לי לאכול מתוך כף ידו הקעורה, או שהוא שופך את האוכל על הרצפה. אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, כי כך אחרי שאני מסיימת אני יכולה לנקות את כף היד שלו בלשוני, מתענגת לא על טעם האוכל אלא על מליחותו של העור, שמיוחדת רק ליד שלו, ושאוכל לזהות מבין עשרות כפות ידיים.
רוב הפעמים שבהן הוא מוציא אותי אינן לשם ארוחה. לפעמים הוא רוצה להשתמש בי, לפעמים מתחשק לו שארבוץ ליד הכיסא שלו בזמן שהוא עובד, ולפעמים דברים אחרים. אני אף פעם לא יודעת איזו פעם היא איזו, אבל השמחה שגואה בי תמיד זהה, כי בין אם אוצלף או ארגיש אותו חודר אליי, ובין אם אשב על הברכיים שלו, מנשקת נשיקות קטנות ומהירות את צווארו ומציצה בספר שהוא קורא או ארבוץ על הרצפה הקרירה, מלקקת את כפות רגליו כשצילו של שולחן המחשב מעליי, זה אומר שבכל מקרה ארגיש אותו.
אז כאשר הדלת נפתחת אני מנשקת את כף היד שהוא מושיט אליי, מחככת את ראשי במכנס שלו. אחר כך הוא מוביל אותי החוצה. פעם הוא היה משתמש ברצועה שחיבר לקולר שלי, אבל כבר שבועות שלא ראיתי אותה, למיטב זכרוני. אולי זה בגלל שכאשר הוא קורא לי ומתחיל ללכת, אני נצמדת קרוב-קרוב אל השוק שלו, משתדלת לא לפספס אף צעד ולהגדיל ככל שאוכל את שטח המגע של גופי עם רגלו. לשם מה הוא זקוק לרצועה?
פעם אחת הוא בכל זאת חיבר רצועה לקולר שלי, ואז קשר אותה לטבעת מוצקה בקיר, זו שבימים כתיקונם משחילים דרכה את הוילון. אחר כך הוא נסוג כמה צעדים לאחור, עד שעמד רק קצת מחוץ לטווח התנועה שאפשר לי אורך הרצועה, וקרא לי לבוא אליו. הרצועה נמתחה, הקולר התחפר אל תוך צווארי, ובמין איזו אטימות כלבית מוזרה המשכתי למשוך, מודעת היטב לכך שחמשת הסנטימטרים שמפרידים בינינו יישארו לעולם מחוץ להישג ידי, בגלל הרצועה הארורה וטבעת הקיר שאין בכוחי לעקור ממקומה. והוא צחק. אוי, כמה שהוא צחק...
בפעם האחרונה שהוציא אותי הוא לקח אותי לסלון, שם ראיתי פקעת חבלים מונחים על הספה. הוא לקח אותם לידיו, הורה לי לשכב על הבטן וקשר אותי במהודק – ידיים משוכות חזק לאחור, רגליים מכופפות מעל לגב, השיער אסוף ומותח את הצוואר אחורה. בסופו של דבר כל הגוף שלי היה קעור ונחתי בלתי יציבה על הרצפה, מתנודדת קדימה ואחורה כמו סוס עץ. הוא חייך והלך למטבח להכין לעצמו ארוחת ערב. ראיתי את הרגליים שלו מציצות מתחת לשולחן של פינת האוכל, שמפרידה בין המטבח לסלון. שמעתי אותו שורק לעצמו בזמן שהוא קוצץ משהו על השיש, מנגינה פשוטה ועליזה של אדם שנהנה ממלאכתו.
בתנוחה שבה נמצאתי יכולתי להשעין את משקל הגוף קצת יותר קדימה או קצת יותר אחורה, כך שזה יכאב במקומות שונים. בהתחלה ניסיתי להישאר כמה דקות בתנוחה אחת, עד שזה יתחיל לכאוב ממש, ואז לעבור לתנוחה אחרת וחוזר חלילה. בסופו של דבר זה התחיל לכאוב בערך באותה מידה בכל האפשרויות, ואני לא ידעתי מה לעשות יותר, והתסכול הוציא ממני יבבה קטנה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, עד שבכיתי בקול רם. אני לא יודעת כמה זמן עבר לפני ששמתי לב שהשריקה פסקה, ופתחתי את העיניים וראיתי אותו עומד מעליי.
הוא יכול לראות אותי מכל מקום בחדר. בין אם הוא יושב על הספה הקטנה וקורא ספר, או מתקתק בפינת המחשב או אפילו כשהוא נמצא בסלון, שבינו לבין חדר העבודה מפרידים רק מסדרון ושתי דלתות אותן הוא משאיר לפעמים פתוחות. לא שהוא תמיד מסתכל. לא. לפעמים עוברות שעות שבהן הוא לא מעיף לכיוון הכלוב אפילו מבט אחד למרות שהוא נמצא בחדר, וזה הרבה יותר גרוע מאשר להישאר לגמרי לבד. זה מעצים את תחושת הריחוף המנותקת הזו, תחושת הבין-לבין. זה גורם לעור שלי לעקצץ בחוסר מנוחה ולנשימות שלי להעמיק, עד שמתחשק לי לעשות משהו נמהר ויצרי, כמו להטיח את הראש בסורגים או לצעוק. כמובן שאני לא עושה שום דבר כזה.
לפעמים הוא ניגש לכלוב שלי ומושיט יד מבעד לסורגים, נותן לי להתענג על פיסת מגע קטועה. לפעמים הוא בכלל לא מספיק ללטף אותי כי אני מתרפקת על היד שלו כאחוזת תזזית. לפעמים הוא ניגש אל הכלוב ומשתופף במרחק של כמה סנטימטרים ממנו ולא מושיט יד – רק מסתכל. בסוף אני תמיד רועדת תחת מבטו. תמיד.
הכלוב שלי מרופד במזרון דק ובפינתו יש קערת מים אותה הוא ממלא בכל פעם שהיא עומדת להתרוקן. קערת אוכל אין שם. כדי להאכיל אותי, הוא מוציא אותי מהכלוב. לפעמים הוא קושר לי את הידיים מאחורי הגב ומניח מולי קערה ואז מסתכל עליי בזמן שאני אוכלת. לפעמים הוא לוקח אותי למטבח, מורה לי לערוך עבורו את השולחן, ואחר כך מתיישב לאכול בזמן שאני מחכה על הברכיים ליד הכיסא שלו. בדרך כלל הוא עוצר מדי כמה נגיסות כדי לתת לי לאכול מתוך כף ידו הקעורה, או שהוא שופך את האוכל על הרצפה. אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, כי כך אחרי שאני מסיימת אני יכולה לנקות את כף היד שלו בלשוני, מתענגת לא על טעם האוכל אלא על מליחותו של העור, שמיוחדת רק ליד שלו, ושאוכל לזהות מבין עשרות כפות ידיים.
רוב הפעמים שבהן הוא מוציא אותי אינן לשם ארוחה. לפעמים הוא רוצה להשתמש בי, לפעמים מתחשק לו שארבוץ ליד הכיסא שלו בזמן שהוא עובד, ולפעמים דברים אחרים. אני אף פעם לא יודעת איזו פעם היא איזו, אבל השמחה שגואה בי תמיד זהה, כי בין אם אוצלף או ארגיש אותו חודר אליי, ובין אם אשב על הברכיים שלו, מנשקת נשיקות קטנות ומהירות את צווארו ומציצה בספר שהוא קורא או ארבוץ על הרצפה הקרירה, מלקקת את כפות רגליו כשצילו של שולחן המחשב מעליי, זה אומר שבכל מקרה ארגיש אותו.
אז כאשר הדלת נפתחת אני מנשקת את כף היד שהוא מושיט אליי, מחככת את ראשי במכנס שלו. אחר כך הוא מוביל אותי החוצה. פעם הוא היה משתמש ברצועה שחיבר לקולר שלי, אבל כבר שבועות שלא ראיתי אותה, למיטב זכרוני. אולי זה בגלל שכאשר הוא קורא לי ומתחיל ללכת, אני נצמדת קרוב-קרוב אל השוק שלו, משתדלת לא לפספס אף צעד ולהגדיל ככל שאוכל את שטח המגע של גופי עם רגלו. לשם מה הוא זקוק לרצועה?
פעם אחת הוא בכל זאת חיבר רצועה לקולר שלי, ואז קשר אותה לטבעת מוצקה בקיר, זו שבימים כתיקונם משחילים דרכה את הוילון. אחר כך הוא נסוג כמה צעדים לאחור, עד שעמד רק קצת מחוץ לטווח התנועה שאפשר לי אורך הרצועה, וקרא לי לבוא אליו. הרצועה נמתחה, הקולר התחפר אל תוך צווארי, ובמין איזו אטימות כלבית מוזרה המשכתי למשוך, מודעת היטב לכך שחמשת הסנטימטרים שמפרידים בינינו יישארו לעולם מחוץ להישג ידי, בגלל הרצועה הארורה וטבעת הקיר שאין בכוחי לעקור ממקומה. והוא צחק. אוי, כמה שהוא צחק...
בפעם האחרונה שהוציא אותי הוא לקח אותי לסלון, שם ראיתי פקעת חבלים מונחים על הספה. הוא לקח אותם לידיו, הורה לי לשכב על הבטן וקשר אותי במהודק – ידיים משוכות חזק לאחור, רגליים מכופפות מעל לגב, השיער אסוף ומותח את הצוואר אחורה. בסופו של דבר כל הגוף שלי היה קעור ונחתי בלתי יציבה על הרצפה, מתנודדת קדימה ואחורה כמו סוס עץ. הוא חייך והלך למטבח להכין לעצמו ארוחת ערב. ראיתי את הרגליים שלו מציצות מתחת לשולחן של פינת האוכל, שמפרידה בין המטבח לסלון. שמעתי אותו שורק לעצמו בזמן שהוא קוצץ משהו על השיש, מנגינה פשוטה ועליזה של אדם שנהנה ממלאכתו.
בתנוחה שבה נמצאתי יכולתי להשעין את משקל הגוף קצת יותר קדימה או קצת יותר אחורה, כך שזה יכאב במקומות שונים. בהתחלה ניסיתי להישאר כמה דקות בתנוחה אחת, עד שזה יתחיל לכאוב ממש, ואז לעבור לתנוחה אחרת וחוזר חלילה. בסופו של דבר זה התחיל לכאוב בערך באותה מידה בכל האפשרויות, ואני לא ידעתי מה לעשות יותר, והתסכול הוציא ממני יבבה קטנה, ואחריה עוד אחת ועוד אחת, עד שבכיתי בקול רם. אני לא יודעת כמה זמן עבר לפני ששמתי לב שהשריקה פסקה, ופתחתי את העיניים וראיתי אותו עומד מעליי.
