עוד ליל קיץ אחד
מאת Aiko(נשלטת){Jake}
6 באוקטובר 2004
הם חזרו מארוחת ערב בחוץ, לחייה עוד סמוקות מעט מהיין, על גב חולצתו כתם זיעה לח שהתהווה באדיבות החום הישראלי המהביל. ליל קיץ בחוץ; לא הקיץ הענוג של רומן ויקטוריאני מתקתק, שאת לילותיו מבשמים שיחי ורדים והוא אח ורע לנדנדות עטויות מטפסים ולזוגות שיכורי אהבה; לא ולא. קיץ ישראלי מהביל ושדוף, חורך ונטול רחמים.
בחדר המדרגות החשוך הוא גישש אחר המפתח בשמאלו, ובימינו חפן את מותניה ומשכה אליו. הם התגפפו כמו זוג תיכוניסטים מיוחמים, נחבטים בחשיכה במשקוף הדלת ומצחקקים בסכלות.
כשנכנסו סוף סוף, מתגלגלים פנימה כמו פקעת אנושית מרובת גפיים, הוא ניתק ממנה בעדינות ונשק לה על מצחה. "אני הולך להחליף בגדים," אמר בעודו מורט את הבד ספוג הזיעה בהבעת קבס קלה. "חכי לי בסלון."
הוא נבלע בחדר השינה והיא התיישבה על הכורסא בסלון ברגליים משוכלות, כוססת את ציפורניה בעצבנות. היו לה אצבעות דקיקות שציפורניהן כסוסות עד הבשר ממש, אדמדמות בקצותיהן. מדי פעם הייתה מתמלאת נחישות ומגדלת אותן במשך שבועיים או שלושה, אבל בסופו של דבר תמיד נכנעה להרגל וקצות אצבעותיה חזרו להיות אדמדמות ומעוטרות בגדמי ציפורניים.
היא התבוננה בשעון. הצורך ללכת לשירותים, שנשתכח ממנה בדרך הביתה, חזר והציק לה. ליטפה את החדר במבטה כשחיכתה לו. הכול בחדר הזה היה בגוון אדום עמוק: ספות העור, הוילונות הכבדים, המאובקים, שידת העץ האדמדמה... גם הוא עצמו לבש לעיתים קרובות בגדים אדומים כהים. הצבע הלם אותו. שוב הביטה בשעון: חמש דקות. שש. כמה זמן לוקח להחליף חולצה?
כשצעד פנימה בסופו של דבר, לבוש חולצה חדשה, שיערו הקצר עדיין נוצץ מלחות, היא נרעדה קלות; תמיד אהבה את הדרך בה צעד, בנינוחות, בבטחה, כמו היה האוויר עצמו נע הצידה לכבודו.
הוא התקרב ועמד לידה, ליטף את שערותיה בחיוך. היא עקבה אחר תנועות ידו במבטה, פצתה פיה לומר משהו, אך נאלמה דום משהצמיד אצבע לשפתיו. הקים אותה בתנועת יד והתיישב על הכורסה במקומה, כך שמצאה עצמה עומדת מולו, ממוקמת בין ברכיו. שלח יד והחל לפרום את כפתורי חולצתה אחד-אחד עד שזו החליקה מעל כתפיה ונפלה לרצפה, חושפת, עתה משהוסר הצווארון הנוקשה, קולר עור דק על צווארה.
הוא המשיך והפשיט אותה משאר בגדיה, לאיטו, בנינוחות, כדרכו בכל דבר. חצאית, גופיה, חזייה, תחתונים, נעליים, גרביים – כל פריט הוסר בתורו עד שנותרה עירומה כביום היוולדה, עומדת בתוך ערימת בגדים קטנה, רק הקולר לצווארה, דק כל כך עד שניתן היה לטעות ולחשבו לתכשיט אופנתי.
לרגע נשען לאחור בכורסא, מתפעל ממעשה ידיו. חיוך קטן נגע בזוויות פיו. היא עמדה מולו, שקטה ומרעידה, ראשה רכון מעט אף שלא נצטוותה לעשות כן. שיער קצר, עיניים ירוקות שמבטן העז קודח חורים ברצפה. גוף דקיק, נערי כמעט בשדיו הקטנים, בחמוקיו שמצטיירים רק במרומז.
"שבי." אמר לה. והיא התיישבה תחתיה על השטיח, מניחה ראשה בזהירות על ברכיו.
"כלבה שלי." הוא אמר. "כלבונת יפה."
שוב פצתה פיה לומר משהו אבל הוא הניח אצבע נחושה, לא על שפתיו הפעם אלא על שפתיה. הרמז הובן. שתיקה נדרשת ממנה הלילה.
ליטף אותה קצרות על ראשה, כלטף חיית מחמד, ואחר הושיט את כף היד לשפתיה. נשקה לה נשיקה מרפרפת, כמעט בחרדת קודש... אבל היד לא נסוגה. הוא עדיין ציפה למשהו, יכלה לקבוע זאת לפי המתח הקליל של תנוחתו, לפי הזיק בעיניו, לפי קו שפתיו שהתעקל קמעה.
כשסומק מציף את לחייה, הושיטה לשונה והחלה ללקק את כף ידו בהיסוס. כן, זה מה שרצה. המבט בעיניו התרכך, גופו התרפה, ידו השנייה נשלחה לליטוף. היא המשיכה ללקק את כף היד נמרצות, בליקוקים ארוכים, ידידותיים. עצמה עיניים והניחה לטעם העור המלוח למלא את חלל פיה. לפתע נמשכה היד לאחור, והיא פקחה עיניה בתמיהה.
"ארצה!" פקד קצרות.
היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה.
"ארצה!"
מחנק עמד בגרונה, והיא ניסתה לשווא לבלוע רוק כדי להעלים את תחושת האבן שרובצת שם במלוא כובדה.
"ארצה!" חזר ואמר. לא בכעס, רק בנחישות, וגם במאין אטיות מוטעמת, כפי שמדברים אל תינוקות או אל חיות מחמד. משום מה, דווקא העיקשות הרכה הזאת בקולו חידדה את תחושת המחנק. עיניה נמלאו דמעות והיא מצמצה כמטורפת כדי שלא יבחין בהן.
"ארצה!"
לאט, כמי שכפאו שד, היא השכיבה את גופה על השטיח הצמרירי.
"שבי!"
התיישבה.
"ארצה!"
"שבי!"
"ארצה!"
הגוף סיגל עכשיו קצב משלו, כעין ריקוד. פקודות נוספות ניתכו עליה בזו אחר זו. שבי. אליי. רגלי. תביאי. מופנות אליה, המילים האלה יכלו לעורר בה גיחוך בכל מצב אחר ומדקרת השפלה כאשר הגיעו מפיו, אבל כעת הדמעות יבשו, וגם האיסור לדבר לא העיק עליה יותר. רצתה רק לייבב עמומות את אושרה, את תסכולה, את אהבתה. והוא הניח לה לייבב כאוות נפשה, כאשר החליף את הקולר שלה בקולר חנק מתכתי וחיבר אליו רצועת עור, כאשר העניש אותה על התמהמהות או הסתייגות במשיכות חדות ומכאיבות.
פעם אחת, כאשר עקפה אותו בהתנהלותה הנמרצת על ארבע, הוא הניף את רצועת העור הכבדה שבה הוליך אותה והנחית את הקצה על הרצפה מול פניה המופתעים. היא זינקה לאחור, מבועתת יותר מן הראוי מצליל ההצלפה החד.
כעבור זמן מה, השלפוחית המלאה שכבר כמעט ונשתכחה שוב, שבה להציק לה. היא ניסתה להתעלם, מקווה שאולי הכול יסתיים בקרוב בין כה, אבל עד מהרה הצורך הפך להיות דוחק מאין כמוהו. כעת היא רבצה על הרצפה, ראשה מונח על כפות רגליו. היא זעה תחתיה באי נוחות, לא בטוחה מה לעשות אבל גם לא מסוגלת להמשיך ולהתעלם מהלחץ הגובר בשיפולי בטנה.
הוא הבחין ככל הנראה במצוקתה, מפני שהפליט "מה העניין?" לכיוונה הכללי. היא זעה ביצר שאת, מנסה להבהיר לו את הבעיה, אבל הוא רק התבונן בה ותופף באצבעותיו על מסעד הכורסא בקוצר רוח. לרגע חשה אובדת עצות לחלוטין, ואז הבליח במוחה רעיון. היא קמה ממרבצה וזחלה אל השירותים, גוררת את הרצועה אחריה. ליד הדלת הפנתה את ראשה אליו והחלה לייבב בקול דק.
הוא ניגש אליה, נועץ בה מבט מחויך. "אז זאת הייתה הבעיה?" אמר בקול הגבוה, המעושה, שבו אנשים מדברים לפעמים אל חיות המחמד שלהם. "רצית להשתין? כן?"
הוא הניח את ידו על הידית, וכאשר לחץ עליה ופתח את הדלת כדי חרך, גבה נרעד מצמרמורת פתאומית. לרגע, הבליחה מול עיניה תמונתה שלה, כפי שתיראה בעיני צופה מהצד. כמה מגוחכת היא וודאי נראית כך, עומדת ליד דלת השירותים על ארבעותיה, שדיה הקטנים מיטלטלים לכל עבר, מייבבת כדי שיותר לה להשתין. גרונה התכווץ בעווית בכי.
במעורפל ראתה אותו טופח על ירכו בתנועת "בואי לכאן" מתוך חדר האמבטיה, וקלטה שעשה זאת כבר כמה פעמים. היא זחלה פנימה עד לאסלה, השעינה עליה את ידיה (רגליה הקדמיות, הזכירה לעצמה בחיוך טרוד) והחלה להתרומם. כהרף עין הוא היה לצידה, ידו מתאגרפת בתוך שיערה הקצר והדק, מורידה אותה בתקיפות חזרה לרצפה.
"מה זה צריך להיות?" שאל. הוא הניח רגל אחת על שיערה, מרתק את גופה המתפתל לרצפה. "ראית פעם כלב משתין בישיבה על אסלה?" הוא הניח לשיערה והצביע על האמבטיה. "לשם." אמר.
כשטיפסה במסורבל אל תוך האמבטיה (אמבטיית ג'קוזי מרובעת, רחבת ידיים. הם חסכו במשך חודשים כדי לקנות אותה), היא חשבה לעצמה, 'וכלב משתין בתוך אמבטיה? ראית פעם כלב משתין בתוך אמבטיה?' אבל המחשבה המחויכת הזאת נדחקה לירכתי מוחה. רובו ככולו היה מבועת מהבאות, מהחדר הקטן הזה, שנראה פתאום קטן וחם מתמיד. ראשה הסתחרר מריחות השמפו והשתן הקלושים שריחפו בו, מריח זיעתה שלה ועוד ריח חריף-מוכר אחד בו דימתה לחוש.
היא עמדה בתוך האמבטיה שצבעה ורוד פסטל מגוחך על ארבע, רגליה מפושקות, גבה קעור מעט, שיערה שמוט פרוע על מצחה. היא עמדה מרעידה קלות, אבל מלבד זה לא נעה.
"למה את מחכה?" הוא שאל. "חשבתי שרצית להשתין."
היא ניסתה. במשך כמה רגעים מבעיתים נראה היה שדבר לא קורה. הלחץ בשיפולי בטנה נותר בעינו, אולם שריריה סירבו להתרפות. החרסינה הורודה תחתיה נותרה יבשה.
והיא באמת רצתה. הו, כמה שהיא רצתה; דומה שלחץ השלפוחית המלאה החל להעביר אותה על דעתה. ובו בזמן, ההשתנה הכלבית הזאת לנגד עיניו נראתה לה פתאום קשה לאין נשוא, משפילה לאין נשוא, השלב האחרון שאין ממנו חזרה בהידרדרות רבת שלבים.
"קדימה!" אמר. הוא עמד פשוק רגליים וחמור מבט ליד האמבטיה, דמותו המרשימה כמעט מגוחכת לרקע תפאורת חדר האמבטיה הקטן. "קדימה!" חזר שוב.
היא ניסתה. זה לא היה רק מחסום פסיכולוגי; שרירה סירבו להתרפות, הם התהדקו בכוח לא רצוני, מותירים אותה כורעת חסרת אונים על החרסינה המבהיקה. עיניה נמלאו דמעות כישלון ובושה.
"מה העניין?" הוא שאל בקול נוטף מתיקות. "מתביישת בפניי?" היא טלטלה את ראשה בייאוש. כיצד יכלה להסביר לו? הוא ראה אותה צורחת, ראה אותה גומרת, ראה אותה בוכה ומייללת וזוחלת ומתחננת, מדוע לא יכלה לסבול את מבטו עליה עכשיו?
"אני לא יכולה...!" היא סיננה בשקט. חשבה שוודאי יכעס על כי דיברה, אבל הוא רק חזר על דבריה בלעג. "לא יכולה? את לא יכולה? זו פעולה פיסית פשוטה, להשתין. יכולתי להישבע שראיתי אותך עושה את זה היום שלוש פעמים לפחות."
שוב הגוש הזה בגרונה, כאילו בלעה רסיסי זכוכית בכל פעם שבלעה רוק. היא לא יכלה, לא את זה. גופה התקומם כנגד המעשה. שריריה נחשקו בהתרסה. היא לא יכלה. היא מפחדת, גופה מפחד יחד אתה, מפחד שזרם השתן שתגיר מתוכה ישטוף אתו שרידים אחרונים של אנושיות, של כבוד.
היא צידדה ראשה והביטה בו מבעד לדוק הדמעות. שקט, יציב, לא ממהר. וודאי גמר בדעתו להביא את העניין עד תום. הוא יחכה אתה כאן שעות, אם יהיה בכך צורך. עד שתוותר. עד שתיכשל. עד שתצליח. היא הכירה אותו.
היא דמיינה אותו מחבק אותה, מלטף את ראשה, נושק לה ברכות נשיקת-ערפד אלימה, נושך את שפתה התחתונה בין שיניו כפי שעשה לפעמים. ראתה בעיני רוחה את המסעדה בה אכלו הערב, מסעדה שכונתית קטנה שלבעליה, אשר שימש גם כמלצר לעת מצוא, הייתה שמורה תמיד ברכה חמימה עבורם. היה להם שולחן קבוע; שולחן קטן בפינה נטולת חלונות של המסעדה, שם יכול היה להחליק את אצבעותיו מתחת לחצאיתה ואל תוך הכוס החלק למשעי, עד שיבבה מעונג ומתסכול, תוהה במעורפל עיניו של מי מיושבי המקום עוקבות אחריהם בהיחבא. פעם אחת המשיך בכך עד שגמרה, וברגע האחרון חסם את פיה בכף ידו הגדולה, להבליע את יללות האורגזמה.
היא חשבה שהזיכרונות המתוקים נראים שלא במקומם עכשיו; כמעט חילול קודש. ואז, בקלות מאכזבת כמעט, שריריה נכנעו. היא חשה בזרם החמים זולג מתוך ערוותה, ובו בזמן, תחושת התרוקנות והקלה אדירה שפשטה בה. השתן זלג במורד רגליה, מתערבב בזיעה ובנוזלים שנקוו בין ירכיה, מטפטף על החרסינה הורודה, המגוחכת. היא עמדה על ארבעותיה בתוך שלולית שתן קטנה, וחייכה אליו. הוא חייך חזרה.
בחדר המדרגות החשוך הוא גישש אחר המפתח בשמאלו, ובימינו חפן את מותניה ומשכה אליו. הם התגפפו כמו זוג תיכוניסטים מיוחמים, נחבטים בחשיכה במשקוף הדלת ומצחקקים בסכלות.
כשנכנסו סוף סוף, מתגלגלים פנימה כמו פקעת אנושית מרובת גפיים, הוא ניתק ממנה בעדינות ונשק לה על מצחה. "אני הולך להחליף בגדים," אמר בעודו מורט את הבד ספוג הזיעה בהבעת קבס קלה. "חכי לי בסלון."
הוא נבלע בחדר השינה והיא התיישבה על הכורסא בסלון ברגליים משוכלות, כוססת את ציפורניה בעצבנות. היו לה אצבעות דקיקות שציפורניהן כסוסות עד הבשר ממש, אדמדמות בקצותיהן. מדי פעם הייתה מתמלאת נחישות ומגדלת אותן במשך שבועיים או שלושה, אבל בסופו של דבר תמיד נכנעה להרגל וקצות אצבעותיה חזרו להיות אדמדמות ומעוטרות בגדמי ציפורניים.
היא התבוננה בשעון. הצורך ללכת לשירותים, שנשתכח ממנה בדרך הביתה, חזר והציק לה. ליטפה את החדר במבטה כשחיכתה לו. הכול בחדר הזה היה בגוון אדום עמוק: ספות העור, הוילונות הכבדים, המאובקים, שידת העץ האדמדמה... גם הוא עצמו לבש לעיתים קרובות בגדים אדומים כהים. הצבע הלם אותו. שוב הביטה בשעון: חמש דקות. שש. כמה זמן לוקח להחליף חולצה?
כשצעד פנימה בסופו של דבר, לבוש חולצה חדשה, שיערו הקצר עדיין נוצץ מלחות, היא נרעדה קלות; תמיד אהבה את הדרך בה צעד, בנינוחות, בבטחה, כמו היה האוויר עצמו נע הצידה לכבודו.
הוא התקרב ועמד לידה, ליטף את שערותיה בחיוך. היא עקבה אחר תנועות ידו במבטה, פצתה פיה לומר משהו, אך נאלמה דום משהצמיד אצבע לשפתיו. הקים אותה בתנועת יד והתיישב על הכורסה במקומה, כך שמצאה עצמה עומדת מולו, ממוקמת בין ברכיו. שלח יד והחל לפרום את כפתורי חולצתה אחד-אחד עד שזו החליקה מעל כתפיה ונפלה לרצפה, חושפת, עתה משהוסר הצווארון הנוקשה, קולר עור דק על צווארה.
הוא המשיך והפשיט אותה משאר בגדיה, לאיטו, בנינוחות, כדרכו בכל דבר. חצאית, גופיה, חזייה, תחתונים, נעליים, גרביים – כל פריט הוסר בתורו עד שנותרה עירומה כביום היוולדה, עומדת בתוך ערימת בגדים קטנה, רק הקולר לצווארה, דק כל כך עד שניתן היה לטעות ולחשבו לתכשיט אופנתי.
לרגע נשען לאחור בכורסא, מתפעל ממעשה ידיו. חיוך קטן נגע בזוויות פיו. היא עמדה מולו, שקטה ומרעידה, ראשה רכון מעט אף שלא נצטוותה לעשות כן. שיער קצר, עיניים ירוקות שמבטן העז קודח חורים ברצפה. גוף דקיק, נערי כמעט בשדיו הקטנים, בחמוקיו שמצטיירים רק במרומז.
"שבי." אמר לה. והיא התיישבה תחתיה על השטיח, מניחה ראשה בזהירות על ברכיו.
"כלבה שלי." הוא אמר. "כלבונת יפה."
שוב פצתה פיה לומר משהו אבל הוא הניח אצבע נחושה, לא על שפתיו הפעם אלא על שפתיה. הרמז הובן. שתיקה נדרשת ממנה הלילה.
ליטף אותה קצרות על ראשה, כלטף חיית מחמד, ואחר הושיט את כף היד לשפתיה. נשקה לה נשיקה מרפרפת, כמעט בחרדת קודש... אבל היד לא נסוגה. הוא עדיין ציפה למשהו, יכלה לקבוע זאת לפי המתח הקליל של תנוחתו, לפי הזיק בעיניו, לפי קו שפתיו שהתעקל קמעה.
כשסומק מציף את לחייה, הושיטה לשונה והחלה ללקק את כף ידו בהיסוס. כן, זה מה שרצה. המבט בעיניו התרכך, גופו התרפה, ידו השנייה נשלחה לליטוף. היא המשיכה ללקק את כף היד נמרצות, בליקוקים ארוכים, ידידותיים. עצמה עיניים והניחה לטעם העור המלוח למלא את חלל פיה. לפתע נמשכה היד לאחור, והיא פקחה עיניה בתמיהה.
"ארצה!" פקד קצרות.
היא פערה עיניה לעומתו, מופתעת. לפעמים כינה אותה כלבה (בדרך חיבה, חשבה), אבל מעולם לא המשיך מעבר לכך. היה למילה הצליל המתוק שהיה לכל פנייה שלו אליה, אבל עכשיו... זה.
"ארצה!"
מחנק עמד בגרונה, והיא ניסתה לשווא לבלוע רוק כדי להעלים את תחושת האבן שרובצת שם במלוא כובדה.
"ארצה!" חזר ואמר. לא בכעס, רק בנחישות, וגם במאין אטיות מוטעמת, כפי שמדברים אל תינוקות או אל חיות מחמד. משום מה, דווקא העיקשות הרכה הזאת בקולו חידדה את תחושת המחנק. עיניה נמלאו דמעות והיא מצמצה כמטורפת כדי שלא יבחין בהן.
"ארצה!"
לאט, כמי שכפאו שד, היא השכיבה את גופה על השטיח הצמרירי.
"שבי!"
התיישבה.
"ארצה!"
"שבי!"
"ארצה!"
הגוף סיגל עכשיו קצב משלו, כעין ריקוד. פקודות נוספות ניתכו עליה בזו אחר זו. שבי. אליי. רגלי. תביאי. מופנות אליה, המילים האלה יכלו לעורר בה גיחוך בכל מצב אחר ומדקרת השפלה כאשר הגיעו מפיו, אבל כעת הדמעות יבשו, וגם האיסור לדבר לא העיק עליה יותר. רצתה רק לייבב עמומות את אושרה, את תסכולה, את אהבתה. והוא הניח לה לייבב כאוות נפשה, כאשר החליף את הקולר שלה בקולר חנק מתכתי וחיבר אליו רצועת עור, כאשר העניש אותה על התמהמהות או הסתייגות במשיכות חדות ומכאיבות.
פעם אחת, כאשר עקפה אותו בהתנהלותה הנמרצת על ארבע, הוא הניף את רצועת העור הכבדה שבה הוליך אותה והנחית את הקצה על הרצפה מול פניה המופתעים. היא זינקה לאחור, מבועתת יותר מן הראוי מצליל ההצלפה החד.
כעבור זמן מה, השלפוחית המלאה שכבר כמעט ונשתכחה שוב, שבה להציק לה. היא ניסתה להתעלם, מקווה שאולי הכול יסתיים בקרוב בין כה, אבל עד מהרה הצורך הפך להיות דוחק מאין כמוהו. כעת היא רבצה על הרצפה, ראשה מונח על כפות רגליו. היא זעה תחתיה באי נוחות, לא בטוחה מה לעשות אבל גם לא מסוגלת להמשיך ולהתעלם מהלחץ הגובר בשיפולי בטנה.
הוא הבחין ככל הנראה במצוקתה, מפני שהפליט "מה העניין?" לכיוונה הכללי. היא זעה ביצר שאת, מנסה להבהיר לו את הבעיה, אבל הוא רק התבונן בה ותופף באצבעותיו על מסעד הכורסא בקוצר רוח. לרגע חשה אובדת עצות לחלוטין, ואז הבליח במוחה רעיון. היא קמה ממרבצה וזחלה אל השירותים, גוררת את הרצועה אחריה. ליד הדלת הפנתה את ראשה אליו והחלה לייבב בקול דק.
הוא ניגש אליה, נועץ בה מבט מחויך. "אז זאת הייתה הבעיה?" אמר בקול הגבוה, המעושה, שבו אנשים מדברים לפעמים אל חיות המחמד שלהם. "רצית להשתין? כן?"
הוא הניח את ידו על הידית, וכאשר לחץ עליה ופתח את הדלת כדי חרך, גבה נרעד מצמרמורת פתאומית. לרגע, הבליחה מול עיניה תמונתה שלה, כפי שתיראה בעיני צופה מהצד. כמה מגוחכת היא וודאי נראית כך, עומדת ליד דלת השירותים על ארבעותיה, שדיה הקטנים מיטלטלים לכל עבר, מייבבת כדי שיותר לה להשתין. גרונה התכווץ בעווית בכי.
במעורפל ראתה אותו טופח על ירכו בתנועת "בואי לכאן" מתוך חדר האמבטיה, וקלטה שעשה זאת כבר כמה פעמים. היא זחלה פנימה עד לאסלה, השעינה עליה את ידיה (רגליה הקדמיות, הזכירה לעצמה בחיוך טרוד) והחלה להתרומם. כהרף עין הוא היה לצידה, ידו מתאגרפת בתוך שיערה הקצר והדק, מורידה אותה בתקיפות חזרה לרצפה.
"מה זה צריך להיות?" שאל. הוא הניח רגל אחת על שיערה, מרתק את גופה המתפתל לרצפה. "ראית פעם כלב משתין בישיבה על אסלה?" הוא הניח לשיערה והצביע על האמבטיה. "לשם." אמר.
כשטיפסה במסורבל אל תוך האמבטיה (אמבטיית ג'קוזי מרובעת, רחבת ידיים. הם חסכו במשך חודשים כדי לקנות אותה), היא חשבה לעצמה, 'וכלב משתין בתוך אמבטיה? ראית פעם כלב משתין בתוך אמבטיה?' אבל המחשבה המחויכת הזאת נדחקה לירכתי מוחה. רובו ככולו היה מבועת מהבאות, מהחדר הקטן הזה, שנראה פתאום קטן וחם מתמיד. ראשה הסתחרר מריחות השמפו והשתן הקלושים שריחפו בו, מריח זיעתה שלה ועוד ריח חריף-מוכר אחד בו דימתה לחוש.
היא עמדה בתוך האמבטיה שצבעה ורוד פסטל מגוחך על ארבע, רגליה מפושקות, גבה קעור מעט, שיערה שמוט פרוע על מצחה. היא עמדה מרעידה קלות, אבל מלבד זה לא נעה.
"למה את מחכה?" הוא שאל. "חשבתי שרצית להשתין."
היא ניסתה. במשך כמה רגעים מבעיתים נראה היה שדבר לא קורה. הלחץ בשיפולי בטנה נותר בעינו, אולם שריריה סירבו להתרפות. החרסינה הורודה תחתיה נותרה יבשה.
והיא באמת רצתה. הו, כמה שהיא רצתה; דומה שלחץ השלפוחית המלאה החל להעביר אותה על דעתה. ובו בזמן, ההשתנה הכלבית הזאת לנגד עיניו נראתה לה פתאום קשה לאין נשוא, משפילה לאין נשוא, השלב האחרון שאין ממנו חזרה בהידרדרות רבת שלבים.
"קדימה!" אמר. הוא עמד פשוק רגליים וחמור מבט ליד האמבטיה, דמותו המרשימה כמעט מגוחכת לרקע תפאורת חדר האמבטיה הקטן. "קדימה!" חזר שוב.
היא ניסתה. זה לא היה רק מחסום פסיכולוגי; שרירה סירבו להתרפות, הם התהדקו בכוח לא רצוני, מותירים אותה כורעת חסרת אונים על החרסינה המבהיקה. עיניה נמלאו דמעות כישלון ובושה.
"מה העניין?" הוא שאל בקול נוטף מתיקות. "מתביישת בפניי?" היא טלטלה את ראשה בייאוש. כיצד יכלה להסביר לו? הוא ראה אותה צורחת, ראה אותה גומרת, ראה אותה בוכה ומייללת וזוחלת ומתחננת, מדוע לא יכלה לסבול את מבטו עליה עכשיו?
"אני לא יכולה...!" היא סיננה בשקט. חשבה שוודאי יכעס על כי דיברה, אבל הוא רק חזר על דבריה בלעג. "לא יכולה? את לא יכולה? זו פעולה פיסית פשוטה, להשתין. יכולתי להישבע שראיתי אותך עושה את זה היום שלוש פעמים לפחות."
שוב הגוש הזה בגרונה, כאילו בלעה רסיסי זכוכית בכל פעם שבלעה רוק. היא לא יכלה, לא את זה. גופה התקומם כנגד המעשה. שריריה נחשקו בהתרסה. היא לא יכלה. היא מפחדת, גופה מפחד יחד אתה, מפחד שזרם השתן שתגיר מתוכה ישטוף אתו שרידים אחרונים של אנושיות, של כבוד.
היא צידדה ראשה והביטה בו מבעד לדוק הדמעות. שקט, יציב, לא ממהר. וודאי גמר בדעתו להביא את העניין עד תום. הוא יחכה אתה כאן שעות, אם יהיה בכך צורך. עד שתוותר. עד שתיכשל. עד שתצליח. היא הכירה אותו.
היא דמיינה אותו מחבק אותה, מלטף את ראשה, נושק לה ברכות נשיקת-ערפד אלימה, נושך את שפתה התחתונה בין שיניו כפי שעשה לפעמים. ראתה בעיני רוחה את המסעדה בה אכלו הערב, מסעדה שכונתית קטנה שלבעליה, אשר שימש גם כמלצר לעת מצוא, הייתה שמורה תמיד ברכה חמימה עבורם. היה להם שולחן קבוע; שולחן קטן בפינה נטולת חלונות של המסעדה, שם יכול היה להחליק את אצבעותיו מתחת לחצאיתה ואל תוך הכוס החלק למשעי, עד שיבבה מעונג ומתסכול, תוהה במעורפל עיניו של מי מיושבי המקום עוקבות אחריהם בהיחבא. פעם אחת המשיך בכך עד שגמרה, וברגע האחרון חסם את פיה בכף ידו הגדולה, להבליע את יללות האורגזמה.
היא חשבה שהזיכרונות המתוקים נראים שלא במקומם עכשיו; כמעט חילול קודש. ואז, בקלות מאכזבת כמעט, שריריה נכנעו. היא חשה בזרם החמים זולג מתוך ערוותה, ובו בזמן, תחושת התרוקנות והקלה אדירה שפשטה בה. השתן זלג במורד רגליה, מתערבב בזיעה ובנוזלים שנקוו בין ירכיה, מטפטף על החרסינה הורודה, המגוחכת. היא עמדה על ארבעותיה בתוך שלולית שתן קטנה, וחייכה אליו. הוא חייך חזרה.
