סיפור קצר מאוד
מאת Aiko(נשלטת){Jake}
27 באפריל 2005
היא כורעת על הברכיים במרכז חדר השינה. לא כבולה, עיניה לא מכוסות. הוא יושב ליד שולחן העבודה, אבל היא רואה רק את רגליו, מפני שמבטה מושפל למטה מקו המותניים. הוא העמיד אותה כך לפני יותר מעשרים דקות, סידר את תנוחתה לשביעות רצונו ביד קלה ובטוחה. הרגליים מפושקות מעט פחות, הגב זקוף יותר, הסנטר זקור, המבט מונמך.
"אל תזוזי", הורה לה.
מה זאת אומרת "אל תזוזי", היא תהתה, עד כמה לא לזוז? האם מותר לה להעביר משקל מרגל לרגל, להניח למבטה לנדוד, לגרד לעצמה את האף?
"לא", הוא אמר.
לא?
"לא."
חמש הדקות הראשונות היו קלות. היא הייתה משועממת וחסרת מנוחה, אבל רוחה הייתה טובה עליה. אחר כך כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, והחיוך הזחוח נמחה מעל פניה.
כמה פעמים ניסתה להגניב מבט כלפי מעלה בלי להרים את הראש. זה לא פעל, אבל לפחות היא יכלה לדעת שהוא נמצא שם, על פי כפות רגליו שתופפו על הרצפה במקצב פשוט, ועל פי רשרוש הניירות כאשר הזיז קלסרים וחוברות ודפדפות הנה והנה על השולחן.
ידעה שאם רק היה מסתכל עליה, מבטו היה ממסמר אותה למקומה כמו כבלים. הכול היה קל יותר אז. אבל לא, הוא עבד, מרוכז לחלוטין באותם ניירות ארורים שלו, והיא נאבקה בדממת עצמה להכניע את הדחף שקרא לה להניע יד או רגל, להקל על השרירים הזועקים.
כעבור עשר דקות נוספות הכאב החל לקהות. לא נחלש או נעלם, רק הפך למעין רעש רקע תמידי, כמו רדיו שלא כוון היטב. במעורפל חדרה לתודעתה ההבנה שרגליה נרדמו וכנראה שלא תוכל לקום עכשיו גם אם תתבקש. קיוותה שלא תתבקש; לא רצתה לאכזב אותו בכך שלא תוכל לבצע דבר מה שביקש ממנה. ידעה שהמחשבה מטורפת במקצת אבל רק חייכה לעצמה.
"מה את מחייכת לך, ילדונת?"
היא כמעט קפצה ממקומה למשמע הקול אבל עצרה עצמה ברגע האחרון.
"רק משהו שחשבתי לעצמי, מאסטר."
"ספרי לי אחר כך. בואי, את יכולה לקום עכשיו."
הוא הושיט את שתי ידיו ומשך אותה לעמידה למחצה, מהדק את אחיזתו כשגנחה בהפתעה. זה לא היה דומה בכלל לתחושת ההתעוררות של איבר רדום שהכירה; רגליה עלו באש כאילו מיליוני חרקים קטנים עקצו את עורה בעת ובאונה אחת. היא הייתה קורסת תחתיה לולא החזיק בה.
הוא הושיב אותה על המיטה. עברו עוד דקות אחדות לפני שהעזה להניע בחשש מה את רגליה וגילתה שהתחושה חזרה אליהן.
"מאסטר..." החלה בהיסוס.
"כן?"
"למה עשית את זה?"
הוא סקר את פניה בסקרנות.
"למה העמדתי אותך על הברכיים?"
"כן."
"כי את יפה ככה."
"אבל אתה בכלל לא הסתכלת עליי", היא טענה בלהט, "מה הטעם?"
"אני יודע בדיוק איך את נראית על הברכיים. אין לי שום צורך להסתכל."
היא בחנה את פניו, שעטו ארשת של רצינות תהומית, כמעט קומית. אחר כך פרצה בצחוק.
"אל תזוזי", הורה לה.
מה זאת אומרת "אל תזוזי", היא תהתה, עד כמה לא לזוז? האם מותר לה להעביר משקל מרגל לרגל, להניח למבטה לנדוד, לגרד לעצמה את האף?
"לא", הוא אמר.
לא?
"לא."
חמש הדקות הראשונות היו קלות. היא הייתה משועממת וחסרת מנוחה, אבל רוחה הייתה טובה עליה. אחר כך כאב החל לחלחל אל השרירים המאומצים, והחיוך הזחוח נמחה מעל פניה.
כמה פעמים ניסתה להגניב מבט כלפי מעלה בלי להרים את הראש. זה לא פעל, אבל לפחות היא יכלה לדעת שהוא נמצא שם, על פי כפות רגליו שתופפו על הרצפה במקצב פשוט, ועל פי רשרוש הניירות כאשר הזיז קלסרים וחוברות ודפדפות הנה והנה על השולחן.
ידעה שאם רק היה מסתכל עליה, מבטו היה ממסמר אותה למקומה כמו כבלים. הכול היה קל יותר אז. אבל לא, הוא עבד, מרוכז לחלוטין באותם ניירות ארורים שלו, והיא נאבקה בדממת עצמה להכניע את הדחף שקרא לה להניע יד או רגל, להקל על השרירים הזועקים.
כעבור עשר דקות נוספות הכאב החל לקהות. לא נחלש או נעלם, רק הפך למעין רעש רקע תמידי, כמו רדיו שלא כוון היטב. במעורפל חדרה לתודעתה ההבנה שרגליה נרדמו וכנראה שלא תוכל לקום עכשיו גם אם תתבקש. קיוותה שלא תתבקש; לא רצתה לאכזב אותו בכך שלא תוכל לבצע דבר מה שביקש ממנה. ידעה שהמחשבה מטורפת במקצת אבל רק חייכה לעצמה.
"מה את מחייכת לך, ילדונת?"
היא כמעט קפצה ממקומה למשמע הקול אבל עצרה עצמה ברגע האחרון.
"רק משהו שחשבתי לעצמי, מאסטר."
"ספרי לי אחר כך. בואי, את יכולה לקום עכשיו."
הוא הושיט את שתי ידיו ומשך אותה לעמידה למחצה, מהדק את אחיזתו כשגנחה בהפתעה. זה לא היה דומה בכלל לתחושת ההתעוררות של איבר רדום שהכירה; רגליה עלו באש כאילו מיליוני חרקים קטנים עקצו את עורה בעת ובאונה אחת. היא הייתה קורסת תחתיה לולא החזיק בה.
הוא הושיב אותה על המיטה. עברו עוד דקות אחדות לפני שהעזה להניע בחשש מה את רגליה וגילתה שהתחושה חזרה אליהן.
"מאסטר..." החלה בהיסוס.
"כן?"
"למה עשית את זה?"
הוא סקר את פניה בסקרנות.
"למה העמדתי אותך על הברכיים?"
"כן."
"כי את יפה ככה."
"אבל אתה בכלל לא הסתכלת עליי", היא טענה בלהט, "מה הטעם?"
"אני יודע בדיוק איך את נראית על הברכיים. אין לי שום צורך להסתכל."
היא בחנה את פניו, שעטו ארשת של רצינות תהומית, כמעט קומית. אחר כך פרצה בצחוק.
