האמבלר מהו?

טלפון. מעברו השני של הקו הוא נשמע די דומיננטי. דווקא הם, חשבתי לעצמי, כלבלבים כנועים וצייתנים המחכים בשקיקה לאחת שתשלוט ביד רמה, שתוריד אותם לתנוחה הידועה - על ארבע. תשפיל, תרומם, תפרק ותרכיב. "במקום הקבוע," אמרתי וניתקתי, לא מותירה מקום לדו שיח או לדיון.

הגעתי באיחור למקום המפגש. הבטתי בו רגע ארוך - הוא שוב עטה מסכת עור שחורה - וידעתי: כל מה שאעשה יתקבל בתשוקה אדירה, בהתמסרות ובכניעה אבסולוטית. לא בחלתי בשום אמצעי.

האמבלר.

"התפשט!" ציוויתי, "זמני יקר, אל תבזבז אותו, אפס עגול, קטן ועלוב!"
"כן, המלכה," אמר העבד.
הוא כבר יורה על אוטומט, כמו מנטרה משנן את המשפט שוב ושוב בתגובה לכל מילה היוצאת מפי.
"כן, המלכה."

הנחתי את האמבלר. גררתי את העבד לסד העינויים. כבלתי את רגליו וידיו. האמבלר - מכשיר כלבבי! מתקן עינויים לאשכים, המשתק כל עבד עלוב, כל אפס, כל גרגר חול קטן, ומותירו ללא אויר לנשימה. תזוזה אחת קטנה והאשכים ייתלשו!
מכשיר "גדול" מתוך סדרת חינוך קטנה.

לזה הוא לא ציפה. אני כל כך אוהבת להפתיע, אוהבת להריח את ניחוח הבשר החרוך. יש בזה מן המתיקות.

יכולתי לשמוע את קצב פעימות ליבו המהיר. גופו הרועד כעלה נידף רק הגביר את תשוקותיי. הוא כרע שם למעלה משעתיים שנדמו לו כנצח. הוא איבד לחלוטין את מימד הזמן ואני מובילה ומוליכה אותו בהתאם לרצונותיי, לגחמותיי.

התעלמתי ממנו כמעט באופן מוחלט, מאפשרת לשקט, לפחד, לכאב ולעינוי לחלחל עמוק פנימה, לתוכו. מפעם לפעם הזכרתי לו היכן מקומו, מיהו ומה מטרתו. צחקתי ובזתי לו, לאיברו ולחוסר האונים שלו.

כמה הוא תלוי בי, חשבתי. אני המפיחה בו חיים, כל תשוקותיו הכמוסות תלויות בי, רק בי! בלעדיי הוא שבר כלי, חסר יכולת קיום ומימוש. והוא רק משיב בקולו הרוטט וחוזר על המנטרות: "כן המלכה", "שלך המלכה", "עשי בי כרצונך".

ביני לבין עצמי תהיתי מתי אאפשר לו , אם בכלל, לראות את פניי, לדעת מיהי הדמות מאחורי הקול הסמכותי, מיהי המלכה השולטת בו, בגופו ובנפשו, בזכרותו ובפוריותו. הלא איברו העלוב מונח בכפות ידיי, ואני עושה בו כרצוני. אני עושה בו כרצוני, ככל העולה על רוחי.

שחררתי אותו מן הכבלים, מן האמבלר, והוא נראה כאצן מרתון שסיים ריצה של עשרות קילומטרים. אנקת רווחה נפלטה מפיו והוא מתנשם ומתנשף בכבדות, זיעה ניגרת ממצחו, גופו קר.

העבד העלוב עלה שלב, הוא עבר את ההאמבלר בהצלחה.
הוא ראוי לי.

***
האמבלר