"האם אתה מודה באשמה?" פנתה השוחטת ניקול אל א' שישב אזוק על ספסל הנאשמים.
"לא, כבוד השוחטת", פרץ בבכי. "מדובר בעלילה של משטרת הצניעות", הוסיף והתייפח.
"וכי למה שמשטרת הצניעות תעליל עלילות שכאלה?" שאלה השוחטת בפנים חתומות.

אז אבוא / ואקח הכול / כול מה ששייך לי, / אטול. / אעשה בו, בך, כרצוני - / ותיתן...

לך, אמרתי. / הוא המשיך ודבק בעקביי, / אחז בהם בשארית כוחותיו. / לא נותר מקום להיאחז - / לך...

ראיתי אותו בין חושך לאור והוא מונח על הארץ, / גופו מתפלש באבק. / גרגירים-גרגירים דבקים לגופו / והם גדולים ממנו...

עירום, רובץ למרגלותיי. / מתנוססת יציבה, איתנה, מעליו. / מעבירה חוד העקב על גופו...

מהלכת בבטחה בין טיפות הגשם, / הטיפות כדמעות תחינה, ערגו שנה ארוכה, כמהו למגפיי - / מחליקות במורד מגפיי השחורים, הגבוהים / הנושקים לעקב דק וגבוה.

כפות רגליים לבנות מונחות על פנייך,
מביט בערגה, בהערצה, לפקודה - "לקק!"

בסיומו של יום עבודה קשה וארוך, נוהגת אני להתישב בבית קפה צדדי. אני מתישבת בפנים, בשולחן לשנים, בגפי. ומדי יום, אני רואה אותו...

טלפון. מעברו השני של הקו הוא נשמע די דומיננטי. דווקא הם, חשבתי לעצמי, כלבלבים כנועים וצייתנים המחכים בשקיקה לאחת שתשלוט ביד רמה. "במקום הקבוע," אמרתי וניתקתי, לא מותירה מקום לדו שיח או לדיון...