פנטזיה

מדי יום, עם סיומו של יום עבודה קשה וארוך, נוהגת אני להתישב בבית קפה צדדי. אני מתישבת בפנים, בשולחן לשנים, בגפי. מדי יום, אני רואה אותו.

גבר נאה, גבוה ומגולח למשעי, בעל שיער שחור ועיניים חומות בהירות. גופו חסון, מוצק. הוא לבוש בחליפה ולצווארו עניבה. לידו שעון יוקרתי ולרגליו נעליי עור שחורות ומצוחצחות. אין ספק שהגבר שעיניי צדו משדר יוקרה וגבריות, והוא מסוקס להפליא. אני מחליטה לעקוב אחריו ולראות לאן פניו מועדות.

הוא הולך במסלול קבוע. מאחורי בית הקפה הקטן הוא חוצה גן ציבורי ומגיע לסימטה צרה, שבסופה בניין משרדים גבוה. כך, במשך שבועיים שלמים אני צופה בו, בוחנת ועוקבת בדריכות.

***

מחנה את רכבי ברחוב המקביל לסמטה. ממתינה לו.אני רואה אותו חוצה את הסימטה. יוצאת מרכבי ומנסה להדביקו בצעדיי. אני מאחוריו - כל כך קרובה אליו - מהממת אותו בעזרת חפץ קהה, והוא נופל ארצה בכל כובד משקלו. אני כובלת את ידיו, רגליו, עוטה לעיניו כיסוי עיניים. אני גוררת אותו לתוך תא המטען ונוסעת ליעד שהוכן מבעוד מועד. כן, הוא נחטף!

אני מוציאה אותו מתא המטען וגוררת אותו אל הבקתה. אני פותחת את החדר שהוקצה לו מראש - חדר מצויד במצלמות - זורקת אותו פנימה ונועלת את הדלת על מנעול ובריח. אני מביטה בטלויזיה במעגל סגור, עוקבת אחר הנעשה.

אני מבחינה בסימני התאוששות: הוא מתפתל לאיטו. אני מחליטה להיכנס לחדר אוחזת קערת מים ביד ימין, ובשמאל - מזון שהוקצב לו. מדוד.

קול נקישת עקביי נשמע היטב על גבי רצפת העץ. אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. הוא לא רואה, הוא ניזון רק מחוש השמיעה. אני מניחה את הקערות על הרצפה ובועטת אותן לעברו. מתקרבת אט אט, מושכת בשערותיו, ולוחשת לאזנו: "מרגע זה אתה הכלב שלי, ואתה על ארבע! אתה הכלב הקטן שלי, השעשוע שלי, האסלה שלי, החפץ שלי, הזונה שלי, האובייקט שלי. אתה שייך לי! ועכשיו, כלב קטן, אתה תסיים את כל האוכל מהקערה; אתה תרצה את גבירתך שטרחה למענך!"

הוא עט בלשונו על האוכל, ליקק עד תום מהקערה, לא השאיר פרור. את המים הוא גמע כמו כלב, והם נטפו על פיו. הוא עשה זאת בחן כה רב; איזה כלב משובח, הרהרתי. משסיים, הסרתי מעליו את ערימת בגדיו והוא נותר עירום לגמרי. הצמדתי קולר לצווארו ותחמתי את הטריטוריה שלו: "שתי משבצות שוות לשמונים סנטימטר. תזוזה אחת, ולו הקטנה ביותר, תגרור אחריה עונש כבד!"

"כן, גבירתי" הוא שינן. ליטפתי את מחלפותיו וחייכתי. עמדתי מעליו, הרמתי את שמלתי והשתנתי עליו, הישר לתוך פיו. הוא גנח וביקש עוד ועוד. סטרתי בעוצמה על פניו. בעלתי אותו בכל הכח, והוא יבב וגנח כמו נקבה עלובה. אהבתי את חוסר האונים שבו היה שרוי. השפלתי, רמסתי, מעכתי. הוא איבד את גאוותו; הוא איבד צלם אנוש.

אט אט, בחלוף הזמן, כל הונו ואונו הפכו לרכושי. הוא היה בבעלותי, נתון לחסדיי ולמרותי. כאשר חש בנוכחותי בחדר, שמח לקראתי כמו כלב הרואה את בעליו. הוא ליקק את רגליי, את נעליי - עשה הכל כדי לגרום לי לסיפוק ולהעלות חיוך על פניי. שיחקתי בו כשחפצתי, וזרקתי כשלא מצאתי בו עניין מיוחד. הוא היה האסיר שלי, והיה אסיר תודה על כך.