השיעור הראשון (פנטזיה)
מאת barbie(אחרת)
14 באפריל 2005
אי שם, במרתף אפלולי וקצת ישן, הוא רואה אותה שם. חדר המשחקים שלו. זירת השעשועים שלו. היא על הריצפה, רגליה מקופלות הצידה, נעלי העקב הגבוהות נוגעות לא נוגעות בריצפה. פיסת סאטן שחורה מכסה את עיניה. מרגישה כה חסרת אונים.
הוא מטפטף נוזל חמים על כתפיה. שפתיה נפתחות קמעה, רוצה לטעום סאקי חם וחריף ומתוק. מלקקת את אצבעותיו, מלטפת כל אצבע ואצבע בלשונה. "די'' הוא אומר, מחוייך. מתבונן בה.
פורם את כפתורי שמלתה, וזו נושרת מטה. כל כך רוצה לכסות על מערומיה, ידיה ורגליה קשורות. מתכווצת במקומה, רוצה להיעלם. אצבעו מחליקה על צווארה המצומרר, על פיטמותיה המזדקרות מאליהן. בשפתיה שוב מחפשת את אצבעותיו,
לו רק היה מסיר את פיסת הסאטן, לראות את מבטו.
הוא נוגע בה, מלטף. היא מנשקת את כף ידו, שואבת אליה את הריח המוכר.
''אדוני, בבקשה...'' ממלמלת , רועדת.
''קשה לך, נכון? קשה לך לא לדעת, ללכת עוד קצת עם הספק?"
'
הוא פורם את הקשרים בקרסוליה ומפשק בחוזקה, באבחה חדה את רגליה. זעקה קלושה נמלטת מפיה. מנסה להתנגד ודמעות של תשוקה ותסכול מציפות את גרונה. מתאפקת, מתאפקת, לא בוכה.
הוא מכופף את רגליה בפישוק רחב, קושר כל רגל אל השולחן. ''תחתונים זה דבר מיותר, גם כשהם חדשים'', הוא קורע את החוטיני הדקיק העדין. מנסה לשווא לכווץ, להדק את שרירי ירכיה זה אל זה, נשיכת השוט פוגעת בירכיים.
''אמון, יקירתי, הוא דבר חשוב,'' אומר בין הצלפה להצלפה. '' את מתה לגמור, את שונאת את עצמך על היותך כזאת, זה בדיוק הרגע להרפות.'' ההצלפות ממשיכות, גם הנאום. ''תלמדי פשוט ליהנות." 'קוביית קרח מתמוססת כה מהר בתוך ערוותה.
נושכת שפתיה. הוא מושיט לה את ידו, מנשקת, מלקקת. להוטה, כל כך להוטה וחוששת.
הוא קושר את פרקי ידיה מאחורי גבה ועומד מולה. היא מפושקת, סמוקה, לחה. מסיר את הסאטן השחור. מבטו מפלח אותה.
''אני... אני... לא יכולה יותר.''
''תגידי את זה כבר!" הוא עומד עירום מולה.
''לא רוצה.''
מתקרב אליה עוד. מביט בה. עיניו חודרות, חשה כאילו הוא רואה אל תוך נפשה. שונאת ומתמכרת לתחושה.
''מה את רוצה?''
''די."
ראשה מושפל והיא כובשת את דמעותיה.
''פחדנית שלי. כמה את פוחדת להשתוקק, כמה את פוחדת מעצמך.''
הוא יושב מולה והיא נעה על מקומה. הוא לא מסיר את מבטו ממנה.
''כן, מתוקה שלי.''
קצה אצבעו נשלח אל שפתיה התחתונות. חש את הרטיבות והלהט. משפילה ראשה ומבטו מוצא את מבטה. ''הראי לי איך רק ממבט את יכולה לגמור.'' היא נעה על מקומה עוד ועוד. הוא לא מתיק את מבטו ממנה לשנייה, גם לא כשפורם את הקשרים בקרסוליה ובפרקי ידיה. מחזיק בה והיא עפה, רטובה לחלוטין, ממיצי תאוותה, מדימעותיה, גומרת בחוזקה, בעוצמה, ומבטו מעיף אותה לגבהים. שוכחת את עצמה לחלוטין. מתמכרת.
מחבק אותה. מוטלת מולו חסרת נשימה, מרוקנת, מלאה, רווייה. ''תלמידה טובה שלי'' הוא אומר ועוטף אותה.
הוא מטפטף נוזל חמים על כתפיה. שפתיה נפתחות קמעה, רוצה לטעום סאקי חם וחריף ומתוק. מלקקת את אצבעותיו, מלטפת כל אצבע ואצבע בלשונה. "די'' הוא אומר, מחוייך. מתבונן בה.
פורם את כפתורי שמלתה, וזו נושרת מטה. כל כך רוצה לכסות על מערומיה, ידיה ורגליה קשורות. מתכווצת במקומה, רוצה להיעלם. אצבעו מחליקה על צווארה המצומרר, על פיטמותיה המזדקרות מאליהן. בשפתיה שוב מחפשת את אצבעותיו,
לו רק היה מסיר את פיסת הסאטן, לראות את מבטו.
הוא נוגע בה, מלטף. היא מנשקת את כף ידו, שואבת אליה את הריח המוכר.
''אדוני, בבקשה...'' ממלמלת , רועדת.
''קשה לך, נכון? קשה לך לא לדעת, ללכת עוד קצת עם הספק?"
'
הוא פורם את הקשרים בקרסוליה ומפשק בחוזקה, באבחה חדה את רגליה. זעקה קלושה נמלטת מפיה. מנסה להתנגד ודמעות של תשוקה ותסכול מציפות את גרונה. מתאפקת, מתאפקת, לא בוכה.
הוא מכופף את רגליה בפישוק רחב, קושר כל רגל אל השולחן. ''תחתונים זה דבר מיותר, גם כשהם חדשים'', הוא קורע את החוטיני הדקיק העדין. מנסה לשווא לכווץ, להדק את שרירי ירכיה זה אל זה, נשיכת השוט פוגעת בירכיים.
''אמון, יקירתי, הוא דבר חשוב,'' אומר בין הצלפה להצלפה. '' את מתה לגמור, את שונאת את עצמך על היותך כזאת, זה בדיוק הרגע להרפות.'' ההצלפות ממשיכות, גם הנאום. ''תלמדי פשוט ליהנות." 'קוביית קרח מתמוססת כה מהר בתוך ערוותה.
נושכת שפתיה. הוא מושיט לה את ידו, מנשקת, מלקקת. להוטה, כל כך להוטה וחוששת.
הוא קושר את פרקי ידיה מאחורי גבה ועומד מולה. היא מפושקת, סמוקה, לחה. מסיר את הסאטן השחור. מבטו מפלח אותה.
''אני... אני... לא יכולה יותר.''
''תגידי את זה כבר!" הוא עומד עירום מולה.
''לא רוצה.''
מתקרב אליה עוד. מביט בה. עיניו חודרות, חשה כאילו הוא רואה אל תוך נפשה. שונאת ומתמכרת לתחושה.
''מה את רוצה?''
''די."
ראשה מושפל והיא כובשת את דמעותיה.
''פחדנית שלי. כמה את פוחדת להשתוקק, כמה את פוחדת מעצמך.''
הוא יושב מולה והיא נעה על מקומה. הוא לא מסיר את מבטו ממנה.
''כן, מתוקה שלי.''
קצה אצבעו נשלח אל שפתיה התחתונות. חש את הרטיבות והלהט. משפילה ראשה ומבטו מוצא את מבטה. ''הראי לי איך רק ממבט את יכולה לגמור.'' היא נעה על מקומה עוד ועוד. הוא לא מתיק את מבטו ממנה לשנייה, גם לא כשפורם את הקשרים בקרסוליה ובפרקי ידיה. מחזיק בה והיא עפה, רטובה לחלוטין, ממיצי תאוותה, מדימעותיה, גומרת בחוזקה, בעוצמה, ומבטו מעיף אותה לגבהים. שוכחת את עצמה לחלוטין. מתמכרת.
מחבק אותה. מוטלת מולו חסרת נשימה, מרוקנת, מלאה, רווייה. ''תלמידה טובה שלי'' הוא אומר ועוטף אותה.
