השיעור השני (פנטזיה)

ההוראות שקיבלה היו ברורות ומדוייקות: "תבואי במיני שחור קצר, ללא תחתונים, שיער אסוף לקוקו גבוה. כשאת מגיעה, שבי על הספה והישארי כך עד למתן הוראות נוספות ממני."

למרות ההתרגשות שאחזה בה, היא סירבה להיכנע, לא הצליחה לקבל על עצמה מרות לגמרי. בהתרסה מסויימת, לבשה חצאית פישתן קייצית, דקיקה וארוכה והשאירה את שיערה פזור.

כשנכנסה אל הדירה היה חושך מוחלט, אך חריץ שהושאר עבורה, סימן לה להתקדם ולהיכנס פנימה. בצעדים מהוססים משהו היא נכנסה, עיניה מתקשות להסתגל לחשיכה שבחדר. היא נצמדה אל התיק הקטן שלה, כאילו עולמה תלוי בכך. חוששת...

קולו לא איחר להפתיע. ''שבי!''
המהירות והטון הסמכותי עשו את שלהם. גורם ההפתעה הבהיל אותה והיא נזרקה אל הספה, יושבת ברגליים צמודות, לא מעזה להסתכל באדונה שניצב מאחוריה.
''מה אמרתי לך ללבוש?''
היא נושכת את שפתיה ואיננה עונה לו.

צעיף הסאטן השחור המוכר נכרך על עיניה, והפעם הוא קושר אותו בחוזקה, מכאיב לה מעט.
''קשה לך, כמה קשה לך לקבל מרות, להפגין כניעות''.
הקול השקט שלו, הקירבה אליה, היא נסערת ועדיין אינה אומרת דבר.

''בשיעור הראשון ניסיתי ללמדך אמון. לא השכלת לקבל את מה שרציתי לתת. הפסד שלך." הוא מושך בשערה בחוזקה, זעקת כאב קלה נמלטת מפיה. הוא קושר את פרקי ידיה ואת קרסוליה, לאחר שהפשיל מעלה את החצאית הארוכה ופישק בחוזקה את רגליה. היא מצפה לנשיכת השוט, אך במקום זה חשה במשהו אחר. איי...

מחט דקיקה ננעצת בפנים ירכיה, הדם זולג. מחט נוספת ננעצת בירך השניה, החשופה, ולשון עדינה מלקקת את הדם הניגר. היא יודעת כי זו אינה לשונו. הצעיף מוסר מעיניה והיא רואה דמות נשית רוכנת מולה על ברכיה, ואוספת את טיפות הדם הניגרות בלשונה.

היא כועסת, רוצה למחות, רוצה להתנגד, מרגישה מרומה ולא מסוגלת לומר דבר.
''כשתתני אמון, תקבלי אותו", הוא אומר, ניצב מעליה, הדמות הנשית בין רגליו המפושקות.
''הסירי ממנה את התחתונים המיותרים האלה'', הוא מעיר ומלטף ברכות את שערה של האישה הכורעת תחתיו.
אש הקינאה והתיסכול משתוללת בה. הוא ער היטב למתרחש.
''את לא זזה מפה, עד שתלמדי להיכנע. להוריד את הראש באמת, פעם אחת לשם שינוי.''

היא מביטה בו בזעם. הוא פורץ בצחוק בזמן שהאישה העירומה מסירה את תחתוניה. ''את כועסת?'' הטון שלו לגלגני, והיא עוצרת בכוח את דמעותיה.
הידיים העדינות מסירות את התחתונים וקולה הרך שואל: ''לענג, אדוני?''
''לא, יקירתי, זה יספיק. את רשאית ללכת עכשיו."
תוך פחות מדקה היא יוצאת מהדלת ונעלמת.

''אמון, יקירתי, הוא לדעת לסמוך ולבטוח בזה שבחרת בו. אמון הוא לדעת שלעולם לא ייעשה לך משהו שאינך חפצה בו. אני בטוח שחשבת שאתן לה ללקק אותך, ואני הלא יודע שלא היית רוצה בכך.'' היא משפילה מבט.
''אני רוצה לראות אותך מענגת את עצמך, פשוקה ובלי להשפיל מבט, מולי.''
''לא רוצה.''
''את רוצה, את מתביישת... בתשוקות שלך, במאווים שלך. יש סיכוי שתיפתחי בפני אי פעם, תרתי משמע? או שתעדיפי תמיד שאקח כביכול בכוח את מה שאת כה משתוקקת לתת, לעצמך ולי?''

הצלפה שפוגעת בירך, קרוב מאוד לערוותה, מקפיצה אותה. ועוד אחת. ועוד אחת. ראשה מוטה מטה, מבטה מושפל, פניה סמוקות כל כך.
''תגעי בעצמך. ''

היא לא זזה. הצלפה חזקה במיוחד משאירה על ירכיה פס אדום כהה. הוא מתקרב אליה, מביט ישירות אל תוך עיניה. ידו האחת מחזיקה בידה, מבטו לא סר ממבטה, ובידו השנייה הוא מחדיר מחט אל תוך הירך הכואבת. זעקה נמלטת מפיה.

''הגבולות שלך הם הגבולות שלי," הוא לואט... ''להפסיק?''
היא לא עונה.
''המממ... אם כך, אקשט אותך.''
חיוך על פניו.

כשהיא רואה את המחט הנוספת עומדת להינעץ בבשרה, היא זועקת פתאום: "די!''
הוא מחבק אותה. מלטף את ירכיה הכואבות, הפצועות, מלטף את ערוותה ואת מותניה.
היא כל כך רוצה שיחדור אליה, כדרך גבר באשה, שייקח אותה, שיהפוך אותה שלו, ומנסה להיצמד אליו.
''לא, לא הפעם. כל עוד אינך בוטחת בי לחלוטין, לא אעשה זאת.''

הוא מחבק אותה בחוזקה, מלטף את שערה, את פניה. היא מרגישה כל כך מוגנת בזרועותיו, מוגנת באופן שמבהיל אותה עצמה. הוא מחטא את הדם, מנקה אותה, משחרר אותה מכבליה ומגיש לה את התיק הקטן. מנשק אותה.
''לכי הביתה, ילדה, ותחזרי כשבאמת תרצי. ''

טעם מר וכואב של אכזבה, בעיקר מעצמה, מחלחל בה. טעם כואב ואכזרי. כואב יותר מכל דקירה, מכל הצלפה. התחושה שאיכזבה.. אותו, את עצמה.

לילה. היא מחבקת את הכרית ומרשה לדמעות סופסוף לפרוץ החוצה. היא שולחת לו s m s ומציינת בו את כתובתה המדוייקת.

''בבקשה, תבוא. אני מוכנה. אני מתחננת... בבקשה...''