פנטזיה (הסוף)
מאת barbie(אחרת)
7 במאי 2005
הוא מקבל את ההודעה ומחייך לעצמו. חיוך קצת עצוב. הוא לא חיפש שליטה, לא רצה לתת לה שום דבר, מלבד מה שהשתוקקה כל כך לתת לעצמה. הוא מטייל בשדרה החשוכה, אוהב את אוויר הלילה הקריר, מצית סיגריה וחושב עליה.
הוא מנוסה, מנוסה מאוד, ואת עולם השליטה הוא מכיר משחר ילדותו. כזה הוא.
אולם, הוא הבטיח לעצמו, כאשר רק החל להתנסות, שלעולם לא ייקח בכוח משהו מאישה שאינה רוצה או בטוחה. את הפוזות של אדונים קשוחים, הוא השאיר לאחרים. ממילא היו כאלו יותר מדי. הוא, הוא פשוט חיפש שותפה למסע המרתק הזה.
הוא חוצה את השדרה ומביט ברחוב הריק, הקר. מגיע אל דירה. שכונה קטנה, ממוצעת. שניה לפני שהוא עולה, הוא שולח לה הודעה קצרה: "תפתחי.'' כולה נרגשת, מוחה את הדמעות, ממהרת לשטוף פנים, פותחת את הדלת וממתינה לו בכריעה בחדרה.
הוא נכנס. בוחן קלות את הדירה הקטנה, המצועצעת משהו. נכנס אל חדר השינה ומלטף את שערה. הוא מתיישב ומניח את ראשה על ברכיו.
''מה את רוצה, ילדה? מה את באמת רוצה?''
''להבין, אני חושבת. להתנסות מבלי לפחד. תוביל אותי,'' היא מבקשת, לוחשת.
הוא מלטף את שערה והמון תמונות עפות לו בראש. כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה התנסויות, סצינות של כניעה וקינאה, סצינות אינטימיות, ושליטה, מיניות ותיבות פנדורה שתמיד נחשפות. והוא, תמיד נשאר בשליטה. תמיד מכיל. לא לוקח בכוח.
''בואי, אני רוצה להראות לך משהו." הוא אוחז בידה והיא קמה, מתבוננת בו בהשתאות. ''בואי, נו.'' הוא מעמיד אותה מול הראי. היא משפילה מבט. מחבק אותה חזק ועדיין, מבטה מושפל.
''מכאן הכל מתחיל, את מבינה?''
היא מביטה בו דרך המראה. עיניו הבורקות, מבטו החודר, חיוכו השובב.
''זה לא אני, זו את. מכאן זה חייב להתחיל. את מוכנה?''
''אני... לא יודעת.''
הוא מפשיט אותה, מקלף מעליה את הבגדים והיא מנסה לכסות על מערומיה בידיה.
''ידיים לצידי הגוף.''
מצייתת.
''כמה את באמת רוצה שאוביל אותך? כמה מתוך זה זה רצון להכיר את עצמך, אל עצמך, וכמה מזה רצון לרצות אותי?''
''זה באמת משנה?'' היא שואלת בראש מורכן, ''הרי הכל זה חלק מאותו מיכלול, לא?''
הוא מצמיד אותה לקיר, ''מבט לראי.''
מביטה. בו. בעצמה, עירומה, חסרת-אונים, מתוך בחירה. הוא מפשק את רגליה ומלטף, מכאיב, נוגע. היא מתלהטת. התשוקה ניכרת היטב בין ירכיה.
''תביטי!''
היא לא מעזה להשפיל מבט.
''מה את רוצה?מה את באמת רוצה?''
אין שום משמעות להגדרות, היא קולטת. היא לא רוצה דום בתחפושת, לא רוצה עבד לתשוקותיה, ועדיין לא מוכנה להיות בעצמה שיפחה של תשוקותיה.
''לחזור לבועה", היא מודה.
''אני יודע.''
הוא מחבק אותה.
שניהם אמיתיים מדי...
שניהם מקובעים מדי...
''את לא צריכה אותי, או שליטה מינית, מנטלית. את צריכה להכיר את עצמך, קודם כל", מפטיר ביובש. היא לא האחת.
הוא לא האחד.
חיפוש מתמיד אחר תשוקות, מאווים, סודות, כמיהות חריגות, ובתוך כל זה, נעולים. מחפשים אהבה, אבל תמיד נעולים. טעם מר של אכזבה מפלח את שניהם.
כשהוא הולך, היא נכנסת לאמבטיה. שוקעת בתוך המים החמימים ומניחה לכל המחשבות לחלוף. עוד חלום שהלך לאיבוד, היא חושבת ונאטמת. שוב.
הוא חוצה את השדרה , והזריחה מציפה את הכל. הוא זאב בודד. מחפש ריגושים אמיתיים, ואין שום דבר בעולם שיהיה מספיק טוב. או נכון.
כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה שפחות, ואין אחת שיודעת להכיר ברצונותיה מבלי להיאטם או לחשוש. כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה מיגננות. ואין אחת שמרגישה באמת חופשייה עם כל מה שהיא.
הוא מצית סיגרייה נוספת ואז מכבה אותה. חייב להפסיק לעשן, חושב לעצמו.
הוא מנוסה, מנוסה מאוד, ואת עולם השליטה הוא מכיר משחר ילדותו. כזה הוא.
אולם, הוא הבטיח לעצמו, כאשר רק החל להתנסות, שלעולם לא ייקח בכוח משהו מאישה שאינה רוצה או בטוחה. את הפוזות של אדונים קשוחים, הוא השאיר לאחרים. ממילא היו כאלו יותר מדי. הוא, הוא פשוט חיפש שותפה למסע המרתק הזה.
הוא חוצה את השדרה ומביט ברחוב הריק, הקר. מגיע אל דירה. שכונה קטנה, ממוצעת. שניה לפני שהוא עולה, הוא שולח לה הודעה קצרה: "תפתחי.'' כולה נרגשת, מוחה את הדמעות, ממהרת לשטוף פנים, פותחת את הדלת וממתינה לו בכריעה בחדרה.
הוא נכנס. בוחן קלות את הדירה הקטנה, המצועצעת משהו. נכנס אל חדר השינה ומלטף את שערה. הוא מתיישב ומניח את ראשה על ברכיו.
''מה את רוצה, ילדה? מה את באמת רוצה?''
''להבין, אני חושבת. להתנסות מבלי לפחד. תוביל אותי,'' היא מבקשת, לוחשת.
הוא מלטף את שערה והמון תמונות עפות לו בראש. כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה התנסויות, סצינות של כניעה וקינאה, סצינות אינטימיות, ושליטה, מיניות ותיבות פנדורה שתמיד נחשפות. והוא, תמיד נשאר בשליטה. תמיד מכיל. לא לוקח בכוח.
''בואי, אני רוצה להראות לך משהו." הוא אוחז בידה והיא קמה, מתבוננת בו בהשתאות. ''בואי, נו.'' הוא מעמיד אותה מול הראי. היא משפילה מבט. מחבק אותה חזק ועדיין, מבטה מושפל.
''מכאן הכל מתחיל, את מבינה?''
היא מביטה בו דרך המראה. עיניו הבורקות, מבטו החודר, חיוכו השובב.
''זה לא אני, זו את. מכאן זה חייב להתחיל. את מוכנה?''
''אני... לא יודעת.''
הוא מפשיט אותה, מקלף מעליה את הבגדים והיא מנסה לכסות על מערומיה בידיה.
''ידיים לצידי הגוף.''
מצייתת.
''כמה את באמת רוצה שאוביל אותך? כמה מתוך זה זה רצון להכיר את עצמך, אל עצמך, וכמה מזה רצון לרצות אותי?''
''זה באמת משנה?'' היא שואלת בראש מורכן, ''הרי הכל זה חלק מאותו מיכלול, לא?''
הוא מצמיד אותה לקיר, ''מבט לראי.''
מביטה. בו. בעצמה, עירומה, חסרת-אונים, מתוך בחירה. הוא מפשק את רגליה ומלטף, מכאיב, נוגע. היא מתלהטת. התשוקה ניכרת היטב בין ירכיה.
''תביטי!''
היא לא מעזה להשפיל מבט.
''מה את רוצה?מה את באמת רוצה?''
אין שום משמעות להגדרות, היא קולטת. היא לא רוצה דום בתחפושת, לא רוצה עבד לתשוקותיה, ועדיין לא מוכנה להיות בעצמה שיפחה של תשוקותיה.
''לחזור לבועה", היא מודה.
''אני יודע.''
הוא מחבק אותה.
שניהם אמיתיים מדי...
שניהם מקובעים מדי...
''את לא צריכה אותי, או שליטה מינית, מנטלית. את צריכה להכיר את עצמך, קודם כל", מפטיר ביובש. היא לא האחת.
הוא לא האחד.
חיפוש מתמיד אחר תשוקות, מאווים, סודות, כמיהות חריגות, ובתוך כל זה, נעולים. מחפשים אהבה, אבל תמיד נעולים. טעם מר של אכזבה מפלח את שניהם.
כשהוא הולך, היא נכנסת לאמבטיה. שוקעת בתוך המים החמימים ומניחה לכל המחשבות לחלוף. עוד חלום שהלך לאיבוד, היא חושבת ונאטמת. שוב.
הוא חוצה את השדרה , והזריחה מציפה את הכל. הוא זאב בודד. מחפש ריגושים אמיתיים, ואין שום דבר בעולם שיהיה מספיק טוב. או נכון.
כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה שפחות, ואין אחת שיודעת להכיר ברצונותיה מבלי להיאטם או לחשוש. כל כך הרבה נשים, כל כך הרבה מיגננות. ואין אחת שמרגישה באמת חופשייה עם כל מה שהיא.
הוא מצית סיגרייה נוספת ואז מכבה אותה. חייב להפסיק לעשן, חושב לעצמו.
