אוזן קשבת
מאת ראש השבט(שולט)
20 במאי 2005
"אתה מזניח אותי," אמרה לו בכעס, "כל היום אתה באולפן ההקלטות, ואני מבינה שאתה צריך לעבוד, אבל אני כאן, ממתינה שתגיע וגם לי תקשיב. האם אני צריכה לחבר מיקרופון לאוזנך בכדי שתקשיב גם לצרכים שלי? שתשמע מה אני צריכה?"
הכעס בקולה היה ניכר, והוא מעט התפתל בכיסא. "באמת חמודה, אני הייתי שמח להיות כאן איתך כל הזמן, אבל חייב, זו העבודה שלי, מכך אנו מתפרנסים."
"כן, נכון," אמרה בהתרסה, "אבל גם אני כאן, מה עם קצת פינוקים? מה עם עניין במין? מה כל כך סקסי בעבודה שלך שאתה מעדיף אותה על פניי? מה עם עניין בי? בסקס שלי? עזוב את עבודתך קצת, תן לי מעט מתשומת הלב שלך. בוא לזיין אותי בתשוקה כמו שהיית פעם, כמו שאני יודעת שאתה יכול, עם כל הפנטזיות שהיו לנו ועשינו ונהנינו מאד. לאן כל זה נעלם כעת?"
הניח ידו על מרפקה ואמר: "צודקת, חמודה. אחזור מוקדם, אכין לך הפתעה. את רק תדאגי כי הסלון יהיה ריק מכל רהיט ורק הכורסא הגדולה תישאר, ואז נחגוג, בסדר חמודה? כעת אני מצטער, חייב לרוץ." הנהנה בראשה והוא לא ראה, כי יצא כבר מהבית.
הוא נכנס הביתה, הגיע מוקדם כפי שהבטיח, אבל חשיכה כבר ירדה. והיא חיכתה לו, הסלון התרוקן מריהוט למעט הכורסא הגדולה כפי שביקש, והיא עם השמלה האהובה עליו, זו השחורה ההדוקה והסקסית. נשק לה בחטף, ניגש לקיר שמול הדלת והסיר את התמונה. הביט סביב, הביא מחדר השינה את מנורת הלילה והניחה ליד הדלת. בחן הכול, הביא את המאוורר והניחו ליד מנורת הלילה. ניגש וכיבה את הנרות הדולקים.
והיא, מביטה בו, התיישבה בינתיים, משלבת רגליה היפות על הכורסא במרכז הסלון. מכירה אותו מספיק, ולכן שותקת.
"זהו", הוא אומר בשביעות רצון, "מוכן. ועכשיו תורך". מחייכת מתרוממת אליו.
לא ולא - מסמן בראשו בחיוך, "הסתובבי."
מסתובבת בצפייה. מורה לה להניח ברכיה על הכורסה, מפשק רגליה בתנופה, ובאטיות קושר היטב את רגליה למסעד הכורסה הרחבה. את חזה מצמיד לכורסה, וידיה השמוטות מעבר למשענת נקשרות יחדיו, כך שפניה יהיו לחוצות בין כתפיה כמעט בלא יכולת להביט לצדדים, וסנטרה קבוע מעבר למשענת.
לאחר מכן מסובב את הכורסא אליו, והיא מחייכת בצפייה. "תכף תגיע ההפתעה", הוא אומר. היא מחייכת והוא קושר פיה במטפחת. בודק שוב סביב, מהנהן בשביעות רצון.
כיבה את האור בחדר, והדליק את מנורת הלילה המונחת על הרצפה ליד הדלת. צלליתה עלתה על הקיר הריק מולה: כעין ריבוע עם בליטות, וכדור עליו, חייכה לעצמה במבוכה.
שמעה רחשים, ראתה את צלליתו נעה. הצמיד את הכורסא לקיר, כך שפניה כמעט במרחק נגיעה מהקיר.
"אז כך," אמר בקול עליז, "הזמנתי כמה חבר'ה אלינו למפגש, הבטחתי להם את הזונה הכי טובה שיש."
היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף, ניסתה להתפתל בכורסא, אבל קשורה היטב הייתה, ולא זזה. ניגש ולחש באוזנה: "היי צייתנית, אל תביישי אותי."
דמעות עלו בעיניה, גופה רפה לפתע. הנהנה בראשה, כולה מעורפלת-מחשבה.
ואז שמעה אותם עולים במדרגות, מצחקקים, מהסים זה את זה. הם עומדים ליד הדלת, והיא שומעת את הצחקוקים ונשבעת להיות חזקה. הוא פותח את הדלת ואומר בקול ברור וחד: "הקשיבו בחורים, אתם לא מוציאים יותר מילה. שום מילה או צחוק. אתן לכם לזיין אותה, אבל יש תנאים".
ראתה את צללית גופו מתקרבת אליה והרבה צלליות נעות במעין מחול מוזר אחריו. הוא הפשיל את שמלתה והיא שמעה את נשמת הגברים נעתקת וחייכה. מוכנה הייתה, חשה את הלחות גואה בה. תהתה כמה גברים הם, אבל המחשבה חלפה.
הוא קרע את תחתוניה האהובים ביותר. רגע של צער, אבל אז עונג חלף בה, והיא הרגישה את בטנה מתכווצת. היא מרימה ישבנה ככל שיכולה, והריגוש שנשמע מאחוריה גורם לה כמעט לבכות.
"רוצים לזיין אותה?" שאל.
ראתה את הצלליות נעות במהירות והרגישה את תשוקת הגברים ואת תנועותיהם בחדר.
"מה שאני מבקש מכם הוא מאד פשוט. אתם עמדו בשורה, הפשילו רק מכנסיים, היו שקטים ללא מילה. תחדרו אליה אבל בשום פנים אינכם גומרים. יש קונדומים לשימוש, אבל יותר מאוחר תגמרו לה בפה, כולכם. אז לזוז..."
היא הייתה מגורה. בטנה נעה בנשימות מהירות, נוזל תשוקתה נע במורד ירכיה, והיא מרגישה כל טיפה הגולשת בתנועה איטית במורד גופה.
שומעת את רחש הגברים המפשילים מכנסיים, קולות רוכסנים נפתחים, נשימות התשוקה. רואה את תנועות גופם בצללית שעל הקיר. התשוקה של הגברים, עם אברם המזדקר המחכה לחדור לתוכה, גורמת לה להזיע, להתפתל, לחכות כבר למגע הראשון.
שומעת את גרירות הרגלים, את הדחיפות, וגם לחישות. לא מבינה מילה, אבל מחכה. מרימה ופותחת את גופה ככל שיכולה כשרואה את צללית הגבר הראשון מתקרב, ולרגע מצליחה להבחין בצללית אברו בדרך אליה. נשמתה נעתקת בתשוקה. רוצה לזעוק ולא יכולה.
הוא חודר בתנועה מהירה אחת של תשוקה, והיא כה רטובה, ממתינה.
התנועה בגופה, העונג שהרגישה בשל עוצמת המחשבה על הגברים הממתינים לתורם, אבריהם בידיהם, מחכים לחדור לתוך גופה כשיגיע הזמן. מרגישה את ציפיותיהם, ייחומם, באוויר, והחדר מלא בתשוקת אין קץ. הם מעוררים בה את הסערה, והיא רוצה להשתולל, לאחוז, למשוך לתוכה, אבל כבולה היא, מתפתלת ונעה. והוא בתוכה, ואז לפתע נמשך לאחור. היא נאנחת, ואחר מגיע. והיא מריחה את התשוקה, את ההורמונים, של הגברים הנעים מאחור.
ריפתה גופה והם חדרו והלכו, והיא זועקת בשקט, גופה מתמלא ומוכן להכיל הכול. וזה עולה בה, והיא מרגישה את הכניסות לתוכה ואת הנסיגות. המחשבה לראות אותם בשורה, מכנסיהם מופשלים, אבריהם בידיהם, ממתינים לפיה בכדי להגיע לפורקנם, גורמת לה להגיע לשיא של פורקן ושטף זרימה, וגופה נשמט, רפוי.
הכורסא זזה. הוא הקיף את הכורסה, הסיר את המטפחת מפיה ונשק לה. "היית טובה," אמר. "כולנו מרוצים ממך." סובב את הכורסא ולא היה איש בחדר, רק רמקולים קטנים ומאוורר עם נייר, שהטיל צללים אשר נעו בחדר.
הכעס בקולה היה ניכר, והוא מעט התפתל בכיסא. "באמת חמודה, אני הייתי שמח להיות כאן איתך כל הזמן, אבל חייב, זו העבודה שלי, מכך אנו מתפרנסים."
"כן, נכון," אמרה בהתרסה, "אבל גם אני כאן, מה עם קצת פינוקים? מה עם עניין במין? מה כל כך סקסי בעבודה שלך שאתה מעדיף אותה על פניי? מה עם עניין בי? בסקס שלי? עזוב את עבודתך קצת, תן לי מעט מתשומת הלב שלך. בוא לזיין אותי בתשוקה כמו שהיית פעם, כמו שאני יודעת שאתה יכול, עם כל הפנטזיות שהיו לנו ועשינו ונהנינו מאד. לאן כל זה נעלם כעת?"
הניח ידו על מרפקה ואמר: "צודקת, חמודה. אחזור מוקדם, אכין לך הפתעה. את רק תדאגי כי הסלון יהיה ריק מכל רהיט ורק הכורסא הגדולה תישאר, ואז נחגוג, בסדר חמודה? כעת אני מצטער, חייב לרוץ." הנהנה בראשה והוא לא ראה, כי יצא כבר מהבית.
הוא נכנס הביתה, הגיע מוקדם כפי שהבטיח, אבל חשיכה כבר ירדה. והיא חיכתה לו, הסלון התרוקן מריהוט למעט הכורסא הגדולה כפי שביקש, והיא עם השמלה האהובה עליו, זו השחורה ההדוקה והסקסית. נשק לה בחטף, ניגש לקיר שמול הדלת והסיר את התמונה. הביט סביב, הביא מחדר השינה את מנורת הלילה והניחה ליד הדלת. בחן הכול, הביא את המאוורר והניחו ליד מנורת הלילה. ניגש וכיבה את הנרות הדולקים.
והיא, מביטה בו, התיישבה בינתיים, משלבת רגליה היפות על הכורסא במרכז הסלון. מכירה אותו מספיק, ולכן שותקת.
"זהו", הוא אומר בשביעות רצון, "מוכן. ועכשיו תורך". מחייכת מתרוממת אליו.
לא ולא - מסמן בראשו בחיוך, "הסתובבי."
מסתובבת בצפייה. מורה לה להניח ברכיה על הכורסה, מפשק רגליה בתנופה, ובאטיות קושר היטב את רגליה למסעד הכורסה הרחבה. את חזה מצמיד לכורסה, וידיה השמוטות מעבר למשענת נקשרות יחדיו, כך שפניה יהיו לחוצות בין כתפיה כמעט בלא יכולת להביט לצדדים, וסנטרה קבוע מעבר למשענת.
לאחר מכן מסובב את הכורסא אליו, והיא מחייכת בצפייה. "תכף תגיע ההפתעה", הוא אומר. היא מחייכת והוא קושר פיה במטפחת. בודק שוב סביב, מהנהן בשביעות רצון.
כיבה את האור בחדר, והדליק את מנורת הלילה המונחת על הרצפה ליד הדלת. צלליתה עלתה על הקיר הריק מולה: כעין ריבוע עם בליטות, וכדור עליו, חייכה לעצמה במבוכה.
שמעה רחשים, ראתה את צלליתו נעה. הצמיד את הכורסא לקיר, כך שפניה כמעט במרחק נגיעה מהקיר.
"אז כך," אמר בקול עליז, "הזמנתי כמה חבר'ה אלינו למפגש, הבטחתי להם את הזונה הכי טובה שיש."
היא הרגישה שהיא עומדת להתעלף, ניסתה להתפתל בכורסא, אבל קשורה היטב הייתה, ולא זזה. ניגש ולחש באוזנה: "היי צייתנית, אל תביישי אותי."
דמעות עלו בעיניה, גופה רפה לפתע. הנהנה בראשה, כולה מעורפלת-מחשבה.
ואז שמעה אותם עולים במדרגות, מצחקקים, מהסים זה את זה. הם עומדים ליד הדלת, והיא שומעת את הצחקוקים ונשבעת להיות חזקה. הוא פותח את הדלת ואומר בקול ברור וחד: "הקשיבו בחורים, אתם לא מוציאים יותר מילה. שום מילה או צחוק. אתן לכם לזיין אותה, אבל יש תנאים".
ראתה את צללית גופו מתקרבת אליה והרבה צלליות נעות במעין מחול מוזר אחריו. הוא הפשיל את שמלתה והיא שמעה את נשמת הגברים נעתקת וחייכה. מוכנה הייתה, חשה את הלחות גואה בה. תהתה כמה גברים הם, אבל המחשבה חלפה.
הוא קרע את תחתוניה האהובים ביותר. רגע של צער, אבל אז עונג חלף בה, והיא הרגישה את בטנה מתכווצת. היא מרימה ישבנה ככל שיכולה, והריגוש שנשמע מאחוריה גורם לה כמעט לבכות.
"רוצים לזיין אותה?" שאל.
ראתה את הצלליות נעות במהירות והרגישה את תשוקת הגברים ואת תנועותיהם בחדר.
"מה שאני מבקש מכם הוא מאד פשוט. אתם עמדו בשורה, הפשילו רק מכנסיים, היו שקטים ללא מילה. תחדרו אליה אבל בשום פנים אינכם גומרים. יש קונדומים לשימוש, אבל יותר מאוחר תגמרו לה בפה, כולכם. אז לזוז..."
היא הייתה מגורה. בטנה נעה בנשימות מהירות, נוזל תשוקתה נע במורד ירכיה, והיא מרגישה כל טיפה הגולשת בתנועה איטית במורד גופה.
שומעת את רחש הגברים המפשילים מכנסיים, קולות רוכסנים נפתחים, נשימות התשוקה. רואה את תנועות גופם בצללית שעל הקיר. התשוקה של הגברים, עם אברם המזדקר המחכה לחדור לתוכה, גורמת לה להזיע, להתפתל, לחכות כבר למגע הראשון.
שומעת את גרירות הרגלים, את הדחיפות, וגם לחישות. לא מבינה מילה, אבל מחכה. מרימה ופותחת את גופה ככל שיכולה כשרואה את צללית הגבר הראשון מתקרב, ולרגע מצליחה להבחין בצללית אברו בדרך אליה. נשמתה נעתקת בתשוקה. רוצה לזעוק ולא יכולה.
הוא חודר בתנועה מהירה אחת של תשוקה, והיא כה רטובה, ממתינה.
התנועה בגופה, העונג שהרגישה בשל עוצמת המחשבה על הגברים הממתינים לתורם, אבריהם בידיהם, מחכים לחדור לתוך גופה כשיגיע הזמן. מרגישה את ציפיותיהם, ייחומם, באוויר, והחדר מלא בתשוקת אין קץ. הם מעוררים בה את הסערה, והיא רוצה להשתולל, לאחוז, למשוך לתוכה, אבל כבולה היא, מתפתלת ונעה. והוא בתוכה, ואז לפתע נמשך לאחור. היא נאנחת, ואחר מגיע. והיא מריחה את התשוקה, את ההורמונים, של הגברים הנעים מאחור.
ריפתה גופה והם חדרו והלכו, והיא זועקת בשקט, גופה מתמלא ומוכן להכיל הכול. וזה עולה בה, והיא מרגישה את הכניסות לתוכה ואת הנסיגות. המחשבה לראות אותם בשורה, מכנסיהם מופשלים, אבריהם בידיהם, ממתינים לפיה בכדי להגיע לפורקנם, גורמת לה להגיע לשיא של פורקן ושטף זרימה, וגופה נשמט, רפוי.
הכורסא זזה. הוא הקיף את הכורסה, הסיר את המטפחת מפיה ונשק לה. "היית טובה," אמר. "כולנו מרוצים ממך." סובב את הכורסא ולא היה איש בחדר, רק רמקולים קטנים ומאוורר עם נייר, שהטיל צללים אשר נעו בחדר.
