אוקי, אסור, יופי

אמילי רוכנת מעל שולחן המחשב. היא יודעת שאסור, אבל היא שם בכל זאת. מקלידה באצבע אחת על המקשים, מרפק היד השניה רכון על השולחן. הכיסא צמוד לשולחן, מוכנס בקפידה. היא לא תשב עליו. אסור לה על הרהיטים. היא תפר את ההוראות שלו ותשתמש במחשב, אבל לא תשב על הכיסא. התחת שלה מורם גבוה באוויר - השולחן שהיא נשענת עליו נמוך - והיא עירומה, וקצת קר בבית בשעות האלו, לקראת הערב, והיא מסתכלת אחורה בחשש, מרגישה איך כל רגע הוא נכנס ותופס אותה ככה, מרגישה איך הפטמות שלה מתקשות בדרך שהיא לא לגמרי לא נעימה כשהן נוגעות במשטח השולחן.

היא מפצחת את הסיסמא הטיפשית שלו ברגע, פותחת מסמך. המחשב משתהה, נתקע קצת - הוא גם לא נותן לה לטפל במחשב שלו - ורגע הציפייה למסך שישתנה מעביר בה איזה מתח נעים. כשהחלון נפתח היא מתמתחת, רוכנת עוד יותר נמוך, מקלידה.

"האדון שלי - אדון זאת קלישאה אטומית, אבל ככה הוא רוצה שאני אקרא לו - לא מרשה לי להשתמש במחשב בלי פיקוח. אני לא חושבת שאפשר למצוא משהו יותר נדוש להגיד ל... רגע, איך אני צריכה לקרוא לעצמי? אה, כן, 'שפחה.' אבל או-קי..."

היא עוצרת, קוראת את מה שכתבה. מוצצת בהיסח הדעת את האצבע שלה. זה מספיק? לכי תדעי. היא מוסיפה עוד שורה, הפעם דואגת להקליד כמה שיותר לאט. אצבע אחת, מקש אחד בכל פעם.

"אבל או-קי, שפחה, איך שבא לו. שיהיה. בקיצור, אסור לי להשתמש במחשב. הוא איזה פארם-בוי מלכי-תדעי ואני אוכלת מחשבים לארוחת בוקר, אבל הטמבל רוצה בימבו בתור שפחה. אין לי בעיה עם זה."

עוצרת. בהחלטיות של מי שצועדת לתוך תהום היא שומרת את הקובץ על שולחן העבודה. אופס. משעינה עוד מרפק על השולחן. מסתכלת על השעון. 18:32. זה מדוייק? לכי תדעי. מציבה את העכבר על כפתור ה-X שתוכל לסגור במהירות כשהוא יגיע. מותחת את הגב, מרימה את התחת, מגרדת עם רגל אחת בשניה. מתרגלת כמה קפיצות מבוהלות של "אופס! תפסת אותי!"

נו, שיגיע.