אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".

כשאני מגיע לפופיק את נאנחת כמו מישהי שחשפו את הבלוף שלה וכשאני מגיע לכוס ומגלה שהוא רטוב אני אפילו לא צריך להגיד שאת שקרנית גרועה. את קצת קורסת לתוך היד שלי ואומרת "אני זוכרת".

כשהערתי לו שייתכן והמקור למשחק החדש שהמציא הוא שהוא סובל מחסך ילדות במשחק בבובות, התובנה הזו זיכתה אותי ביחס שבובות בארבי על פי רוב זוכות לו מידי בנים צעירים

ההתנגדויות עוברות לתחום הבלתי מילולי. היא נאבקת ביד שלי הלופתת לה את פרק כף היד, אבל לא משהו רציני. אני שולח אצבע ללטף את הנקודה הזאת שאני אוהב, לא רחוק מהפתח, הנקודה ההיא השקועה קצת אבל לא מדי, מחוספסת אבל לא מדי

"מה יש, חמודי?" היא התקרבה אלי מאוד וחייכה. השענתי את המצח שלי על שלה. תפסתי לה קצת את הטוסיק ואמרתי, "פשוט עבר כבר שבו--"

"אוי, מתוקון," היא אמרה, וזרקה אותי על המיטה. הפשטתי אותה והיא התיישבה לי על הפנים.

היה לה שיער שחור ופנים יפות והיא נראתה כאילו היא נחלצה לא מזמן מתאונת דרכים. בראש שלי עברו בלי שליטתי מחשבות כמו "ציצי של ערבייה". לא הספקתי להתבייש בעצמי והיא אמרה,

"אה", אני אומר. "אה, תודה". אני מאוד סקרן לדעת מה עומד לקרות. מתחת לחולצה שלה, הפטמות שלה התקשו ויצרו שתי גומות על האריג. הרבה יותר קיצוני מהפעם ההיא, שהשלט של המזגן התקלקל והמזגן היה תקוע על טמפרטורה נמוכה מדי. מה אני אמור לעשות? מה הולך לקרות? סקס על ספת הפסיכולוג? זאת אולי הפנטזיה הכי גדולה שלי.

"הייתי רוצה להתיר אותך", היא אמרה, "בתנאי שתבטיח לי לא להיפגש עם מישהי כזאת יותר". היא שתקה. חשבתי על הציצים של המענה החדשה שלי ועל הדרך שבה היא טרקה את הדלת ופתחה את הכפתור במכנסיים שלי. הסתכלתי על הרגליים של השותפה שלי והנהנתי לאט, לא בטוח בעצמי מה ההנהון הזה אומר.

"זה די מסריח," אמר השני. "למה אני לא יכול לעשות כלום?"

"כי אתה תחרוג מהתכנית, והבחורה מולך שילמה די הרבה כסף לקבל בדיוק מה שהיא רוצה".

"אני לא אחרוג משום דבר," אמר הצעיר. "אני גם יודע לקרוא מהדף. בחייאת, בן, אל תהיה אפס".

השתרר שקט במרתף. מים טיפטפו באיזה מקום. שילמה כסף! לקבל מה שהיא רוצה! אני לא מי שצריכה להיות פה! וכל מה שעומד ביני לבין החופש זה להגיד --

והפעם: גירסה חדשה לאגדה היפה העוסקת בנסיך, בנעל, בשלוש אחיות מרשעות ובאחותן החורגת לחלוחית, ומדוע כינוה כך

אולי אני אשלח אותך לעשן בחוץ עירומה עד שתמצאי נושא לשיחה. מעניין אם מרגישים את הכוס יותר כשקר. אם כשלוקחים שאיפה מהסיגריה מרגישים אותה בין הרגליים.

היא מנשקת אותו על הלחי. בגד הים שלו צף אי שם, נסחף הרחק מהם. "יש לך מגבת בחוף, אל תדאג, תוכל להתכסות שם", היא אומרת, והולכת ממנו. הוא רועד. הוא מסתכל על כל האנשים בחוף, נקודות קטנות, רחוקות מדי מכדי שיהיו להן עיניים. "זאת אומרת," אומרת דמותה המתרחקת, "אם תגיע מספיק מהר".

אם זה נשמע לך טיפשי שאני מתרגש מזיון בתחת, ועוד במסגרת משהו שנקרא EBF ואני לא בדיוק יודע מה הוא, שיבושם לך. אני מתרגש.

אני בשקט; היד שלה מתהדקת סביב הראש שלי, דוחפת אותו כמעט לתוך הקיר. אני אחד עם הקיר. הלוואי שהייתי טובע בתוך הקיר. הלחץ בתחת שלי נהיה יותר חריף - עוד אצבע. אני ממשיך לשתוק והיא מהדקת את היד סביב הגולגולת שלי. זה עוזר.
"ממה שאני מבין," אני אומר לילד, "אני עומד לקבל אגרוף בתחת".

ישבתי שם, עם הזין חצי שמוט, וחשבתי שכל מה שאני זוכר מהימים האחרונים זה החצי-כאב הזה של הזין שלי נלחץ על המתכת של הרוכסן של הג'ינס. הסכמתי עם עצמי שאני לא הולך להרגיש ככה יותר בחיים, ולמעשה פה טעיתי עוד יותר, ותיכף נגיע לזה. ועוד איך נגיע.

היא עומדת ליד החלון. היא מציתה סיגריה, וזה אומר לי שהיא יודעת שהיא מנצחת פה, ומכאן אני יודע שהיא הולכת לנצח פה. "אני רוצה מישהו שלא יבייש אותי במפגשים עם דומיות אחרות. אתה חושב שאתה מספיק מאולף כדי להיות במפגשים שלנו?" אני עושה כן עם הראש, וזאת כנראה טעות, כי היא מתחילה ללכת לקראתי, והיא נראית די עצבנית.

הוא עומד על הברכיים על ארבע משבצות בדיוק בסלון שלי. הוא עירום ועומד לו. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי גבר אחר עם זקפה. זה מוזר לי, אבל לא מוזר כמו שזה היה לפני שעתיים, כשהיא באה איתו עם שרשרת ומזוודה קטנה.

הנה משהו שישמח אותך. בואי, על ארבע. מאז שהחלפתי לך מרכך כל כך כיף למשוך לך בשיער. שימי את הכוס שלך על המגף שלי. תתחילי לחכך. את יכולה לחבק את הרגל שלי. אני אוהב אותך כשאת מסתכלת במבט מסכן כזה מלמטה. כן, הנרות האדומים יותר כואבים. אבל תראי איזה יפה הוא דולק.

אחרי שעה ארוכה יעל מרימה עיניים, משועממת, ומתחילה טיפוס איטי וארוך במעלה הגוף שלי.
"שלום", אני אומר לה בהגיעה.
"מי אדוני?" היא מחייכת.

אדי אמר "אצלנו בבית, כשאת מפשלת, את משלמת. את מבינה?" הנהנתי, כי שמחתי לשמוע שאחרי היום הזה הם לא רוצים לזרוק אותי החוצה, והוא אמר, "את חושבת שקיבלת מספיק עונש?" ואני הסתכלתי בפנים שלהם, ואז על החבל של השקיות, וניחשתי שהתשובה הנכונה היא לא.

בן אמר "אני *מאוכזב* ממך" ונתן לי עוד מכה עם המאוכזב. בכיתי והוא המשיך לתת לי מכות, מכה אחרי מכה, כל אחת יותר כואבת. אדי הדליק סיגריה. בן נתן עוד מכה, עוד אחת, עוד אחת, דוחף אותי יותר ויותר עמוק לתוך הברך שלו. אחרי כמה רגעים הוא הפסיק ואדי אמר, "טוב, תורי", ואני פשוט קמתי והלכתי מהר ונשכבתי על הברך שלו, כי רציתי לגמור עם זה כמה שיותר מהר אבל גם כי הייתי סקרנית לגבי ההבדל בין המכות שלהם.

בן ואדי נראו משועשעים. הם צחקו עם גידי מהמכולת, אבל כשהם ראו אותי הם השתתקו וזה הביך אותי. לא היו עגלות במקום הרגיל של העגלות. העיתונים, שתמיד היו בתוך עגלה אחת, נחו על הדלפק. אדי ובן וגידי ראו שאני מסתכלת על האין עגלות, וגידי אמר "כן, מותק, עגלות בתיקון". בן אמר, "לא נורא. יש לנו עגלה," והם הסתכלו עלי.

אני אוהב להכאיב לך בבית הזה. יש בו חמימות תל אביבית בימים גשומים. אין בו אח, אבל המזגן מזרים אוויר חם לחדר הגדול – זה שצורתו כצורת כדור אקדח, ווילונות כבדים מכסים את החלונות הגבוהים שלו.

היה יום חם, והרוח הזאת החמה הרגיעה והלהיבה הכל בתוכי, הכל בו זמנית, ומראה העיר דרך החלון היה מספק ומתסכל גם יחד. הוא נסע למקומות קרים יותר, ובלילה האחרון חייך אלי חיוך נבזי באמת, כזה שבתוכו צפונה האמירה: "את אוהבת אותי עכשיו, אבל עוד תקללי אותי מחר בבוקר".

הוא מתנשף ומחבק אותה ואז שואל אותה, בין שריטה ללטיפה, "את חושבת שאנחנו משעממים?"

אמילי רוכנת מעל שולחן המחשב. היא יודעת שאסור, אבל היא שם בכל זאת, מקלידה באצבע אחת על המקשים, מרפק היד השניה רכון על השולחן. "האדון שלי", היא כותבת, "לא מרשה לי להשתמש במחשב בלי פיקוח"...

היא מחייכת. שקטה, שלווה ומאזינה לרחש העולה מרדיו מרוחק או דמיוני. היא משרטטת קו בציפורניה על חזהו החשוף. זכר חולצתו מתפגר בפינת החדר והיא, ידה האחת עוד אוחזת בכוס היין, השניה ספונה מתחת לראשה, משתעשעת בו...