סמוז אופרייטר ג': עיירת חור תחת

תעמוד בקצב, היא אמרה.

לפי החישוב שלי ביליתי 24 שעות במיטה. הידיים שלי כאבו, כאילו מתחו אותן בחבל. הצוואר שלי משך את הראש למטה, לעבר הכתף. הלכנו ברחוב הראשי של עיר כל כך נידחת שלא קלטתי את השם שלה בכלל. מיעוט האנשים ליד החנויות המשונות, הכלב שמשתין על ספסל, השמש המופרעת שהכתה ככה את הרחוב החשוף, כולם גרמו לי להרגיש אבוד ומבולבל וחסר כיוון. אבל לא הייתי צריך שום כיוון כי יכולתי ללכת אחריה, והיא הלכה בביטחון במורד של העיר הזאת, שאני מתערב שגם היא לא ידעה עד לפני שעה או שעתיים שהיא קיימת.

ככה, היא קטפה אותי מהמיטה שלי, ריחפה מעלי בזמן שלבשתי מכנסיים קצרים אבל לא תחתונים וחולצה כמעט נקייה, כפכפים, והופ לאוטו שלה והופ החוצה מהעיר. הרגשתי סקסי מאוד. אני לא יכול להסביר את זה. ברגע שהיא שמה אותי בג'יפ שלה ופשוט נסעה, לא אמרה כלום, הרגשתי באמת כמו חתיכת בשר, ועשיתי את כל הדרך עם זקפה. אני מוכרח להגיד שנמאס לי לדבר על הזקפה שלי, ובשלב הזה גם נמאס לי להרגיש אותה. הזקפה קלקלה את הרגשת הסקסיות. הזקפה הייתה לא במקום, אף אחד לא ביקש ממנה להיות. דיברנו על מוזיקה שהיא אוהבת ועל התמונות שהיא קנתה כשהיא שיפצה את הדירה שלה והיה איזה רגע שבו היא העיפה מבט לעבר התלולית הקטנה במכנסיים שלי והתביישתי מאוד. זה לא הפסיק את הזקפה, להפך.

השעה הייתה שעת צהריים והיה לי חם, גם הבנתי שלא שתיתי או השתנתי שעות, ובקושי עמדתי בקצב שלה. מדי פעם היא נעצרה, הרימה גבה מעוצבת היטב אחת, המשיכה ללכת. הרחוב היה אינסופי כמו שהוא היה נטוש. כשאחד הכפכפים נפל לי מהרגליים ועצרתי לרגע כדי להיטיב אותו על הרגל היא פשוט המשיכה ללכת, פנתה לאיזה רחוב ונעלמה.

ניסיתי לעקוב אחריה; אבל כשאני אומר שהיא נעלמה, מה שאני מתכוון זה שהיא נעלמה. מצאתי את עצמי חצי רץ באיז סמטה, נוטף זיעה, פונה ימינה, הולך, חוזר, פונה שמאלה, עומד באמצע רחוב ריק. לא עמדתי בקצב, חשבתי לעצמי, מרגיש עוד יותר מבועס, כשזוג ידיים תפסו אותי מאחור, הצמידו אותי לקיר, עברו על השפתיים שלי, על החזה, הבטן, ובסוף קנו להן שביתה מעל המכנסיים שלי. גם בריח הקלוש של הביוב והבוטנים שהיה לרחוב הזה, היא הריחה מצוין. ופתאום המכנסיים שלי נפתחו ונפלו, ופתאום החולצה התרוממה מעל לראש שלי, ואני הייתי בחור עירום בכפכפים, צמוד עם הלחי לקיר טיח מתפורר.

היא פיסקה לי את הרגליים בשתי טפיחות חסרות סבלנות, קצת מתחת לביצים. היד שלה נעה מעל התחת שלי, ליטפה, הפעילה לחץ על הגב ככה שאני אתכופף, אני אתן לה את התחת שלי. הסתכלתי, הפנים שלי עדיין לחוצות על הקיר, לעבר הרחוב, מנסה לראות אם מישהו מתקרב, בעוד מאחורי היה צליל ברור של לייטקס נמשך מעל כף יד ענוגה, אבל לא כל כך ענוגה, ופתאום משהו קר ורטוב בין פלחי התחת שלי, וקול קר ויבש: תפסק יותר. תביא לפה את התחת שלך.

אני נצמד לקיר ומרגיש את בריזת הסמטאות הזאת והיא חודרת אלי ואני נאנק וכואבת לי הבטן ואני אומר, "לא. די. בבקשה," ואני מזהה פתאום את ההרגשה שנפלה עלי ברגע שהגענו לעיר הזאת: הרגשה של אני רוצה הביתה, אבל מזוקקת, מצומצמת, ומתובלת בדבש החם הזה של הידיים והשדיים שלה, עד שהיא מתהפכת בבטן, הופכת לתחושה של "אני רוצה להמשיך לרצות הביתה". היא מתעלמת ממני, מהתחינות שלי, ככה שהן הופכות להיות יותר חדות, יותר יללניות, וכשאני מתחיל כבר להתבייש בעצמי מגיעים שני חבר'ה ומסתכלים עלינו.

אני, התחת בחוץ, עדיין בכפכפים, מיילל; היא, בחליפה שחורה ומשקפי שמש, כפפה על היד, חופרת לי בתחת, לא מסתכלת עליהם, בכלל לא שמה לב שהם קיימים. "מה היא עושה?" שואל אחד מהם, זה עם הסקייטבורד וחתימת השפם. הם מתקרבים. אני נאנק עוד יותר, אנקה שעוצרת באמצע כשאני חושב שאולי הרעש יביא עוד צופים. היא ממשיכה לחפור: אצבע אחת, שלוש, אני לא יכול להביל. הקצב יציב, כמו בוכנה, בתוכי ואז בחוץ, בתוכי ואז בחוץ. הם כבר מאוד קרובים והם בוהים בנו מבעד למשקפי שמש צבעוניות, זולות. אני מבין שאני היחיד פה בלי משקפי שמש, ואז אני גם מבין שאני היחיד פה שעומד עירום ברחוב ומקבל אצבע בתחת.

הם שאלו אותך משהו, היא אומרת, הקול שלה לטיפה בתוך הראש שלי, בלי לעצור או להאט. אני לא מאמין שהיא עושה לי את זה.

"כן," מתחזק לו הבחור עם הסקייטבורד. הם בטח בני 15. החבר שלו בוהה באצבע של המענה שלי, מהופנט מהתנועה, כמו נחש בשוק בהודו. "מה היא עושה לך".

אני בשקט; היד שלה מתהדקת סביב הראש שלי, דוחפת אותו כמעט לתוך הקיר. אני אחד עם הקיר. הלוואי שהייתי טובע בתוך הקיר. הלחץ בתחת שלי נהיה יותר חריף - עוד אצבע. אני ממשיך לשתוק והיא מהדקת את היד סביב הגולגולת שלי. זה עוזר.

"ממה שאני מבין," אני אומר לילד, "אני עומד לקבל אגרוף בתחת".

"אפשר לראות," ממלמל השני, עדיין בוהה ביד שלה ובתחת שלי.

"לא," אני, אה, אני כמעט אומר. כי באותו רגע היא אומרת, כן, ואני רואה אור בהיר וחולף על הפנים שלהם - התגובה שהייתה לכל אחד באותם רגעים קלושים שבהם היא הבחינה בקיומך.

אז הם נשארים ורואים אותי מקלל ומזיע ומקבל אגרוף בתחת. אחד מהם מצלם אותי עם המצלמה של הטלפון. בתוך המולת הרעשים בראש שלי אני חושב שצריך לשאול אותו אם זה וידיאו או רק סטילס. אבל הראש והתחת שלי נמצאים עכשיו במקום אחר.

ואני לא זוכר את הרוב, רק שבסוף עמדנו בסמטה והיא חיבקה אותי וליטפה לי קצת את התחת ובכיתי די הרבה, ולא היה אכפת לה לחבק אותי. ותגידו מה שתגידו עליה, תמיד הייתה לה סבלנות כשהייתי צריך אותה.

התכופפתי להרים את הבגדים, אבל היא החזיקה אותי בכתף וגררה אותי משם, חצי צולע, משהו מטפטף לי על הירך הפנימית. בקצה הסמטה היה הג'יפ שלה, ומשם הביתה - ורק כשעברנו את השלט שמברך אותנו בנסיעה צלחה ותל אביב 33 ק"מ שמתי לב שגם הפעם לא ראיתי איך קוראים לעיר. ומאז ובארבעת החודשים הבאים היא לקחה אותי לשם לפחות פעם בשבוע, לעיר המשחקים הנטושה שלי, ונקשרתי, נתליתי, נחדרתי וחטפתי מכות בכל פינה בכל סמטה בעיר הזאת, ועד היום אני לא יודע איזו עיר זאת הייתה.

כשהיא עצרה ליד הבית שלי היא נתנה לי מגבת קטנה להתכסות בה וכשעמדתי מחוץ לאוטו שלה נראיתי כאילו יצאתי מהמקלחות בצבא. התכופפתי כאילו אני עומד להצדיע לקצינה גבוהה ממני, והיא הסתכלה עלי דרך משקפי השמש, ולפני שהספקתי לשאול מתי נפגשים שוב היא אמרה, אל תאונן ואל תגמור, ונסעה לה.