חשמל ומי גשם
מאת Grey / Green
11 בפברואר 2007
אני אוהב להכאיב לך בבית הזה.
יש בו חמימות תל אביבית בימים גשומים. אין בו אח, אבל המזגן מזרים אוויר חם לחדר הגדול – זה שצורתו כצורת כדור אקדח, ווילונות כבדים מכסים את החלונות הגבוהים שלו. את פוסעת אל תוך השטיח ונעצרת, השקט שלך ללא ספק תוצאת ההסתגלות לבפנים. אני מוחה באצבעי איזו טיפה מקצה אפך ומקרב אותך אלי. את קרה ורטובה והאף שלך מדגדג לי את הלחי ואני מסיר את החולצה שלך באותה טבעיות שבה הסרתי את המעיל.
"קר לך?" אני שואל, ואת אומרת שחם פה מספיק. אני אוהב לראות את החזה שלך חשוף ככה, בחדר חם. אני אוהב אותך כשאת חלקה ורכה ואני אוהב לחשוב שכשהפטמות שלך מרימות את ראשן הזערורי ומתקשות, זה רק בגללי. את מפשירה מהרחוב בינתיים ומוצאת מה לעשות עם הידיים שלך. אני מרשה לך. אני גוחן, הסוודר שלך עוד בידי, לנשק לך. אני משתהה על עורך, מחפש נקודות בהן נשארו עדיין עקבות של קור. בעוד אני בוחן מה ניתן לעשות בנושאים של הזדקרות והתקשות, אני אוחז בשת ידייך בידי האחת, ואני מגניב מבט חטוף מטה, לעבר האצבעות שלך, הפשוטות החוצה מתחת לכף ידי כאילו את אומרת מבלי להגיד שאת מסירה את ידייך מכל נסיון לעשות משהו בעזרתן. את באמת לא אומרת הרבה, אבל אנחנו מקשיבים להבל פיו של המזגן ולטלוויזיה שהשארתי דולקת וחרישית בחדר אחר, ואני לא רוצה לשנות במאום את אופי השיחה שלנו. כשאני עוצר וצועד צעד אחורה כדי להתרשם ממלאכת כפי, הסוודר שלך קשור אליך סביב המותן כמו אצל תלמידת תיכון, והידיים שלך כבולות בתוכו. אני מחייך בעוד אני תופס אותך ומושיב אותך על השידה ורוכן כדי להתיר את הנעליים. אני מרגיש איך את מרכינה את הראש שלך כלפי, את נשימתך על העורף שלי. אני מחבק אותך ביד אחת, מעל הסוודר, ומרים אותך אלי. את נושכת לי את הצוואר. אני תופס אותך באוויר והופך אותך, את בועטת בי בחזה ואנחנו נאבקים היאבקות קצרה ומשונה, את באוויר ובלי ידיים, אני מחבק אותך ביד אחת וסוטר על חזך בשניה, ובסופו של הרגע המתנשף הזה הפנים שלך אדומות, המשקפיים שלי תלויות על אוזן אחת ומה שנותר מהבגדים שלך נושר לרצפה כמו כל מיני עלים ברחוב הזועף שמשמיע את עצמו ברקע. את תופסת את עדשת המשקפיים שלי בפיך ותולשת אותם מהאוזן שלי, ובאותה תנועת ראש מפילה אותם לתוך התחתונים שלך שעל הרצפה. אני מנשק לך את האף. תעצמי עיניים, אני אומר ומניח אותך בזהירות במרכז השטיח. את עוצמת עין אחת ומסתכלת בי בשניה, מרימה את הסנטר בהתרסה. אני סוטר לך ואת נופלת על השטיח. את מחפשת את הרגליים שלך, הלחי שלך פועמת כמעט בקול, שכמעט מהדהד בין קירות החדר הזה, ומצליחה להתרומם על הברכיים. את מנסה לקום כמה פעמים ונופלת. אני צוחק, משום שעין אחת שלך עדיין עצומה. אני מושך אותך לעמידה מהשיער, שמתפזר על הפנים שלך, ובעוד אני מבריש אותו הצידה ומלטף את הלחי האדומה שלך, אני עוצם את העין הפתוחה באצבעות היד השניה. את פותחת אותה שוב. אני מרים את היד ואת נרתעת, ואני מסתכל בך במבט נוזף עד שאת זוקפת ראש מול היד המורמת שלי. אני מכה אותך, סטירה חטופה אחת לאורך הלחי השניה. את נשארת לעמוד ומסתכלת בי בעין אחת. רק אז את עוצמת אותה. הלחיים שלך והשיער הסתור היו מקנים לך מראה של איזו אישה מוכה, אם הראש שלך לא היה זקוף כל כך על רקע פיך המתוח ככה. אני מלטף את הלחיים הפצועות שלך ואת החזה, מתכופף להרים את המשקפיים שלי ואומר "חכי פה רגע," ואז מרכיב אותם ונשאר לעמוד, מסתכל בך. את מריחה אותי באוויר, עדיין שם, ומחייכת. גם אני מחייך ומשוכנע שאת יכולה להריח גם את זה. הסוודר מכסה חלק מהרגל שלך, חצי מערוותך. עכשיו הצעדים שלי ניכרים בשטיח ואת מקשיבה לי פותח וסוגר ארונות בחדר אחר. הטלוויזיה קולה נודם בנקישה ופתאום גם החדר הופך שקט מאוד, אחר. כשאני חוזר את נרעדת לשניה ואני תוהה אם מחשבות על פקיחת עיניים עוברות בך עכשיו, ומה את עושה בהן.
אני כורע ברך לרגליך ובטח גם לא מתאפק לצבוט את השוק שלך. את מזדקפת. אני מחזיק בך ביד אחת ומנשק נשיקה ארוכה, רטובה, לשד הימני שלך. נפרד מעימו ועושה דברים דומים לקולגה. את מרגישה, על רקע הנשיקה השניה, שמשהו דביק עושה שימוש ברוק שלי ונצמד לשד הימני. יש בו איכות צבטנית ואיזו דקירה מתכתית ואת מתקשה בידי ואני מלטף לטיפות מנחמות משהו את שיער הערווה שלך בעוד אני מדביק משהו דומה בצביטתו לשד השמאלי. משהו כגון חוט משתלשל ביניהם ולאורך הבטן שלך ואת שומעת ומרגישה איך אני מחבר אותו למשהו שאני אוחז בידי. אני מניח יד על צידך האחורי, זה שמתחת לגב ובאותו רגע אין קשור אליו שם, רק צורך חלול במכה או שתיים, ומוביל אותך לאורך החדר. מציב את רגליך ומוסר לך להשאיר אותן צמודות במגע ידי. בעדינות, כאילו הייתי מקלף פרי יקר מקליפתו, אני מרכין אותך כך שלחייך צמודה למושב הספה וכתפך קבורה בה, אבל הרגליים שלך עדיין יציבות על השטיח. החוט הזה נדחק בין השדיים שלך לבטן וכשאני מושך אותו בין הרגליים שלך, משקע אותו אל תוך ערוותך, בין לחייך, הוא מושך וצובט גם את הפטמות שלך. נראה שהוא ארוך; אני מעביר אותו מתחת לסוודר ומלפף אותו כמה פעמים מעליו, ואז ממשיך ומושך אותו לעבר הצוואר. האצבעות שלי משפשפות בעור הרך של הלחי שלך כשאני מלפף אותו מסביב לצוואר כך שיהיה הדוק, והן מתחפרות מתחתיך כשאני מעביר אותו בחזרה בינות לשדיים. אני עומד צמוד אליך עכשיו, גוחן מעליך, ואת מרגישה אותי בערוותך, כמה אני קשה מתחת לג'ינס. את מושכת את האגן שלך אחורה לעברי, מנסה לגעת בי כמה שיותר ואנחנו מתחככים, הדוקים, בעוד אני מלפף לולאה אחרי לולאה סביב כל אחד משדיך, כל לולאה לוחצת וחופרת בבשר יותר מרעותה. אני שולף אותך לעמידה במכה ולא נותן לך זמן להינות מהסחרחורת: אני ממשיך למשוך בחוט, ההדוק כל כך בכל מיני מקומות, ואז תוחב משהו כבד, עשוי פלסטיק, אל הקפל שבסוודר. נראה כאילו המשהו הכבד הזה נמצא בקצה החוט ואת מרכינה את הראש כדי לראות, כמעט שוכחת שהעיניים שלך עצומות. אני מרים את הראש שלך ואומר לך לפקוח עיניים ואת מסתכלת עלי ואז לאורך החדר, מקווה שנוספה לשם מראה לאחרונה. לא נוספה. את מסתכלת בי ואני מסתכל על האגן שלך, מסדר משהו בסוודר. באיחור את מרגישה שאני דוחף את הדבר הזה – שהוא מין קוביה גוצה – לתוך כף היד שלך, כך שיהיה עדיין אחוז בתוך קפלי הסוודר ועדיין תוכלי להגיע אליו בידך הקשורה. את מלטפת אותו באצבעותייך. יש בו כפתור גדול וחוגה. את לא מתאפקת ולוחצת על הכפתור, ובאותו שניה, לפני שחתיכת הפלסטיק נשמטת מידך, משהו כמו עקרב או רשת עשויה קוצים לופת בחזך, ננעץ בו ועובר דרכו בכוח, מעלה גירה חמוצה בגרונך. את מרגישה טעם מר בפה ואת מבינה באיחור שאת בוכה.
אני מתכופף בסבלנות ומרים את השלט ומחבר אותו שוב לכבל הדק. אני מסתכל בך, משועשע אבל לא מחייך, ודוחק את השלט הזה שוב פעם לידך. את מסתכלת למטה בעוד אני מסובב את החוגה. "לא אמרתי לך לגעת בכפתורים עדיין, נכון?" אני שואל, פי כמעט נוגע באזנך. "לפחות תני לי לכוון את החוגה קודם. את לא רוצה לקבל את מלוא העוצמה על ההתחלה, נכון?" החוגה נעה מן המספר הגבוה ביותר לנמוך ביותר, משתהה שם מתחת לאצבעותי, עולה עד מחצית הדרך, מהססת ועושה עוד כמה צעדים עליזים כלפי מעלה. אני מסתכל בך ואת בי. אולי היית רוצה שאעשה משהו כדי למחות את הדמעות מעיניך אבל אני רק מסתכל עליך, החיוך שלי ניכר בעיני אבל לא מגיע לפי. "או שכן?" אני שואל, ואת שומעת יותר משאת מספיקה לראות את החוגה עושה את כל הדרך חזרה למעלה. אני עוזב אותך, הולך מסביבך, מתיישב על הספה, הברכיים שלי משני צידי רגליך. אני מסתכל בך. אני לא אומר שום דבר. היד שלך מהססת. את לוחצת לחיצה קצרה.
הכאב יותר נורא עכשיו. אם היה לך מקום כדי לחשוב היית תוהה אם זה בגלל שסידרתי אותך עם החוגה או שזה פשוט נהיה גרוע מפעם לפעם, אבל את מנסה לשטוף מתוכך את הכאב, שמתנחל בכיסים קטנים גם אחרי שהלחיצה עברה ומסרב להתפוגג. הטעם המר חוזר לפה שלך ונע במעגלים קטנים סביב השיניים והלשון. פתאום גם לחץ חוט החשמל מורגש יותר. את כמעט ומועדת אבל אני מחזיק אותך בין הברכיים. מבטך נודד בינן לבין פני. אני מהנהן. את לא זזה. אני לא זז. היד שלך רועדת כל כך שאת מפחדת שתפילי שוב ואת מבינה, שוב, ושוב באיחור, שהתחלת לבכות. מבטי לא משתנה ואת, מבין הדמעות, לא מעיזה להסב את המבט שלך. האצבעות שלך נראות כאילו הן מנסות לברוח מהמסלול שהתווה להן, לעבר הכפתור. את לוחצת שוב. נאנקת. מנסה ליפול ולא נופלת. אני מחייך ודג איזה עיתון מתחת לכורסא. אגלי זיעה נקווים מתחת לבתי שחייך. שקט, מלבד רישרושי העיתון. את מייבבת בלי קול.
"שוב."
את נאבקת עם השלט, כמעט כועסת עכשיו על אצבעותיך המהססות. בכעסך את לוחצת לחיצה ארוכה, אלימה, כמו צפצוף עצבני באיזה אינטרקום. הכאב עולה בך ויורד ורק כשדברים מתחילים להיעלם משדה הראיה שלך את משחררת את האצבע. הכאב נראה כאילו הוא עשה בתוכך את כל הדרך גם אל אצבעך הלוחצת, והיא כואבת יחד עם חזך, שעולה ויורד כמעט כאילו עשן עולה ממנו, כאילו הלב שלך מתאמץ כל כך כי הוא מנסה להזרים מספיק דם כדי לכבות את השריפה. את תוהה לרגע אם הבכי שלך מפריע לשכנים ואני מעביר דף.
"שוב."
הפעם את זוקפת ראש ומכווצת את השפתיים בנחישות. את מרגישה את הרגליים שלך, את הבטן, את ערוותך, כולם פועמים בכאב אחד שנשטף אליהם יחד עם הדם. את מסתכלת בי בעוד את מוצאת את הכפתור. את לוחצת, עוזבת, לוחצת שוב, לפני שהכאב מספיק לבוא. אני מרים את המבט בהפתעה אבל את לא זוכה לפגוש אותו. העיניים שלך מתמלאות שוב בדמעות. משהו כבד עולה בגרונך, כאילו מטען הגשם שבחוץ עולה בך על גדותיו והוא עומד להתפרץ ולשטוף הכל. אני מלטף את רגליך בברכי והדמעות שלך מכתימות לי את הג'ינס.
"שוב."
יש בו חמימות תל אביבית בימים גשומים. אין בו אח, אבל המזגן מזרים אוויר חם לחדר הגדול – זה שצורתו כצורת כדור אקדח, ווילונות כבדים מכסים את החלונות הגבוהים שלו. את פוסעת אל תוך השטיח ונעצרת, השקט שלך ללא ספק תוצאת ההסתגלות לבפנים. אני מוחה באצבעי איזו טיפה מקצה אפך ומקרב אותך אלי. את קרה ורטובה והאף שלך מדגדג לי את הלחי ואני מסיר את החולצה שלך באותה טבעיות שבה הסרתי את המעיל.
"קר לך?" אני שואל, ואת אומרת שחם פה מספיק. אני אוהב לראות את החזה שלך חשוף ככה, בחדר חם. אני אוהב אותך כשאת חלקה ורכה ואני אוהב לחשוב שכשהפטמות שלך מרימות את ראשן הזערורי ומתקשות, זה רק בגללי. את מפשירה מהרחוב בינתיים ומוצאת מה לעשות עם הידיים שלך. אני מרשה לך. אני גוחן, הסוודר שלך עוד בידי, לנשק לך. אני משתהה על עורך, מחפש נקודות בהן נשארו עדיין עקבות של קור. בעוד אני בוחן מה ניתן לעשות בנושאים של הזדקרות והתקשות, אני אוחז בשת ידייך בידי האחת, ואני מגניב מבט חטוף מטה, לעבר האצבעות שלך, הפשוטות החוצה מתחת לכף ידי כאילו את אומרת מבלי להגיד שאת מסירה את ידייך מכל נסיון לעשות משהו בעזרתן. את באמת לא אומרת הרבה, אבל אנחנו מקשיבים להבל פיו של המזגן ולטלוויזיה שהשארתי דולקת וחרישית בחדר אחר, ואני לא רוצה לשנות במאום את אופי השיחה שלנו. כשאני עוצר וצועד צעד אחורה כדי להתרשם ממלאכת כפי, הסוודר שלך קשור אליך סביב המותן כמו אצל תלמידת תיכון, והידיים שלך כבולות בתוכו. אני מחייך בעוד אני תופס אותך ומושיב אותך על השידה ורוכן כדי להתיר את הנעליים. אני מרגיש איך את מרכינה את הראש שלך כלפי, את נשימתך על העורף שלי. אני מחבק אותך ביד אחת, מעל הסוודר, ומרים אותך אלי. את נושכת לי את הצוואר. אני תופס אותך באוויר והופך אותך, את בועטת בי בחזה ואנחנו נאבקים היאבקות קצרה ומשונה, את באוויר ובלי ידיים, אני מחבק אותך ביד אחת וסוטר על חזך בשניה, ובסופו של הרגע המתנשף הזה הפנים שלך אדומות, המשקפיים שלי תלויות על אוזן אחת ומה שנותר מהבגדים שלך נושר לרצפה כמו כל מיני עלים ברחוב הזועף שמשמיע את עצמו ברקע. את תופסת את עדשת המשקפיים שלי בפיך ותולשת אותם מהאוזן שלי, ובאותה תנועת ראש מפילה אותם לתוך התחתונים שלך שעל הרצפה. אני מנשק לך את האף. תעצמי עיניים, אני אומר ומניח אותך בזהירות במרכז השטיח. את עוצמת עין אחת ומסתכלת בי בשניה, מרימה את הסנטר בהתרסה. אני סוטר לך ואת נופלת על השטיח. את מחפשת את הרגליים שלך, הלחי שלך פועמת כמעט בקול, שכמעט מהדהד בין קירות החדר הזה, ומצליחה להתרומם על הברכיים. את מנסה לקום כמה פעמים ונופלת. אני צוחק, משום שעין אחת שלך עדיין עצומה. אני מושך אותך לעמידה מהשיער, שמתפזר על הפנים שלך, ובעוד אני מבריש אותו הצידה ומלטף את הלחי האדומה שלך, אני עוצם את העין הפתוחה באצבעות היד השניה. את פותחת אותה שוב. אני מרים את היד ואת נרתעת, ואני מסתכל בך במבט נוזף עד שאת זוקפת ראש מול היד המורמת שלי. אני מכה אותך, סטירה חטופה אחת לאורך הלחי השניה. את נשארת לעמוד ומסתכלת בי בעין אחת. רק אז את עוצמת אותה. הלחיים שלך והשיער הסתור היו מקנים לך מראה של איזו אישה מוכה, אם הראש שלך לא היה זקוף כל כך על רקע פיך המתוח ככה. אני מלטף את הלחיים הפצועות שלך ואת החזה, מתכופף להרים את המשקפיים שלי ואומר "חכי פה רגע," ואז מרכיב אותם ונשאר לעמוד, מסתכל בך. את מריחה אותי באוויר, עדיין שם, ומחייכת. גם אני מחייך ומשוכנע שאת יכולה להריח גם את זה. הסוודר מכסה חלק מהרגל שלך, חצי מערוותך. עכשיו הצעדים שלי ניכרים בשטיח ואת מקשיבה לי פותח וסוגר ארונות בחדר אחר. הטלוויזיה קולה נודם בנקישה ופתאום גם החדר הופך שקט מאוד, אחר. כשאני חוזר את נרעדת לשניה ואני תוהה אם מחשבות על פקיחת עיניים עוברות בך עכשיו, ומה את עושה בהן.
אני כורע ברך לרגליך ובטח גם לא מתאפק לצבוט את השוק שלך. את מזדקפת. אני מחזיק בך ביד אחת ומנשק נשיקה ארוכה, רטובה, לשד הימני שלך. נפרד מעימו ועושה דברים דומים לקולגה. את מרגישה, על רקע הנשיקה השניה, שמשהו דביק עושה שימוש ברוק שלי ונצמד לשד הימני. יש בו איכות צבטנית ואיזו דקירה מתכתית ואת מתקשה בידי ואני מלטף לטיפות מנחמות משהו את שיער הערווה שלך בעוד אני מדביק משהו דומה בצביטתו לשד השמאלי. משהו כגון חוט משתלשל ביניהם ולאורך הבטן שלך ואת שומעת ומרגישה איך אני מחבר אותו למשהו שאני אוחז בידי. אני מניח יד על צידך האחורי, זה שמתחת לגב ובאותו רגע אין קשור אליו שם, רק צורך חלול במכה או שתיים, ומוביל אותך לאורך החדר. מציב את רגליך ומוסר לך להשאיר אותן צמודות במגע ידי. בעדינות, כאילו הייתי מקלף פרי יקר מקליפתו, אני מרכין אותך כך שלחייך צמודה למושב הספה וכתפך קבורה בה, אבל הרגליים שלך עדיין יציבות על השטיח. החוט הזה נדחק בין השדיים שלך לבטן וכשאני מושך אותו בין הרגליים שלך, משקע אותו אל תוך ערוותך, בין לחייך, הוא מושך וצובט גם את הפטמות שלך. נראה שהוא ארוך; אני מעביר אותו מתחת לסוודר ומלפף אותו כמה פעמים מעליו, ואז ממשיך ומושך אותו לעבר הצוואר. האצבעות שלי משפשפות בעור הרך של הלחי שלך כשאני מלפף אותו מסביב לצוואר כך שיהיה הדוק, והן מתחפרות מתחתיך כשאני מעביר אותו בחזרה בינות לשדיים. אני עומד צמוד אליך עכשיו, גוחן מעליך, ואת מרגישה אותי בערוותך, כמה אני קשה מתחת לג'ינס. את מושכת את האגן שלך אחורה לעברי, מנסה לגעת בי כמה שיותר ואנחנו מתחככים, הדוקים, בעוד אני מלפף לולאה אחרי לולאה סביב כל אחד משדיך, כל לולאה לוחצת וחופרת בבשר יותר מרעותה. אני שולף אותך לעמידה במכה ולא נותן לך זמן להינות מהסחרחורת: אני ממשיך למשוך בחוט, ההדוק כל כך בכל מיני מקומות, ואז תוחב משהו כבד, עשוי פלסטיק, אל הקפל שבסוודר. נראה כאילו המשהו הכבד הזה נמצא בקצה החוט ואת מרכינה את הראש כדי לראות, כמעט שוכחת שהעיניים שלך עצומות. אני מרים את הראש שלך ואומר לך לפקוח עיניים ואת מסתכלת עלי ואז לאורך החדר, מקווה שנוספה לשם מראה לאחרונה. לא נוספה. את מסתכלת בי ואני מסתכל על האגן שלך, מסדר משהו בסוודר. באיחור את מרגישה שאני דוחף את הדבר הזה – שהוא מין קוביה גוצה – לתוך כף היד שלך, כך שיהיה עדיין אחוז בתוך קפלי הסוודר ועדיין תוכלי להגיע אליו בידך הקשורה. את מלטפת אותו באצבעותייך. יש בו כפתור גדול וחוגה. את לא מתאפקת ולוחצת על הכפתור, ובאותו שניה, לפני שחתיכת הפלסטיק נשמטת מידך, משהו כמו עקרב או רשת עשויה קוצים לופת בחזך, ננעץ בו ועובר דרכו בכוח, מעלה גירה חמוצה בגרונך. את מרגישה טעם מר בפה ואת מבינה באיחור שאת בוכה.
אני מתכופף בסבלנות ומרים את השלט ומחבר אותו שוב לכבל הדק. אני מסתכל בך, משועשע אבל לא מחייך, ודוחק את השלט הזה שוב פעם לידך. את מסתכלת למטה בעוד אני מסובב את החוגה. "לא אמרתי לך לגעת בכפתורים עדיין, נכון?" אני שואל, פי כמעט נוגע באזנך. "לפחות תני לי לכוון את החוגה קודם. את לא רוצה לקבל את מלוא העוצמה על ההתחלה, נכון?" החוגה נעה מן המספר הגבוה ביותר לנמוך ביותר, משתהה שם מתחת לאצבעותי, עולה עד מחצית הדרך, מהססת ועושה עוד כמה צעדים עליזים כלפי מעלה. אני מסתכל בך ואת בי. אולי היית רוצה שאעשה משהו כדי למחות את הדמעות מעיניך אבל אני רק מסתכל עליך, החיוך שלי ניכר בעיני אבל לא מגיע לפי. "או שכן?" אני שואל, ואת שומעת יותר משאת מספיקה לראות את החוגה עושה את כל הדרך חזרה למעלה. אני עוזב אותך, הולך מסביבך, מתיישב על הספה, הברכיים שלי משני צידי רגליך. אני מסתכל בך. אני לא אומר שום דבר. היד שלך מהססת. את לוחצת לחיצה קצרה.
הכאב יותר נורא עכשיו. אם היה לך מקום כדי לחשוב היית תוהה אם זה בגלל שסידרתי אותך עם החוגה או שזה פשוט נהיה גרוע מפעם לפעם, אבל את מנסה לשטוף מתוכך את הכאב, שמתנחל בכיסים קטנים גם אחרי שהלחיצה עברה ומסרב להתפוגג. הטעם המר חוזר לפה שלך ונע במעגלים קטנים סביב השיניים והלשון. פתאום גם לחץ חוט החשמל מורגש יותר. את כמעט ומועדת אבל אני מחזיק אותך בין הברכיים. מבטך נודד בינן לבין פני. אני מהנהן. את לא זזה. אני לא זז. היד שלך רועדת כל כך שאת מפחדת שתפילי שוב ואת מבינה, שוב, ושוב באיחור, שהתחלת לבכות. מבטי לא משתנה ואת, מבין הדמעות, לא מעיזה להסב את המבט שלך. האצבעות שלך נראות כאילו הן מנסות לברוח מהמסלול שהתווה להן, לעבר הכפתור. את לוחצת שוב. נאנקת. מנסה ליפול ולא נופלת. אני מחייך ודג איזה עיתון מתחת לכורסא. אגלי זיעה נקווים מתחת לבתי שחייך. שקט, מלבד רישרושי העיתון. את מייבבת בלי קול.
"שוב."
את נאבקת עם השלט, כמעט כועסת עכשיו על אצבעותיך המהססות. בכעסך את לוחצת לחיצה ארוכה, אלימה, כמו צפצוף עצבני באיזה אינטרקום. הכאב עולה בך ויורד ורק כשדברים מתחילים להיעלם משדה הראיה שלך את משחררת את האצבע. הכאב נראה כאילו הוא עשה בתוכך את כל הדרך גם אל אצבעך הלוחצת, והיא כואבת יחד עם חזך, שעולה ויורד כמעט כאילו עשן עולה ממנו, כאילו הלב שלך מתאמץ כל כך כי הוא מנסה להזרים מספיק דם כדי לכבות את השריפה. את תוהה לרגע אם הבכי שלך מפריע לשכנים ואני מעביר דף.
"שוב."
הפעם את זוקפת ראש ומכווצת את השפתיים בנחישות. את מרגישה את הרגליים שלך, את הבטן, את ערוותך, כולם פועמים בכאב אחד שנשטף אליהם יחד עם הדם. את מסתכלת בי בעוד את מוצאת את הכפתור. את לוחצת, עוזבת, לוחצת שוב, לפני שהכאב מספיק לבוא. אני מרים את המבט בהפתעה אבל את לא זוכה לפגוש אותו. העיניים שלך מתמלאות שוב בדמעות. משהו כבד עולה בגרונך, כאילו מטען הגשם שבחוץ עולה בך על גדותיו והוא עומד להתפרץ ולשטוף הכל. אני מלטף את רגליך בברכי והדמעות שלך מכתימות לי את הג'ינס.
"שוב."
