טבלת ייאוש

בראשון לחודש היא ניגשה אלי כשיצאתי מהמקלחת. היא אמרה שלא נעים לה אבל ממי היא תבקש חוץ ממני? בכל אופן יש לה את המעבדת מחקר ההיא והיא צריכה דגימת זרע. אמרתי לה שהיא מוזמנת לקחת ממני דגימת זרע מתי שבא לה. היא התפתלה קצת ואמרה שהיא כבר לקחה, אבל הספירה לא הייתה משהו. היה רגע של שקט.

"מתי לקחת--"

"אל תיטפל לקטנות".

העניין, היא הסבירה, זה שאני לא גר אצלה, אם הייתי גר אצלה כמו שהיא רוצה זה היה די פשוט. היא צריכה דגימה של ארבעה-חמישה ימים. אמרתי לה שבשבילה אני מוכן להקריב קורבן כזה והיא הסבירה שהיא לא סומכת עלי. היה עוד רגע של שקט. היא נשכה את הלשון.

"אז מה את רוצה--"

"טוב ששאלת".

היא לקחה ממני את המגבת ונתנה לי מין משהו ממתכת. אמרתי לה שאין שום מצב שבעולם שאני מכניס את הזין שלי לדבר כזה. היה רגע מתוח. היא עמדה ביני ובין הבגדים שלי. אז היא עשתה את הדבר הזה עם הראש, עם העיניים, איך שהיא לא עושה את זה:

"מייקייייייי..."

"טוב, טוב, טוב! רק אל--"

"אני שמחה". היא חייכה. אני שוכב על הקצה של המיטה והיא מרכיבה את העניין הזה. היא מוציאה את הלשון מבעד לשפתיים, נושכת. זה מעמיד לי את הזין ואני חוטף נזיפות.

"אבל אם אני לובש את הדבר הזה ארבעה-חמישה ימים, אז איך את--"

היא צחקה והתיישבה לי על הפנים.

***

בחמישי לחודש יצאנו, היה אחלה, אכלנו בדה דולצ'ה, חזרנו אלי הביתה. התנשקנו מול שידורים חוזרים של חברים. הזין שלי נאבק בכבלי המתכת והפסיד. אמרתי לה שעברו ארבעה ימים. היא אמרה שזה נכון, אבל היא הרי אמרה ארבעה-חמישה ימים, וחמישה ימים זה עוד יממה שלמה של בניית זרע. הלכנו למיטה והיא התיישבה לי על הפנים.

****

בשישי לחודש התקשרתי והיא לא ענתה. השארתי כמה סמסים. בחצות היא סימסה לי: "בדיטט ושיכורהה. נדבר מח". התחככתי במיטה עד שנמאס לי ונרדמתי.

****

בשמיני לחודש באתי אליה. היא אמרה שהיא תאחר ואמרתי שזה בסדר. השותפה שלה הכניסה אותי. ישבתי בחדר שלה על הקצה של המיטה וספרתי את הספרים במדף. הייתה לי זקפה, אם אפשר לקרוא לזה ככה. זה כאב. היא באה ונישקה אותי ואמרה שהיא חייבת לעוף תוך חצי שעה כי יש לה אימון.

"תקשיבי--" אמרתי.

"מה יש, חמודי?" היא התקרבה אלי מאוד וחייכה. השענתי את המצח שלי על שלה. תפסתי לה קצת את הטוסיק ואמרתי, "פשוט עבר כבר שבו--"

"אוי, מתוקון," היא אמרה, וזרקה אותי על המיטה. הפשטתי אותה והיא התיישבה לי על הפנים.

****

בתשיעי לחודש עבדתי.

***

בעשירי לחודש יצאנו לדה דולצ'ה והיא אכלה יותר מדי ואמרה שהיא רוצה למות ושאני אקח אותה הביתה.

"אולי רק תיקחי אותי לשירותים ו--"

"אל תהיה אידיוט".

***

בשלוש עשרה לחודש באתי אליה הביתה. היא אמרה שהיא תאחר ואמרתי שזה בסדר. בפועל הסתבר שהשותפה שלה גם לא הייתה אז חיכיתי על המפתן. כשהשותפה הגיעה היא העיפה לעברי מבט מזלזל, פתחה את הדלת ונתנה לי להכנס, וזה עשה לי זקפה שהתחפרה בתוך המתכת. ניסיתי לקשור איתה שיחה אבל לא היה הרבה עניין. כלומר מצידה. כשניסיתי לשאול אותה על השותפה שלה היא פשוט הדליקה טלוויזיה.

ישבתי על הקצה של המיטה וניסיתי לזכור את כל הספרים במדף, את הסדר שלהם, את השם של הסופר. היא הגיעה ונישקה אותי. התחרמנו קצת על המיטה. היינו עירומים, אני גנחתי קצת. שמתי לב שבימים האחרונים אני גונח כמו כוסית כל פעם שהיא מחרמנת אותי. זה מצא חן בעיניה. בסלון השותפה כיבתה את הטלוויזיה. אחרי רגע ראינו אותה חולפת על פנינו במסדרון.

"הי, את חושבת שהספירת--"

"אוי, מייקייייי," היא אמרה. היא עשתה עוד פעם את המשהו הזה עם הראש, עם הפרצוף, עם העיניים.

"אלוהים שבשמיים, מה?"

"אל תכעס, בסדר?"

"אני מבטיח לא לכעוס. אבל תשמעי, ארבעה-חמי--"

"זה בעצם קצת יותר".

"זה בעצם קצת יותר".

"כן".

"כמה זמן זה?"

היה שקט. היא נשכה את הלשון.

"חודש?"

"חודש!"

"ארבעה שבועות. פחות מחודש!"

"אבל מי צריך כזאת ספירת--"

"אני רוצה להגיד לך", היא אמרה וטיפסה עלי שוב, "שאני ממש גאה בך שאתה עושה את זה בשבילי".

גנחתי קצת כמו כוסית והיא צחקה והתיישבה לי על הפנים.

****

אני לא זוכר הרבה מהשבועיים שאחרי זה.

אני זוכר שהיה נעים. היא לקחה אותי לדייטים מהנים. ידעתי שאין סיכוי לשכנע אותה כי הלימודים שלה כל כך פאקינג חשובים, אז הפסקתי לחשוב על זה. הלחץ של הזין שלי על המתכת הפך להיות עניין קבוע ואחרי כל דייט היינו הולכים אליה והיא הייתה מתיישבת לי על הפנים.

****

בעשרים לשמונה לחודש היא קיבלה מחזור ולא רצתה להפגש כמה ימים.

****

ברביעי לחודש הבא ניסיתי להתקשר, אבל היא לא ענתה.

****

בחמישי, אותו כנ"ל.

****

בשישי הרגשתי שאולי אני לוחץ יותר מדי אז לא התקשרתי. מדי בוקר התעוררתי עם כתם זרע בתחתונים. בימים נעימים במיוחד, כשהבגדים התקצרו סביבי והמחשופים התעמקו, הייתי צריך לקחת זוג ספייר בתיק.

****

בשמיני באתי אליה הביתה בלי הזמנה.

דפקתי בדלת, השותפה פתחה, הרימה גבה אחת ונסוגה. נכנסתי ובירכתי אותה לשלום, שאלתי אם היא בבית, השותפה העיפה מבט לעבר הדלת הסגורה של החדר שלה. עלו משם קולות.

ישבנו זה מול זו בסלון.

ניסיתי לשאול מה איתה, אם היא עסוקה, אם יש לה מישהו חדש. השותפה קראה עיתון. היא הייתה שחורה, וגבוהה, יותר גבוהה ממני, והיה יום נעים במיוחד והרגליים שלה מתחת למגזין היו חשופות. הסתכלתי עליהן וחשבתי שהקולות העולים מחדר השינה, היא לא משמיעה קולות כאלו איתי. הדבר הזה הזדקף יחד עם הזין שלי והיא הרימה מבט אלי, אליו, אל העיניים שלי שהיו נעוצות עדיין בקווים העדינים של הירכיים שלה.

"אולי תלך?"

הלכתי.

****

בעשירי היא באה אלי עם זר פרחים. היא נישקה אותי על המפתן ולקחה אותי לחדר השינה וזרקה את הפרחים על המיטה. היא נשכה את השפתיים ונראתה ממש אכולת חרטה. זה קצת אכל לי את הלב.

"מייקיייי, תשמע--"

"תני לי לנחש, בסדר? זה לא ארבעה שבועות. זה שישה? שבע--"

"חודשיים".

ישבנו שם על המיטה דוממים. היא ליטפה לי את הראש והעוותה עם השפתיים, פרצוף של "מסכן שלי". היא הושיטה יד למכנסיים שלי וטילטלה קצת את הכלוב, בחיבה, והסבירה לי שצריך פה ריכוז ממש מוצלח של זרע. היא הורידה לי ולעצמה את המכנסיים. התחלתי לדלוף. היא שלחה אצבע אל הדליפה ונתנה לי ללקק. ליקקתי ברעב וגנחתי כמו כוסית והיא צחקה רבע שעה.

"אתה לא תמות לי משבץ אם אני אשב לך על הפנים?"

"אני כן אמות".

היא חייכה והתיישבה לי על הפנים.

****

בשתים עשרה לחודש היה לי יום כל כך גרוע. מישהי שמה לב לדבר הזה במכנסיים שלי באוטובוס. היא גיחכה. אני בטוח שראיתי שהיא גיחכה. אחרי זה כל היום התקלקל. הייתי עצבני ומתוסכל והתגעגעתי אליה וככל שהייתי יותר מתוסכל כך הזין שלי ניסה לעמוד יותר. ניסה ונכשל, ניסה ונכשל. באמצע היום הכתמתי את התחתונים שלי וגיליתי ששכחתי להביא ספייר. עמדתי בשירותים של העבודה כמו מטומטם וניסיתי לנגב מה שיכולתי עם נייר טואלט. בסוף הורדתי את הנעליים ואת המכנסיים והסרתי את התחתונים, זרקתי אותן לפח ליד האסלה. סימסתי לה "מה המצב בייבי?" והיא ענתה "אל תהיה דבק".

****

בארבע עשרה לחודש היא באה אלי וסיפרה לי שהיא נפרדה מההוא ועכשיו יהיה לה יותר זמן אלי. אמרתי לה שזה חדשות יותר טובות מאורגזמה. היא אמרה שהיא שמחה, כי היא בדקה בלו"ז עם המרצה, ו...

התחלתי לבכות. היא ניחמה אותי וזה עזר קצת. היא הכינה לי מתנה. זאת הייתה טבלת ייאוש כמו בצבא. את המשבצות היא ציירה על זוג אשכים תפוח. אני אמור למלא את האשכים, היא הסבירה, ואז היא תרוקן אותם.

ספרתי את המשבצות. היו שם 28.

בכיתי קצת וגנחתי קצת והיא התיישבה לי על הפנים.

****

בעשרים לחודש יצאנו לדה דולצ'ה ועליתי לה על העצבים. התחננתי. אמרתי שזה נהיה ממש קשה. בקיצור הייתי דבק. בסוף הערב כשעצרנו ליד הבית שלה היא אמרה לי להוציא את הטבלת ייאוש ובעיפרון איפור היא ציירה עליה עוד ארבע משבצות. היא אמרה שאני לא עולה אליה הביתה, אז החניתי את המכונית בסמטה ועברתי למושב האחורי ושם היא התיישבה לי על הפנים.

****

בשתים עשרה לחודש ישבנו אצלה בבית והקשבנו לשותפה צופה בשידורים חוזרים של חברים. היא ישבה. אני עמדתי על הברכיים על המיטה שלה עם הראש קבור בכרית. היא גרפה את הטפטופים מכלוב המתכת והשתמשה בהם כדי לשמן את התחת שלי. בכיתי קצת וגנחתי הרבה, אבל מה חדש. התחננתי בפניה שתעשה שימוש יותר טוב בדליפות הזרע האלו:

"אולי תקחי אותן ותבדקי אם זה מספי--"

"אתה חמוד," היא אמרה ברוך והמשיכה לאצבע לי את התחת. בכיתי וכבר לא קצת. אז נשמע קול מאחורינו:

"טוב, זה נראה לי זהו".

הסתכלתי מבין הרגליים שלי ושם הופיעה דמותה ההפוכה של השותפה. תהיתי כמה זמן היא עמדה שם בפתח.

מבלי להוציא את האצבע מתוכי היא אמרה, לא לי כי אם לשותפה, "בסדר. מחר".

השותפה נשארה לצפות בזמן שהיא התיישבה לי על הפנים.

****

למחרת לא הלכתי לעבודה כי התרגשתי מדי. היא אמרה שמונה. בשבע וחצי כבר חיכיתי על המפתן. הושטתי את האצבע לפעמון, אמרתי לעצמי שלמה לי להתגרות בגורל ופשוט חיכיתי שם עד שהשעון יראה שמונה. העברתי משקל מרגל לרגל. היה חם בחדר המדרגות. מתי להשתין. לא נורא.

בשמונה ושתי שניות צלצלתי. השותפה פתחה. הן בדיוק אכלו, אז ישבתי לידן על שולחן האוכל. לא הציעו לי צלחת ולא ביקשתי. השיחה הייתה ערה, אבל אני רק האזנתי. הכל היה חד היום, כל הקווים שמשרטטים את העולם, כל הקולות, כל הריחות. הן ביקשו ממני לפנות ונשארו לשבת. פיניתי. כשחזרתי, השותפה אמרה, "טוב, תתפשט".

הסתכלתי על שניהן.

"מיה, אני--"

"תכיר את עוזרת המחקר שלי".

הן צחקו.

התפשטתי.

השולחן היה פנוי, אז הן ביקשו ממני לעלות עליו. עמדתי על ארבע. בעצם על שש, נכון? כבר הבנו שאני לא חזק במספרים. התחרטתי שלא ניקיתי את השולחן, אבל הרי לא ביקשו ממני.

"רוצה לעשות את זה?" היא אמרה.

"יאללה", אמרה השותפה. ניסיתי לקבור את הראש בין הידיים ואז הבנתי שבשלב הזה אין לי כבר זכות להתבייש.

"תביאי צלחת פטרי".

הובאה צלחת והונחה מתחתי. חיכיתי לקרקוש המפתח. זה לא הגיע. במקום זאת השותפה הניחה יד אחת על הגב שלי, ואז ניחשתי מה בא הלאה --

השותפה דווקא הייתה מאוד עדינה, נכנסה אלי אצבע-אצבע. מיה הניחה זוג רגליים על השולחן. זה לא נמשך הרבה זמן, רק הרגיש כמו הרבה זמן. כשתכולת הביצים שלי זלגה אל הצלחת הרגשתי כמו גלגל שהוציאו ממנו את האוויר. השותפה יצאה ממני ואני השמעתי קול יניקה רעב.

הן צחקו. זה היה צחוק בריא כזה, צחוק של חברות. ניסיתי להשתתף אבל לא יצא לי.

"קח", היא אמרה, ודחפה את הצלחת לעבר הפנים שלי. אני לא מדען, יש לי תואר במדעי הרוח, אבל עדיין לא ראיתי צלחת פטרי מחרסינה. "תראה כמה צברת!" היא אמרה.

"תטעם," הציעה השותפה.

"זה לא יקלקל את הדגימה?" שאלתי, אולי בקול הכי פתטי שלי. מישהי דחפה לי את הראש. שלחתי לשון. טעמתי.

"תנו לי לנחש," אמרתי. "אחת מכן זכתה עכשיו בחתיכת התערבות".

"עוד לא," אמרה מיה.

"מה עכשיו?"

****

יצאתי משם אחרי כמה שעות. הביצים שלי היו מרוקנות, אבל הזין המשיך להאבק כנגד כבליו. בכיור של מיה נחה לה צלחת חרסינה נקייה למשעי. בארנק שלי, מאחורי העשרים שקל לשעת חירום, הסתתרה טבלת ייאוש חדשה. היה בה מספר מה של משבצות. היה בה גם מקום לעוד. ציירתי אותה בעצמי. את הנסיבות והאופן שבו ציירתי אני אשאיר, במטותא מכם, לעצמי.

כשהגעתי הביתה סימסתי לה.

"ניצחת בהתערבות?"

היא ענתה:

"לא. היא ניצחה".