שלוש תלתן

"רוצה לראות קסם?"
"ברור. כי אני בת שלוש".
"רוצה או לא?"
"כן".
"תביאי את התיק ליד הדלת".
את קמה בעצלתיים, מתמתחת, מפהקת. את סוחבת את התיק השחור עם כתף אחת מושפלת לרצפה, מקטרת על הכובד. כשאת עייפה ולא מרוכזת אצ מזכירה לי חתולה מנומנמת.
אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".
"מגניב". את לוקחת את החפיסה. אני נשאר עם הגב אליך.
"תערבבי את הקלפים. תבחרי אחד. תשנני. עכשיו החלק החשוב. לא משנה מה אני אומר, אל תגלי לי איזה קלף בחרת. סבבה?"
"סבבה".
"תחזירי את הקלף לחפיסה, תערבבי..." אני אומר. אני שומע אותך מנסה לערבב ושופכת את הקלפים על השולחן.
"עכשיו שימי לב", אני מפשפש בתיק שלי, "ציפית שחורה, פשוטה", אני ניגש אליך ומכסה את הראש שלך בציפית. ביד השנייה אני כורך שתי שכבות עבות של איזולירבנד חבלה סביב הצוואר. את מתפתלת באלימות שכרגע היא רק הפתעה והלם -- עוד לא היה לך זמן לעכל ולהחליט שזה לא הקסם שרצית לראות. אני מצמיד אותך לכיסא עם הגוף שלי, את בועטת בשולחן והופכת אותו. הקלפים מתעופפים באוויר ונוחתים בעיקר באקווריום. אני שולח יד מעבר לגוף שלך, מצמיד את היד שלך למשענת, כורך סביבה איזולירבנד חבלה. איזה דבר, איזולירבנד חבלה. איך היו נראים החיים שלי בלי איזולירבנד חבלה? אני קושר ומהדק את היד השנייה. את מנסה לבעוט בי כשאני קושר את הרגל שלך לרגל של הכיסא. אני מכה אותך ביד שטוחה בבטן. עם הרגל השנייה אין לי בעיות. את בוכה בהיסטריה. יש לי זקפה.
אני מסתובב בבית ומכין אותו.
עובר זמן מה.



* * * *


אני קורע את האיזולירבנד חבלה (אך, איזולירבנד חבלה!) ושולף את הציפית מעל הראש שלך. את מתפתלת ועוצמת עיניים. הזרקור שמצאתי במרפסת שלך מאיר ישר אליך. הבית שלך חשוך. אני גורר כיסא, נותן לו לחרוק על הרצפה, מתיישב לא רחוק ממך, קצת מחוץ למעגל האור. את ממצמצת מול הזרקור.
"איזה קלף בחרת", אני שואל בשקט.
"אתה צוחק עלי", את אומרת.
אני קם ובועט בך בחזה. הכיסא מתנדנד ונופל אחורה לתוך שתי שמיכות פוך. לגבי אחת מהן אני די בטוח שתהרגי אותי כשתגלי שהוצאתי אותה מהארון. אני מתיישב על החזה שלך.
"איזה קלף בחרת?" אני סוטר לך. "איזה קלף? איזה קלף בחרת?" הסטירות הולכות ימין-ימין-שמאל. הבכי ההיסטרי, שלא באמת פסק כי אם לקח הפוגה קטנה, מתחדש במלוא אונו. אני לא מפסיק לסטור ולא מפסיק לשאול. הסטירות מטיילות מהפנים אל הידיים והחזה. את נאבקת בכל הכוח שאת מצליחה לגייס אבל הכיסא יציב ואת צמודה אליו בעבותות העז של האיזולירבנד חבלה.
אך.
איזולירבנד חבלה.
המכות נגמרות בלי טקס. אני שולח את גב היד ומלטף בעדינות את הפנים שלך.
"די. די. הכל בסדר. את יכולה לגלות לי. די. די. הויסה. איזה קלף בחרת. הכל בסדר. די". הראש שלך רועד והידיים שלך מתכווצות ונלפתות.
במצבך אין לי שימוש בך כנחקרת אז אני מרים את הכיסא שלך והולך להנות מסיגריה בחוץ. את תתבשלי בינתיים.



* * * *



כשאני מתיישב מולך שוב את שקטה ואסופה. לא עוד החתולה המנומנמת שראיתי קודם. "אני הולך לשאול אותך בטוב עוד פעם אחת, חמודה", אני אומר בקול הכי אבהי שלי. את מגיבה כצפוי בכעס עצור.
"אני רק רוצה שתשימי לב מה את מביאה על עצמך", אני אומר ודוחף לך בפה גאג מאובק. הוא גדול מדי והשיניים שלך נכרכות סביבו בקושי. אני סוגר את האבזם במאמץ מה. אני מוציא מהתיק זוג מספריים. את מסתכלת עליהם באימה ונוהמת דרך הגאג. "תראי מה קורה כשאת לא… משתפת… פעולה". אני גוזר בתנועות ארוכות את הבגדים שלך.
את מורידה את המבט כדי לראות מה את לובשת. האנקות הופכות לצעקות של ממש.
אני מלטף קצת את הגוף העירום. את שקטה והידיים שלך עדיין מנסות להשתחרר מדי פעם. אני הולך לתיק. אני חוזר עם קופסת מרלבורו חדשה ומצית. אני מניח אותם בעדינות מולך. אני עומד מאחוריך. אני לוחש לך, "אני יכול להיות אליך טוב…" את מתחילה לרעוד שוב. "אני הולך להסיר לך את הגאג", אני אומר, "בדיוק למילה אחת. אחרי זה הוא לא יירד עד שנגמור את כל חפיסת הסיגריות הזאת". אני נותן לך דקה, שתחשבי על זה. אני מתיר את האבזם ומוציא את הגאג רק מעט, עדיין נוגע בשפתיים, חוטים של רוק תלויים בינם. אני מחכה.
את ממצמצת בשפתיים ואומרת, "בנזונ--" והגאג כבר רכוס בחזרה סביב השיער הפזור שלך.
אני לוקח סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. אני לוקח שאכטה אחת ומכבה את הסיגריה על גב היד שלך. את מנסה לשאוף אוויר דרך הגאג, מנסה למשוך את היד עם כל משקל הכתף. אני מסתכל עליך, מוודא שהבנת, לוקח עוד סיגריה ומדליק אותה. את חוזרת לבכות. יחסים לבכיים הקודמים זה בכי פחות היסטרי, יותר נקי. בכי של יום חול. אני מכבה את הסיגריה הבאה בין הציצים שלך. מדליק עוד אחת ולוקח שאכטה. אנחנו לא ממהרים פה. העיגול הצרוב, המפוייח הבא נוחת בחיבור הצוואר לכתף. ואז על הכתף, במקום שבו נחה הרצועה של החזייה. אני מתאר לעצמי שאם אני אעשן שאכטה אחת מעשרים סיגריות תצא לי בממוצע סיגריה שלמה. אני מצייר ציור סביב הציצים שלך. אני מסיים בפטמות. התקבענו על קצב לצעקות שלך: קודם צרחה עמומה וקצרה עם המגע של הסיגריה הבוערת בעור. אחרי זה יבבה ארוכה בזמן שאני מדליק. ואז שוב.
אנחנו עומדים שם ושנינו קצת בלי אוויר. העור שלך זוהר ומשונה, חייזרי, באור של הזרקור, ועשרים עיגולים בוהקים בו.
אני מסיר את הגאג בלי מילה. הצרחה משתחררת כמו שד עדתי מבקבוק יי"ש. את צורחת עלי עכשיו, כמו שצועקים מילים: "אההה! אההה! אההה!"
הצרחות מרגיעות אותך ואת מרכינה ראש ומביטה בי דרך זווית העין. "איזה קלף בחרת?"
"בן זונה", את אומרת.
אני מחזיר את הגאג.



* * * *



אני גורר את הכיסא שלך למקלחת. את מנסה לצעוק אבל השכנים חירשים. אני מניח את גב הכיסא על רצפת המקלחת, כורע אליך, מסיר את הגאג.
"הזדמנות אחרונה לפני שדברים נהיים באמת מטונפים", אני אומר לך. "אני מנסה לשמור עליך פה, חבל שאת לא מקשיבה".
את מסתכלת בי בזעם, כבר לא בוכה, עדיין רועדת.
אני מכסה את הראש שלך שוב בציפית, מהדק אותה סביב הפנים שלך עד שהאף והפה נראים דרך הבד, כורך איזולירבנד (!) שישאיר את כיסוי הבד צמוד.
אני קם. אני פותח את הריצ'רץ'. את מבינה מה קורה ומתחילה להשתולל שוב. אני משתין על כיסוי הבד. התנועה בגוף שלך לא פוחתת אלא משתנה: לא עוד מפגן זעם כי אם רעד בלתי נשלט של אדם טובע. אני סופר עד עשר ומפסיק. עדים מגוואנטנמו אומרים שעושים את זה עם מים קרים דווקא, אבל מה שחשוב בזוגיות זו הכוונה. אני מסיר את הבד הרטוב מעל הפה והאף. הנשימות המשתנקות שלך הן כבר לא בכי או צרחה או צורך נואש באוויר, כמעט בלתי-אנושיות, אולי בלתי-יצוריות, כמו חריקות קצובות של דלת כבדה. אני נותן לך לנשום. אני מתנשף בעצמי.
החריקות הופכות להשתנקויות, ואז להתנשפויות. "איזה קלף", אני אומר מאוד בשקט. "אני לא אשאל עוד פעם".
את משתעלת ואומרת, "הקלף שבחרתי זה אתה בן זונה. זה הקלף שבחרתי".
"אוקי". אני מתכופף ומניח את הבד על הפה שלך. אני קצת מקווה שלא תשברי עכשיו, כי אני באמת צריך להשתין, אבל הבד סביב הפה נשאב ונמתח, הצוואר מתפתל --
אני מסיר את הבד שוב. רק מהפה. הפרצוף מכוסה הבד והשתן נראה פתטי ומובס. "אוקי. אוקי. בבקשה. שלוש תלתן. שלוש תלתן".
"איזה קלף?"
"שלוש תלתן בבקשה. שלוש תלתן".
"אני לא שומע", אני שומע את עצמי צורח. הקול שלי מהדהד על החרסינות.
"שלוש תלתן שלוש תלתן שלוש תלתן שלוש תלתן --"
השלוש תלתן הופך לעוד בכי. הפעם הוא עמוק וגרוני, בכי של הקלה.
אני מוריד את הסמרטוט המגעיל מהפנים שלך ומתיר אותך ומפעיל את המים ומתפשט ובועט את הכיסא מחוץ לטווח המקלחת ויושב איתך ככה על הרצפה, מתחת לזרם המים, סביב בקבוקי השמפו שלך שמעלים ריח של כרבולים.



* * * *



אנחנו במיטה.
"ראית איזה יופי?" אני אומר לך באוזן. אני מכסה את שנינו ואת ממקמת את הגוף שלך בתוך שלי. "ניחשתי את הזה שלך ככה… בלי להסתכל בקלפים בכלל".
את עוצמת עיניים ומהמהמת. "גאון אתה", את ממלמלת. "אין… איך עשית את זה… אתה חייב לגלות..."
אני מחייך ומחבק אותך. את צפה לתוך שינה.
רגע לפני את לוחשת לכתף שלי, "יש לי סוד".
אני מנשק לך את המצח. "כן".
"זה לא היה שלוש תלתן".
בת זונה.