ארבעה שירים הבוקעים מרדיו דמיוני
מאת Grey / Green
9 באוגוסט 2004
היא מחייכת.
שקטה, שלווה ומאזינה לרחש העולה מרדיו מרוחק או דמיוני, היא משרטטת קו בציפורניה על חזהו החשוף. זכר חולצתו מתפגר בפינת החדר והיא, ידה האחת עוד אוחזת בכוס היין, השניה ספונה מתחת לראשה, משתעשעת בחזהו. בפיטמותיו החלקות. ברעד שעובר בעור לרגל כל נגיעה. היא מקניטה אותו, קוראת לו בשמות מלוכלכים נורא. קולה מצטלצל בחדר. הוא שכוב מתוח, רציני, מביט במסלול שמבצעת הכוס כאילו גורל נורא ומטורף תלוי בהן. היא לועגת לו, אבל לא יותר מדי. מדי פעם היא נושקת לו ברכות או בפראות והוא נרגע בין נשיקותיה. הנה היא מטה את כוס היין ומטפטפת את תוכנה מטה. והנה, עיניה נטועות בו, היא גוחנת אל חזהו ולשונה שלוחה אל היין, אל פטמותיו ואל ליבו הפועם מהר מדי...
היא עוצמת את עיניה. הוא לא כאן והחדר ריק וקר ממילא. כדאי שתפסיקי, רצוי שתפסיקי, עדיף שתפסיקי, כך היא לוחשת לעצמה, בכל הרצינות שהיא מצליחה לגייס, בעוד היא יוצאת מחדר השינה ומכבה את האור. במסדרון היא כבר חמורת סבר ובמבוא הבית היא מנסה להזעיף פנים, ספק אל עצמה על ששגתה בדמיונות כאלו שוב וספק אל המזוודה הניצבת שם ומציינת כשליש נלהב, בלתי נסבל, שאדון הבית שב אליהם. אל הקריאות הנלהבות מתווספים קולות מוכרים וזרים - של תנועות כלים במטבח ושל טלוויזיה המשדרת חדשות או ספורט, לך תדע, ובקרוב יצטרפו אל השאון הזה גם ריחות של שמן שרוף, תמיד יותר מדי שמן ותמיד שרוף. היא מציצה אל גבו של אדון הבית, הנשקף מבעד לחרך בדלת המטבח, ובוחרת לצאת אל המרפסת לעשן.
יש לה חפיסה סיגריות שהיא שומרת מתחת לערימת העיתונים שלה, ומצית שנחה בעציץ שלידו הערימה הזאת מונחת, ומעקה מעל אלו, שעליו היא נשענת בידה האחת, ראשה מופנה אל נוף הים, בזמן שהיא מעשנת. היא שומרת את החפיסה שלה לימים שבהם הוא בבית. היא מציתה את הקצה ושואפת בלגימה קצרת נשימה, נהנתנית, ולא יכולה שלא להסתכל לעבר הרצפה...
השמש מלהטת את צד הפנים והעשן נמזג באור הבהיר מדי, ומבעד לאלו נראה עורו החשוף כמעט לבן, כמו המרצפות. הוא מצחיק אותה כשהוא מנסה לכרוע נמוך יותר. ידו האחת פשוטה על הרצפה, והשניה כמעט אוחזת ברגלה; היא שואפת בנדיפות, נושפת הרחק ממנו ומחייכת. הוא מביט למעלה, ממצמץ בעיניו, פותח את פיו, סוגר אותו בתנועה מהורהרת ומניח את מצחו על הרצפה. אנחה כבדה נמלטת מן הראש המורכן. היא שואפת שוב ומלטפת את תלתליו ברגלה.
"אתה לא רוצה להיות איתי כאן כשאני מעשנת?"
מילמול כבד מלטף את שולי נעלה. היא דוחפת את ראשו בעקבה, בעדינות. הוא מרים את ראשו אליה, מנסה להנמיך את קומתו מתחת לקו המעקה. פותח וסוגר את פיו. פניו חלקות כל כך, לבנות כל כך, באור שבחוץ. לבסוף הוא אומר: "כן," מתבונן בה רגע נוסף וחוזר להרכין את ראשו. "'כן,' אתה רוצה להיות איתי בזמן שאני מעשנת כאן, או 'כן' אתה לא רוצה?"
לכך הוא כבר לא עונה. הוא גוחן לנשק את נעלה נשיקה חטופה וחוזר לעמוד על ארבע, ישבנו בולט לעבר קו הרקיע, ומתמסר לייסורים פרטיים מאוד. בבדל שבידה היא מציתה סיגריה נוספת.
היא מתבוננת בבדל שבידה ומשליכה אותו בכעס אל הרחוב, ואת המצית שביד השניה לתוך העציץ, ומתבוננת בשטח הלבן והריק שליד העיתונים. עשן המרפסת מתמזג בריח הבישול שבבית, הדלת מחליקה ונסגרת מאחוריה, ובטלוויזיה יש גול. תיכף יבוא ריטואל האוכל, ואחריו לא ישאר מה לעשות מלבד ללכת למיטה.
חלום שמתפוגג ברגע העירות -- או לחץ בשיפולי בטנה -- מעירים אותה ומותירים אותה לבד בחדר החשוך, לכודה בין כתפו לבין שולי המיטה. באין שינה היא מנסה לשרטט במבטה את שולי החפצים בחדר -- השולחן, המראה, הארון...
הוא עירום ועומד מולה, איברו כאילו לא משוכנע מה עליו לעשות כרגע, והיא בוחנת דווקא את צידו האחורי הנשקף מן המראה. מבטה יורד מן הכתף החלקה, המבהיקה באור הזה, עקבות שרירים מציצים מתחת לפני השטח החלקים, מחליק לאורך השכמות, משתהה על הגב לרגע מלא מתח ואז יורד בחטף אל ישבנו. הוא מעביר את המשקל מרגל לרגל, מפשק את רגליו מעט יותר. היא לובשת מכנסים וחולצה שכפתור אחד פתוח בה. הוא מביט בנעליה, ואז ברגליו. היא מלטפת את ירכיו במבטה.
שריריו נדרכים -- הזין הנערי שלו קופץ בצורה מטופשת כל כך -- ואז היא שומעת את קול המפתח בדלת. מבטה מתרומם ופוגש במבטו, בעיניו הנפערות ובפיו הנפשק. בקול יציב וכמעט בלתי מורגש היא אומרת לו "לארון" ובעוד דלת הארון נסגרת אחרי גופו החלק, היא מרגישה כמו שחקנית בסרט ישן מאוד. הצעדים הכבדים מובילים אל החדר, אדון הבית נכנס, והיא יושבת על אדן המיטה ומשחקת בלהיות הרעיה הבוגדנית בשחור-לבן עם כתוביות. מיני בגדים צונחים אל הרצפה -- מיני מילים ושאלות מוצאות להן תשובות ריקות מאוד -- ובעוד אדון הבית מכבה את האור, היא מגניבה מבט אל עבר הארון. אל התריסים החרוצים בגופו. בעוד אדון הבית מזיין אותה מבטה נעוץ בתריסים כאילו היא איזה טעם משובח מאוד מסרב להתפוגג בפיה והיא גומרת פעם, אולי פעמיים, היא לא בטוחה. מאוחר יותר, כאשר חלום שמתפוגג עם המגע בקרקע העירות או רוגע יוצא-דופן בשיפולי בטנה מעיר אותה, היא פוסעת עירומה ויחפה לעבר הארון, מלטפת את תריסיו בקצות אצבעותיה וחוזרת.
ערה, ערה להפליא, לחלוטין, ערה כמו תחת שמי צהריים ובריזה נמרצת על המרפסת שלה, היא קמה בחושך לעבר דלת הארון ופותחת אותה בתנופה. מן החלל הצר והשחור שבתוכה היא מוציאה מזוודה, ואחריה פותחת מגירה. מוציאה זוג תחתונים ואוחזת בהם, מתדלדלים מבין שתי אצבעות, מעל המזוודה הפתוחה למחצה. מביטה בתחתונים, אז בקרקעית המזוודה, אז ברגלו של אדון הבית הבולטת מתחת לשמיכות. קרקעית המזוודה אפלה בחדר החשוך הזה אבל מורגשת. היא בועטת בה, במזוודה -- בשקט -- בחזרה לארון ומשאירה את דלתו פתוחה. ממוללת את התחתונים בידה האחת. מקרבת אותם אל פניה...
זהו בוקר מאוחר, או צהריים מוקדמים, ובריזה מן הים נושבת תחת שמי צהריים כחולים מאוד, ציוריים, והיא מתבוננת בהם ומקשיבה לרחש גלים דמיוני לגמרי אבל נוכח מאוד. משהו עולה ויורד, מתפרץ ונמלך בדעתו, מתקיף ונסוג, באווירה שבחדר. דלת המרפסת פתוחה, היא אוחזת סיגריה בידה ושוכבת, סנטרה על כפות ידיה, על הספה. הרוח מתפרצת בגלים מן המרפסת, משחקת בעשן העולה מידה, נושפת אותו ברכות אל כתפיה, אל גבה החשוף. היא מתבוננת בתחתוניה המונחים ליד ראשה, מקום מנוחתם האחרון מסמן איזה קרב אדיר שהתחולל כאן בין בגדיה לבינו. היא מתבוננת בשוליהם הלבנים, האלסטיים ובקו המים שביניהם לבין הבד האדום ומרגישה את ידו מלטפת בהיסח הדעת את ירכה וישבנה. בשקט, בין שאיפה לשאיפה, היא סופרת את הנשיקות ואת תנועות הלשון -- במורד הגב, בלחיי ישבנה, ביניהם. היא לימדה אותו, חינכה אותו היטב, לעילא, כמעט לחלוטין, והוא יודע שיש מקומות שמרגע שהתחלת לענג אותם, אסור לך לפרוש מעימם בלי רשות מפורשת. רשות כזאת לא תינתן בקרוב. היא מתבוננת בשמיים ומותחת את ידיה לעבר השמש. יש לה חפיסה כמעט מלאה של סיגריות ואחר הצהריים הזה שלה, והיא מאזינה לרחש הגלים הדמיוני, אך הנוכח מאוד, וחושבת שהיא תסתכל על הגבול שבין השול לבין הבד בתחתוניה כשתגמור.
אדון הבית מסובב את הכתפיה שהסתבכה במזוודה שלו ומושך אותה בחזרה אל כתפו. הוא יוצא אל המסדרון, מסתובב, מניח את ידו על ידית הדלת ואומר לה עוד כמה מילים. עיניו תרות אחרי משהו בפניה, ומשהוא לא מוצא דבר, הוא מושך את הדלת אליו וסוגר אותה. הבריח קופץ למקומו בעליזות.
היא מחייכת.
שקטה, שלווה ומאזינה לרחש העולה מרדיו מרוחק או דמיוני, היא משרטטת קו בציפורניה על חזהו החשוף. זכר חולצתו מתפגר בפינת החדר והיא, ידה האחת עוד אוחזת בכוס היין, השניה ספונה מתחת לראשה, משתעשעת בחזהו. בפיטמותיו החלקות. ברעד שעובר בעור לרגל כל נגיעה. היא מקניטה אותו, קוראת לו בשמות מלוכלכים נורא. קולה מצטלצל בחדר. הוא שכוב מתוח, רציני, מביט במסלול שמבצעת הכוס כאילו גורל נורא ומטורף תלוי בהן. היא לועגת לו, אבל לא יותר מדי. מדי פעם היא נושקת לו ברכות או בפראות והוא נרגע בין נשיקותיה. הנה היא מטה את כוס היין ומטפטפת את תוכנה מטה. והנה, עיניה נטועות בו, היא גוחנת אל חזהו ולשונה שלוחה אל היין, אל פטמותיו ואל ליבו הפועם מהר מדי...
היא עוצמת את עיניה. הוא לא כאן והחדר ריק וקר ממילא. כדאי שתפסיקי, רצוי שתפסיקי, עדיף שתפסיקי, כך היא לוחשת לעצמה, בכל הרצינות שהיא מצליחה לגייס, בעוד היא יוצאת מחדר השינה ומכבה את האור. במסדרון היא כבר חמורת סבר ובמבוא הבית היא מנסה להזעיף פנים, ספק אל עצמה על ששגתה בדמיונות כאלו שוב וספק אל המזוודה הניצבת שם ומציינת כשליש נלהב, בלתי נסבל, שאדון הבית שב אליהם. אל הקריאות הנלהבות מתווספים קולות מוכרים וזרים - של תנועות כלים במטבח ושל טלוויזיה המשדרת חדשות או ספורט, לך תדע, ובקרוב יצטרפו אל השאון הזה גם ריחות של שמן שרוף, תמיד יותר מדי שמן ותמיד שרוף. היא מציצה אל גבו של אדון הבית, הנשקף מבעד לחרך בדלת המטבח, ובוחרת לצאת אל המרפסת לעשן.
יש לה חפיסה סיגריות שהיא שומרת מתחת לערימת העיתונים שלה, ומצית שנחה בעציץ שלידו הערימה הזאת מונחת, ומעקה מעל אלו, שעליו היא נשענת בידה האחת, ראשה מופנה אל נוף הים, בזמן שהיא מעשנת. היא שומרת את החפיסה שלה לימים שבהם הוא בבית. היא מציתה את הקצה ושואפת בלגימה קצרת נשימה, נהנתנית, ולא יכולה שלא להסתכל לעבר הרצפה...
השמש מלהטת את צד הפנים והעשן נמזג באור הבהיר מדי, ומבעד לאלו נראה עורו החשוף כמעט לבן, כמו המרצפות. הוא מצחיק אותה כשהוא מנסה לכרוע נמוך יותר. ידו האחת פשוטה על הרצפה, והשניה כמעט אוחזת ברגלה; היא שואפת בנדיפות, נושפת הרחק ממנו ומחייכת. הוא מביט למעלה, ממצמץ בעיניו, פותח את פיו, סוגר אותו בתנועה מהורהרת ומניח את מצחו על הרצפה. אנחה כבדה נמלטת מן הראש המורכן. היא שואפת שוב ומלטפת את תלתליו ברגלה.
"אתה לא רוצה להיות איתי כאן כשאני מעשנת?"
מילמול כבד מלטף את שולי נעלה. היא דוחפת את ראשו בעקבה, בעדינות. הוא מרים את ראשו אליה, מנסה להנמיך את קומתו מתחת לקו המעקה. פותח וסוגר את פיו. פניו חלקות כל כך, לבנות כל כך, באור שבחוץ. לבסוף הוא אומר: "כן," מתבונן בה רגע נוסף וחוזר להרכין את ראשו. "'כן,' אתה רוצה להיות איתי בזמן שאני מעשנת כאן, או 'כן' אתה לא רוצה?"
לכך הוא כבר לא עונה. הוא גוחן לנשק את נעלה נשיקה חטופה וחוזר לעמוד על ארבע, ישבנו בולט לעבר קו הרקיע, ומתמסר לייסורים פרטיים מאוד. בבדל שבידה היא מציתה סיגריה נוספת.
היא מתבוננת בבדל שבידה ומשליכה אותו בכעס אל הרחוב, ואת המצית שביד השניה לתוך העציץ, ומתבוננת בשטח הלבן והריק שליד העיתונים. עשן המרפסת מתמזג בריח הבישול שבבית, הדלת מחליקה ונסגרת מאחוריה, ובטלוויזיה יש גול. תיכף יבוא ריטואל האוכל, ואחריו לא ישאר מה לעשות מלבד ללכת למיטה.
חלום שמתפוגג ברגע העירות -- או לחץ בשיפולי בטנה -- מעירים אותה ומותירים אותה לבד בחדר החשוך, לכודה בין כתפו לבין שולי המיטה. באין שינה היא מנסה לשרטט במבטה את שולי החפצים בחדר -- השולחן, המראה, הארון...
הוא עירום ועומד מולה, איברו כאילו לא משוכנע מה עליו לעשות כרגע, והיא בוחנת דווקא את צידו האחורי הנשקף מן המראה. מבטה יורד מן הכתף החלקה, המבהיקה באור הזה, עקבות שרירים מציצים מתחת לפני השטח החלקים, מחליק לאורך השכמות, משתהה על הגב לרגע מלא מתח ואז יורד בחטף אל ישבנו. הוא מעביר את המשקל מרגל לרגל, מפשק את רגליו מעט יותר. היא לובשת מכנסים וחולצה שכפתור אחד פתוח בה. הוא מביט בנעליה, ואז ברגליו. היא מלטפת את ירכיו במבטה.
שריריו נדרכים -- הזין הנערי שלו קופץ בצורה מטופשת כל כך -- ואז היא שומעת את קול המפתח בדלת. מבטה מתרומם ופוגש במבטו, בעיניו הנפערות ובפיו הנפשק. בקול יציב וכמעט בלתי מורגש היא אומרת לו "לארון" ובעוד דלת הארון נסגרת אחרי גופו החלק, היא מרגישה כמו שחקנית בסרט ישן מאוד. הצעדים הכבדים מובילים אל החדר, אדון הבית נכנס, והיא יושבת על אדן המיטה ומשחקת בלהיות הרעיה הבוגדנית בשחור-לבן עם כתוביות. מיני בגדים צונחים אל הרצפה -- מיני מילים ושאלות מוצאות להן תשובות ריקות מאוד -- ובעוד אדון הבית מכבה את האור, היא מגניבה מבט אל עבר הארון. אל התריסים החרוצים בגופו. בעוד אדון הבית מזיין אותה מבטה נעוץ בתריסים כאילו היא איזה טעם משובח מאוד מסרב להתפוגג בפיה והיא גומרת פעם, אולי פעמיים, היא לא בטוחה. מאוחר יותר, כאשר חלום שמתפוגג עם המגע בקרקע העירות או רוגע יוצא-דופן בשיפולי בטנה מעיר אותה, היא פוסעת עירומה ויחפה לעבר הארון, מלטפת את תריסיו בקצות אצבעותיה וחוזרת.
ערה, ערה להפליא, לחלוטין, ערה כמו תחת שמי צהריים ובריזה נמרצת על המרפסת שלה, היא קמה בחושך לעבר דלת הארון ופותחת אותה בתנופה. מן החלל הצר והשחור שבתוכה היא מוציאה מזוודה, ואחריה פותחת מגירה. מוציאה זוג תחתונים ואוחזת בהם, מתדלדלים מבין שתי אצבעות, מעל המזוודה הפתוחה למחצה. מביטה בתחתונים, אז בקרקעית המזוודה, אז ברגלו של אדון הבית הבולטת מתחת לשמיכות. קרקעית המזוודה אפלה בחדר החשוך הזה אבל מורגשת. היא בועטת בה, במזוודה -- בשקט -- בחזרה לארון ומשאירה את דלתו פתוחה. ממוללת את התחתונים בידה האחת. מקרבת אותם אל פניה...
זהו בוקר מאוחר, או צהריים מוקדמים, ובריזה מן הים נושבת תחת שמי צהריים כחולים מאוד, ציוריים, והיא מתבוננת בהם ומקשיבה לרחש גלים דמיוני לגמרי אבל נוכח מאוד. משהו עולה ויורד, מתפרץ ונמלך בדעתו, מתקיף ונסוג, באווירה שבחדר. דלת המרפסת פתוחה, היא אוחזת סיגריה בידה ושוכבת, סנטרה על כפות ידיה, על הספה. הרוח מתפרצת בגלים מן המרפסת, משחקת בעשן העולה מידה, נושפת אותו ברכות אל כתפיה, אל גבה החשוף. היא מתבוננת בתחתוניה המונחים ליד ראשה, מקום מנוחתם האחרון מסמן איזה קרב אדיר שהתחולל כאן בין בגדיה לבינו. היא מתבוננת בשוליהם הלבנים, האלסטיים ובקו המים שביניהם לבין הבד האדום ומרגישה את ידו מלטפת בהיסח הדעת את ירכה וישבנה. בשקט, בין שאיפה לשאיפה, היא סופרת את הנשיקות ואת תנועות הלשון -- במורד הגב, בלחיי ישבנה, ביניהם. היא לימדה אותו, חינכה אותו היטב, לעילא, כמעט לחלוטין, והוא יודע שיש מקומות שמרגע שהתחלת לענג אותם, אסור לך לפרוש מעימם בלי רשות מפורשת. רשות כזאת לא תינתן בקרוב. היא מתבוננת בשמיים ומותחת את ידיה לעבר השמש. יש לה חפיסה כמעט מלאה של סיגריות ואחר הצהריים הזה שלה, והיא מאזינה לרחש הגלים הדמיוני, אך הנוכח מאוד, וחושבת שהיא תסתכל על הגבול שבין השול לבין הבד בתחתוניה כשתגמור.
אדון הבית מסובב את הכתפיה שהסתבכה במזוודה שלו ומושך אותה בחזרה אל כתפו. הוא יוצא אל המסדרון, מסתובב, מניח את ידו על ידית הדלת ואומר לה עוד כמה מילים. עיניו תרות אחרי משהו בפניה, ומשהוא לא מוצא דבר, הוא מושך את הדלת אליו וסוגר אותה. הבריח קופץ למקומו בעליזות.
היא מחייכת.
