בידו הגדולה הוציא את הסגולה
מאת Grey / Green
24 בדצמבר 2014
בדרך הביתה מההורים שלי אני מבין פתאום כמה אני אוהב אותה.
באינטרקום אנחנו מתחילים להתנשק, אני פותח את הדלת מאחורי בלי להסתכל, אנחנו מתנשקים במעלה המדרגות, אני בורר את המפתחות בצרור תוך כדי נשיקה, מנסה כמו בדרך כלל להבחין בחוש המישוש בין המפתח הירוק לאפור, מתנשקים דרך המפתן, סוגרים את הדלת, אני מטיל את משקל גופי עליה ועל הדלת ("איי", היא מוסרת תוך כדי נשיקה אחרי שהשיניים שלנו נפגשות), אנחנו מתנשקים במורד המסדרון ודרך דלת השינה ונופלים על המיטה ומתנשקים.
אנחנו מתלטפים. לא משהו רציני. אצל ההורים היו לביבות משני סוגים ואני כבד ועייף. אני מפשיל את המכנסיים שלה ומגלה שהיא לא טרחה ללבוש תחתונים כשיצאנו, וזה מדליק אותי, ואני מוצא אותה שרועה לרוחבי, ואני מחזיק לה יד אחת מכופפת מאחורי הגב, מכה את התחת הרך, הגמיש, הקפיצי, הנפלא שלה.
"מה?" היא אומרת. "איי! לא!"
"אצלנו בבית", אני אומר, "אין מילה כזאת לא". באור שנשפך המסדרון אני מתבונן במעשי ידי מסמיקים ומאדימים על התחת הקפיצי והנפלא שלי. שלה אני מתכוון. שלי אני מתכוון.
"התכוונתי בבקשה לא! זה יש?"
"זה יש, אבל זה דווקא אומר 'לך על זה'".
"אז איך אומרים לא? איי! לא שמונה-אים", היא מוסרת. "רק שתיימים ושלוש-ים!"
"זה לא היה שמונה," אני אומר. "*זה* שמונה".
"איי! איך אומרים לא! איי!"
"לא אומרים לא", אני אומר. "אצלנו בבית אומרים כן או שותקים".
"זה לקסיקון ממש מוגבל!"
תפלצת הכלב מגיע ובלי לבקש רשות מטפס על המיטה. "רד, תפלצת", אני אומר לו. "אבא מרביץ לאימא".
"אבא לא מרביץ לאימא!" היא מוסרת מתוך הכרית. "כלב תישאר!"
הכלב מבין את עניין הלקסיקון באינסטינקטים כלביים ויורד. אני מכה עוד קצת, אבל רק שתיימים ושלושים. וחמש אחד.
"זה כבר היה הרבה!" היא מדווחת. "unhand me, you knave--aaaa..."
המילה האחרונה גוועת לתוך מילמול, משום שאני שולח אצבע ומלטף מסביב לפתח של הכוס שלה. לחלוחית לא דקה כלל מקבלת את אצבעי בברכה.
"שפתייך אומרות לא", אני לוחש לה, "אבל שפתייך אומרות כן".
ההתנגדויות עוברות לתחום הבלתי מילולי. היא נאבקת ביד שלי הלופתת לה את פרק כף היד, אבל לא משהו רציני. אני שולח אצבע ללטף את הנקודה הזאת שאני אוהב, לא רחוק מהפתח, הנקודה ההיא השקועה קצת אבל לא מדי, מחוספסת אבל לא מדי. היא נוהמת לתוך הכרית. הנהמות הולכות ויורדות. אני מחלץ ממנה אורגזמה אחת קטנה, אחרי זה עוד אחת קטנה, אחרי זה אני לא בטוח. התחת הנפלא שלה זורח כמו שני ירחים סמוכים, אחד אדמדם, השני חיוור ומנומש. אני רוצה לחפון אותו וללטף אותו ולא רוצה להפסיק לזיין אותה, אז אני שולח את יד שמאל לחפון וללטף ולמעוך ובזמן הזה מצמיד את היד המכופפת לגב בעזרת הזרוע. היא מזהה את זה בתור הזדמנות להחלץ אבל עכשיו יד שמאל מפשקת את הירחים הסמוכים ויד ימין מחליקה עוד פנימה, ואני מוצא, כמו איש בביתו שלו, שכבר לא צריך להדליק את האור בדרך למקרר בלילה, את הנקודה השנייה שאני אוהב, זאת שמשתפלת מעלה מולך, ואתה יכול ללחוץ עליה ולהרגיש התנגדות קלה, כמו של שריר מתוח --
היא גונחת ומתפתלת והתחת שלה מתפתל תחת ידי והיא גומרת קצת ואני מאושר, והכלב מציץ בנו במבט טיפשי ממפתן הדלת, ופתאום יד שמאל שלי מוצאת את החור החביב עלי ומלטפת סביבו במעגלים קטנים, והיא מתפתלת בנחישות ומחלצת מתוך הנהמות גם "לא!" כמעט קוהרנטי, ואני מוריד אותה ומרתק אותה בחזרה וממשיך בענייני ואומר לה "רק עוד אחת". נראה ששוררת הסכמה בעניין. אחרי אחת אני לא משחרר, אלא מחכה עוד אחת, ואחריה עוד אחת, שתגיע אחת גדולה. אני משחרר אותה מלפיתתי והיא נרגעת לאט, לא מיד, כמו מנוע רב כוח שמתקרר, והגוף שלה גולש, רפוי, מהמיטה לשטיח, ואני מלטף לה את הראש ואומר, "מה שיש לי, זה מה שתמיד רציתי".
לפני שהלכנו להורים שלי שכבנו ודיברנו על מה זה הבדסמ שלנו, והיא אמרה, אני אספר לך מה זה שלי, אבל אתה תחשוב שזה לא מגניב. ואמרתי מה והיא אמרה, זה כשאתה נופל אחורה ומישהו תופס אותך, ואני אמרתי, מה את מדברת בכלל, זה הדבר הכי מגניב שאמרת לי אי פעם.
באינטרקום אנחנו מתחילים להתנשק, אני פותח את הדלת מאחורי בלי להסתכל, אנחנו מתנשקים במעלה המדרגות, אני בורר את המפתחות בצרור תוך כדי נשיקה, מנסה כמו בדרך כלל להבחין בחוש המישוש בין המפתח הירוק לאפור, מתנשקים דרך המפתן, סוגרים את הדלת, אני מטיל את משקל גופי עליה ועל הדלת ("איי", היא מוסרת תוך כדי נשיקה אחרי שהשיניים שלנו נפגשות), אנחנו מתנשקים במורד המסדרון ודרך דלת השינה ונופלים על המיטה ומתנשקים.
אנחנו מתלטפים. לא משהו רציני. אצל ההורים היו לביבות משני סוגים ואני כבד ועייף. אני מפשיל את המכנסיים שלה ומגלה שהיא לא טרחה ללבוש תחתונים כשיצאנו, וזה מדליק אותי, ואני מוצא אותה שרועה לרוחבי, ואני מחזיק לה יד אחת מכופפת מאחורי הגב, מכה את התחת הרך, הגמיש, הקפיצי, הנפלא שלה.
"מה?" היא אומרת. "איי! לא!"
"אצלנו בבית", אני אומר, "אין מילה כזאת לא". באור שנשפך המסדרון אני מתבונן במעשי ידי מסמיקים ומאדימים על התחת הקפיצי והנפלא שלי. שלה אני מתכוון. שלי אני מתכוון.
"התכוונתי בבקשה לא! זה יש?"
"זה יש, אבל זה דווקא אומר 'לך על זה'".
"אז איך אומרים לא? איי! לא שמונה-אים", היא מוסרת. "רק שתיימים ושלוש-ים!"
"זה לא היה שמונה," אני אומר. "*זה* שמונה".
"איי! איך אומרים לא! איי!"
"לא אומרים לא", אני אומר. "אצלנו בבית אומרים כן או שותקים".
"זה לקסיקון ממש מוגבל!"
תפלצת הכלב מגיע ובלי לבקש רשות מטפס על המיטה. "רד, תפלצת", אני אומר לו. "אבא מרביץ לאימא".
"אבא לא מרביץ לאימא!" היא מוסרת מתוך הכרית. "כלב תישאר!"
הכלב מבין את עניין הלקסיקון באינסטינקטים כלביים ויורד. אני מכה עוד קצת, אבל רק שתיימים ושלושים. וחמש אחד.
"זה כבר היה הרבה!" היא מדווחת. "unhand me, you knave--aaaa..."
המילה האחרונה גוועת לתוך מילמול, משום שאני שולח אצבע ומלטף מסביב לפתח של הכוס שלה. לחלוחית לא דקה כלל מקבלת את אצבעי בברכה.
"שפתייך אומרות לא", אני לוחש לה, "אבל שפתייך אומרות כן".
ההתנגדויות עוברות לתחום הבלתי מילולי. היא נאבקת ביד שלי הלופתת לה את פרק כף היד, אבל לא משהו רציני. אני שולח אצבע ללטף את הנקודה הזאת שאני אוהב, לא רחוק מהפתח, הנקודה ההיא השקועה קצת אבל לא מדי, מחוספסת אבל לא מדי. היא נוהמת לתוך הכרית. הנהמות הולכות ויורדות. אני מחלץ ממנה אורגזמה אחת קטנה, אחרי זה עוד אחת קטנה, אחרי זה אני לא בטוח. התחת הנפלא שלה זורח כמו שני ירחים סמוכים, אחד אדמדם, השני חיוור ומנומש. אני רוצה לחפון אותו וללטף אותו ולא רוצה להפסיק לזיין אותה, אז אני שולח את יד שמאל לחפון וללטף ולמעוך ובזמן הזה מצמיד את היד המכופפת לגב בעזרת הזרוע. היא מזהה את זה בתור הזדמנות להחלץ אבל עכשיו יד שמאל מפשקת את הירחים הסמוכים ויד ימין מחליקה עוד פנימה, ואני מוצא, כמו איש בביתו שלו, שכבר לא צריך להדליק את האור בדרך למקרר בלילה, את הנקודה השנייה שאני אוהב, זאת שמשתפלת מעלה מולך, ואתה יכול ללחוץ עליה ולהרגיש התנגדות קלה, כמו של שריר מתוח --
היא גונחת ומתפתלת והתחת שלה מתפתל תחת ידי והיא גומרת קצת ואני מאושר, והכלב מציץ בנו במבט טיפשי ממפתן הדלת, ופתאום יד שמאל שלי מוצאת את החור החביב עלי ומלטפת סביבו במעגלים קטנים, והיא מתפתלת בנחישות ומחלצת מתוך הנהמות גם "לא!" כמעט קוהרנטי, ואני מוריד אותה ומרתק אותה בחזרה וממשיך בענייני ואומר לה "רק עוד אחת". נראה ששוררת הסכמה בעניין. אחרי אחת אני לא משחרר, אלא מחכה עוד אחת, ואחריה עוד אחת, שתגיע אחת גדולה. אני משחרר אותה מלפיתתי והיא נרגעת לאט, לא מיד, כמו מנוע רב כוח שמתקרר, והגוף שלה גולש, רפוי, מהמיטה לשטיח, ואני מלטף לה את הראש ואומר, "מה שיש לי, זה מה שתמיד רציתי".
לפני שהלכנו להורים שלי שכבנו ודיברנו על מה זה הבדסמ שלנו, והיא אמרה, אני אספר לך מה זה שלי, אבל אתה תחשוב שזה לא מגניב. ואמרתי מה והיא אמרה, זה כשאתה נופל אחורה ומישהו תופס אותך, ואני אמרתי, מה את מדברת בכלל, זה הדבר הכי מגניב שאמרת לי אי פעם.
